יכולות להיות כל מיני סיבות, מדוע במסורת היהודית דווקא בית הקברות, מקום מנוחתם של המתים, נקרא בשם האירוני “בית החיים”. אבל כשנמצאים כאן בעיר ביירוית אי שם בבוואריה שבגרמניה, ההסבר הוא לגמרי פשוט ואפילו פרוזאי. בית הקברות הוא למעשה המקום היחיד שניתן לחוות וכמעט ממש לגעת בחיים היהודיים התוססים שהיו כאן במשך מאות רבות של שנים.
בית הקברות הזה הרצ”ב כאן בצילומים, הוא דווקא ה”חדש” יחסית, באשר הוא נוסד “רק” באמצע המאה 18 לאחר שזה הישן (שנמצא בצדו השני של העיר), התמלא עד אפס מקום.
כאן אפשר ממש להלך בין הדמויות. להתוודע למשהו כלשהו מחייהם, לעץ המשפחתי שלהם. מי היה גבר או אישה, זקן או צעיר, או אפילו ילד עולל, עשיר או עני, חכם אן פחות, רב או איש ציבור וכיו”ב. כולם נקבצו ובאו לכאן. את כולם פקד המוות וגזירת הזמן. כך כולם, למעשה קהילה שלמה, הפכה לאוסף עצום של מצבות עד – שכמו קפאו כאן בקור הבווארי המקומי.
וכמה שהמצבות הדוממות והעבשות הללו, מספרות (עד כמה שניתן לקרוא מבעד לעובש והכתב המיטשטש) את סיפור תסיסת חייהם של יהודים שונים ומשונים לאין מספר. כך על הדרך, אפילו התוודעתי למצבתה של אנה איינשטיין, אחותו של היהודי המפורסם בעולם, אלברט איינשטיין, שאף היא טמונה כאן בבית הקברות.
אז אני לפחות, יכול להסתובב במקומות שכאלה ימים שלמים. להתוודע עוד ועוד לשכבות הארכאולוגיות של החיים שהיו כאן. לחשוף עוד רובד וצד עלום של מאותם חיים. מאותו עושר בלתי נתפס של יהדות מפוארת, שקבורה ממש כאן באדמה הארורה הזאת. אדמתה של הארץ שפשוט החליטה יום אחד כי הגיע הזמן שחיי יהודים בגרמניה (ולמעשה בעולם כולו) יסופרו אך ורק באמצעות בתי קברות דוממים וקרים (וזה כבר במקרה הטוב. כמו פה לדוגמא, שאכן בית הקברות שרד באורח פלא).
אז אמנם היה רגע שהרגשתי שיש בכל הסקרנות הכמעט אובססיבית הזאת שלי, מן הפטשיזם של המוות. כך היה למשל כשהתעקשתי לפתוח שם את ארון המתים שעל העגלה. זה שהיה בשימוש במשך מאות שנים, ומי יודע כמה יהודים שכבו שם בתוכו רגע לפני שהם הורדו אלי קבר והפכו לעוד מצבה דוממת כאן. או למשל כאשר התעקשתי למשש את אותה אבן אחרונה, עליה הונחו המתים לשם קיום מצוות הטהרה.
אבל אז הבנתי כי דווקא יש בכך מן הפטשיזם אל החיים. הרצון הבלתי נשלט הזה לגעת הכי קרוב בממשות האנושית-יהודית שהייתה כאן לתפארת. כמו לחוש כל שם מאותם מאות רבות של שמות החקוקים כאן על המצבות הדוממות. להרגיש שהביקורים התכופים שלי בעיר הבאוורית הזה, הם חלק ממשהו הרבה יותר גדול ועמוק מהכאן ועכשיו הנוכחי (שהוא לצערנו כה עלוב ועצוב). כך בכל פעם שאני מבקר ועוד אבקר כאן בעיר הזאת, ובייחוד בקהילה ובבית הכנסת המקומי (שאף הוא עומד על תילו קרוב לשלוש מאות שנה, והוא סיפור מטורף בפנ”ע, שעליו כבר כתבתי בהרחבה בעבר), אוכל להיזכר באי אלו שמות ודמויות החרוטים שם במצבות העתיקות. להנכיח אותם ביחד איתי והחוויה היהודית שאנו מנסים לייצר כאן.
במובן זה, השקט המצמית הזה של בית הקברות היהודי, הדהד לי היום ולו לכמה רגעים, את אותו רעש קהילתי שהדהד כאן בעיר הקסומה הזאת. רעש של חיים אמתיים – במלוא מובנם, ולא רק כזה של “בית החיים”. שאינו אלא מונומנט עצום ממדים לעבר מפואר שאיננו עוד.
ועל הכול ייזכרו ויעמדו לברכת נצח, נשיא הקהילה מר פליקס-פישל אלכסנדר גוטהרד ורעייתו גב’ לאה, שיחיו. שאילולא מה שהם פועלים ומקריבים עצמם לטובת הבטחת המשכיותה של הקהילה כאן והנצחתה (בסדרה ארוכה מאוד של מפעלים), שום דבר ממה שישנו כאן כבר לא היה קיים יותר. צריך להיות פה בשביל להבין ולהתרשם באמת, מגודל המסירות והמחויבות למשימת השימור הכבירה. שאלוהים יגמול להם ולילדיהם כגמולם הטוב, כיאה וכיאות לפועלם לטובת העם היהודי.
—–
ולסיום, אי אפשר בלי איזה קישור לחג החנוכה שאנחנו חוגגים היום. כי אם יש משהו שהחג הזה מייצג, זאת את תפיסת ההמשכיות. אנחנו לא חוגגים את הניסים “ההם” כשלעצמם, אלא את הניסים שנעשו אי אז “בימים ההם בזמן הזה”. הנוכחות ההיסטורית תמיד נוכחת בהוייתנו העכשווית. לא כנוסטלגיה והתרפקות רחוקה, אלא כהוויה הוות, חיה ונושמת. כזאת שאפילו נושאת בחובה חובה מוסרית והירתמות משימתית להמשכיות עתידית.
כך אנחנו נוגעים בעבר באמצעות המחויבות המחודשת אל ההווה והעתיד, ומתחייבים אל ההווה והעתיד, באמצעות נגיעה שורשית בעבר הרחוק. מן פטנט יהודי עתיק יומין שכזה.
אז בימים ההם בזמן הזה, אם הצלחנו לשמח כאן ולו יהודי אחד שעוד חי כאן בעיר הזאת (וישנם עוד כו”כ. הרבה בזכות ההגירה מבריה”מ בשנות התשעים), והיה זה שכרנו. או ליתר דיוק, שכרם של היהודים הרבים שחיו ופעלו כאן קרוב לאלף שנה.
זאת חנוכה שמח ורצוף חיתום של אהבה לכולנו!
https://www.facebook.com/604393621/videos/pcb.10163582116613622/1371882688057554
