על גלות וגאולה ושחרור מצרי הגרון בסיפור שחרורו של האדה״ז ובתולדות תנועת החסידות. מאמר ליט׳ כסליו תשפ״ד1 min read

בשבת הקרובה יחול יט׳ כסליו תשפ״ד. יום זה נחשב כאחד התאריכים היותר חשובים ואפילו דרמטיים בתולדות תנועת החסידות, ובוודאי עד כמה שהדבר נוגע לחסידות חב”ד, המהווה את אחד הצירים המרכזיים והמשמעותיים בקורותיה ההיסטוריים וההגותיים של תנועת החסידות לדורותיה. בשנה זו אנו מציינים, 225 שנים לשחרורו ממאסרו (בשנת תקנ”ט – 1798) של הרבי הראשון, המייסד והמחולל של חסידות חב”ד רש״ז מלאדי, הידוע גם בשמו ‘האדמו”ר הזקן’ ו’בעל התניא’ (ע”ש ספרו החשוב ‘ליקוטי אמרים – תניא’), אחרי שנגזר עליו לשהות בבית הכלא הרוסי במשך 53 ימים, זאת בעקבות שנרקמה אודותיו מסכת עלילות זדונית ומרושעת מצד מתנגדיו הרעיוניים, מתוך העולם היהודי פנימה.

בשורות הבאות אנסה להאיר את עניין זה, מדוע באמת נחשב בעיני כה רבים, אירוע המאסר ובהמשך השחרור הפלאי, של האדה”ז לכ”כ משמעותי ומכונן.

אחד החידושים היותר מרעישים בעיניי בתורתו של האדה״ז – בעל התניא, עוסקת בעניינה של הגלות והגאולה. זאת תורה המופיעה בס׳ ׳תורה אור׳ לפרשת שמות. בקצרה אומר, כי תורה זו מצביעה על הגלות והמשברים המחרידים הכרוכים בה, ככאלו שלמעשה מובנים בבסיס תהליך הגאולה ובעצם היתכנותה. הוי אומר, בראייתו של האדה״ז המשבר הגלותי – הקדם גאולתי, משמש כאבן דרך קריטית ביכולת להגיע אל מקום הגאולה האולטימטיבי. או אם נרצה, בראייתו של האדה״ז, גאולה שאינה באה דרך אותו שפל גשמי ורוחני גם יחד, בהכרח לוקה בחסר ואינה ממלאת את ייעודה המכוון והתכליתי.

זהו רעיון עמוק ונרחב מאוד, שבאמת מציג מבט מהפכני על עניינן של הגלות והגאולה גם יחד (בספרי האחרון ׳מגדים חדשים׳ לחג הפסח, הקדשתי לרעיון זה מאמר והתייחסות נרחבת). האדה״ז אף מציג את הרעיון האמור, ככזה המהווה בעומקו את התשובה לשאלה הכה נוקבת, אותה שואל משה רבינו את הקב״ה: ״לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה״?! זאת שאלה החוזרת פעם אחר פעם לאורך אלפי שנים, דורות ע״ג דורות של קיום יהודי טרגי ונצחי כאחד. גזירות הסבל והגלות המחרידה, הופכים כל אלו להיות חלק אינטגרלי ומובנה, ובעיקר בלתי נמנע, מתהליך ההגעה לתוצאת הגאולה המיוחלת.

ראייה זו אינה רואה את הגלות כפנומן טרגי של בדיעבד, כזה ששומה עלינו להתמודד עמו ולראות איך מתגברים עליו, אלא כאירוע שהוא בבסיסו לכתחילה. מציאות כואבת שהיא חלק אינהרנטי מאותו סדר ומהלך מכוון של האומה היהודית בפרט והבריאה כולה בכלל. זאת מציאות התובעת מאתנו לקבל ולהפנים בהרכנת ראש, את התוצאה שלשמה נגזר עלינו לחוות כל סאת הייסורים הזאת. ובינו זאת, הגלות בהשקפתו של האדה״ז נושא בחובו את תמציתו של תהליך הזיקוק הזה. זהו תהליך שתכליתו לגרום לכולנו לזעוק, לשחרר חוצה מֵצַרִים ממֵצַרִים שונים ומשונים. אם נרצה, לחבר בעדנו מחדש את ממד התודעה הקוגניטיבית, לממד הרגש והתחושות הממשיות, או בעגה החסידית, לייצר ממשק הרמוני בין המוח העליון ללב התחתון. כך נחקק בעד האומה היהודית תהליך הגאולה, על סך הירידות והעליות, המשברים לצד רגעי הזוהר, הכול שזור במגמה הוליסטית אחידה וברורה.

האדה״ז עוסק ברעיון זה בהקשרה של גלות מצרים, הגלות והגאולה הראשונה שחווה העם היהודי. בראייתו שם, אותה נקודת שפל מצמררת שעליה קורא הכתוב: ״וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה״ (שמות ב׳ כג׳) משמש למעשה ככזה המתאר בפנינו את אותה נקודה שאינה אלא תחתית הגאולה והשלב הקשה ביותר שאלה, אך באופן פרדוקסלי, בו זמנית בדיוק, גם את נקודת השינוי והמהפך. הנקודה שבה למעשה התנוצצה לראשונה הגאולה בפועל.

את אותו מהפך דרמטי, מייחס האדה״ז לאלמנט הזעקה. יש משהו בזעקה שכביכול משחרר את החסימה שמתקיימת בין הראש – היינו, החלק העליון התבוני של הגוף, לשאר חלקי הגוף, היינו, החלק הרגשי – פיזיולוגי בפועל. או כפי שזה נקרא בעגה החסידית, בין המוח לבין המידות.

אותם ׳מיצרי גרון׳ מייצרים בעצם נתק שלא מאפשר לנו להיות מחוברים באמת לרעיונות שמנצנצים בדעתנו. אנחנו חיים בדואליות מובנית, מצד אחד אנחנו מבינים ומשיגים בדעתנו גדולות ונצורות, אבל משהו במימוש בפועל, הולך לאיבוד. זה מה שגוזר עלינו את תחושות התסכול והאכזבה, ובעיקר לוכד אותנו בדיס הרמוניה קיומית טרגית. כאשר האדם צועק, הוא מביע משהו שמוכמן עמוק בנבכי נפשו. אין כאן משהו מושכל ומובנה, אלא אקט שהוא על טהרת התגובה הספונטנית, וכך ברגע אחד החסימה שנמצאת שם, בתעלה הצרה של הגרון, משתחררת באחת. פתאום הוא יכול לנשום, רווח לו. כל מה שאמור לרדת כלפי מטה יורד ומתעכל, ובו זמנית, הוא גם יכול לעלות את נשימתו מעלה ולהרגיש שדעתו וליבו שווים.

במובן מה, הראייה הזאת יכולה גם להטעים ולשפוך אור נוסף, על גישתו הדתית-היסטורית הידועה של האדה״ז ביחסו לשאלת ההעדפה בין שלטון החירות הרבולוציוני של נפוליאון בונפרטה הצרפתי, להמשך שלטונו הרודני עד דכא של הצאר הרוסי. במלחמה ההיסטורית ועקובת הדם הזאת, ביכר האדה״ז את האופציה האחרונה, לא על אף, אלא דווקא, באשר הייתה הקשה יותר בעבור למעלה ממיליון יהודים שהיו נתונים תחת השלטון הרוסי. כך הוא האמין הם יוכלו להזדכך יותר במוראות הגלות ולשעבד ליבם לאביהם שבשמיים, זאת לעומת אופציית החירות האחווה והשוויון ((Liberté, Égalité, Fraternité שנשבה בבשורת המהפכה הצרפתית של נפוליאון, שהיוותה לטעמו איום אקוטי על המשך הקיום היהודי במתכונתו המסורתית המכוונת.

במובן העמוק, לאור האמור, האירוע הטראומטי ההוא, היה למעשה בלתי נמנע בתולדות החסידות. או ליתר דיוק, בהנחה כי אכן התנועה החסידית ובשורתה, מהווה אבן דרך דרמטית בתהליך הגאולה המיוחלת, בואכה הגאולה האמתית והשלמה (כפי שאכן מופיע במכתבו הידוע של מייסד החסידות הבעש״ט, במענה השמימי שקיבל לשאלתו: ׳אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה׳), הרי שאירוע מצוקתי שכזה הוא מחויב המציאות, ואדרבה במובן מה, ישנה אף ציפייה להתרחשותו. זאת המקבילה בדיוק לאופן שבו האירוע ההוא בימים הרבים ההם בקצה גלות מצרים (המשמשת במסורת היהודית כארכיטיפ של גלות וגאולה), שבה מת מלך מצרים וכתוצאה מכך ׳וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ׳, כאשר מיד לאלתר אנו מתוודעים לנצנוץ הגאולה הראשוני המשמעותי ביותר של ׳וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים׳, כך גם בתולדות החסידות היו הרדיפות שמהם סבלו ראשוני החסידים ומנהיגים, ובדייקא האדה״ז שהיה אמון על הפיתוח וההפצה המשמעותית של משנתה התיאולוגית, כחלק אותה גזירת גלות – גאולה בלתי נמנעת, כאשר שיאה של אותה התמודדות מייסרת, הייתה בדמות אותו המאסר בשנת תקנ״ט (1798). זאת הייתה נקודת השפל המחרידה ביותר, אך בו זמנית, גם נקודת הגאולה והשחרור.

ביום יט׳ כסלי תקנ״ט, 53 ימים לאחר מאסרו, עלתה שוועתו של האדה״ז אל האלוהים! זאת הייתה נקודת השחרור הקתרטית והמכוננת של החסידות. מיצרי הגרון נפתחו, הראש והמוח, התאחדו מחדש עם הגוף היהודי הממשי.

במסורת החבדי״ת שום דבר ממה שהיה קודם לכן, כבר לא היה אותו הדבר. שִׁפְעַת הפצת החסידות באיכות ובכמות, התעצמה והתגברה שבעתיים כפליים לתושייה. בעבור האדה״ז היה זה כמן האות השמימי לכך, שדינה של תנועת החסידות הוא להצלחה ולשגשוג כפי שלא זכתה לה שום תנועה יהודית קודם לכן. תוך עשרות שנים בודדות, יד החסידים והחסידות הייתה על העליונה בכל רחבי מזרח אירופה. בשורתה הצליחה לשבות מאות אלפי יהודים שהצטרפו אליה בהמוניהם. קשה בכלל להבין את גודל הסחף והשפעתו על חיי היהודים ואופיים. הראש והגוף היהודי חזרו לתפקד באופן הרמוני לאיך ערוך מאופן תפקודם קודם לכן. לא עוד הפרדה דואלית מלאכותית, בין מגדל השן הבית מדרשי של המחשבה היהודית (ההגותית וההלכתית כאחד), לעולם החוויתי – ממשי רבבות אלפי ישראל ואופן מגעם עם המורשת והדת היהודית. המוח והלב, הייחודא עילאה והייחודא תתתא, חזרו והתאחדו והפכו להיות כולא חד!

כך הוכח שוב, כמה משברי הגלות וחשכתה, מהווים למעשה אבן דרך מכוננת להצלחה גאולתי – פנומנאלית למעלה מכול גבול של טעם ודעת. וכמאמר הכתוב בס׳ איוב: ״וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד״!

וזאת ייאמר עוד, כי הצלחה גאולתית זו, לא נשארה בגבולותיו האישיים של האדה״ז ואפילו לא בגבולות ההיסטוריים של תנועת החסידות, אלא היא הפכה לאבן דרך ביכולת של כל פרט ופרט להתחבר אל הסיפור המכונן הזה, ולשחרר משהו עמוק בעצמו חוצה, ליצור מחדש את ההרמוניה המכוונת בין הממד הרציונאלי המופשט, לממד האמוציונאלי החוויתי. וכל׳ של האדה״ז: ׳מי שישמח בשמחתי, אוציאנו מן המצר אל המרחב׳!

אפילוג:

את מאמר זה פרסמתי לראשונה בדיוק לפני שנה, ביום יט׳ כסליו תשפ״ג. השנה כשחזרתי אל הדברים, הם נמצאו בעיניי כרלוונטיים עוד ביתר שאת שבעתיים. העם היושב בציון חווה בימים אלו את אחת התקופות הקשות בתולדותיו, בוודאי מאז חזרתו בהמוניו ארצה, במאה השנים האחרונות. דומני שכבר הרבה זמן לא שררה תחושה כה עמוקה של עצב ודכדוך, חשש אמתי שמא אכן אנו עלולים להגיע למצב שבו מצליחים לקיים בנו את אותה זממה שטנית-נצחית החוזרת ומתרגשת על העם היהודי זה למעלה משלושת אלפים שנה, מה שמתואר בל׳ הכתוב כ״לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד״ רח״ל. מצב שכזה כשהוא מגיע גם עם שבר גדול ממערכות ההגנה המסורתיות, המודיעין ושאר זרועות הביטחון, שכשלו באופן מחפיר מלעמוד באחריותם וחובתם הבסיסית, עושה את תחושת המועקה לחריפה בהרבה. על מי יש לנו עוד לסמוך? לאין נישא את עינינו?

ולאור האמור במאמר זה, ניתן לדעתי לומר, כי כגודל המועקה כך גם גודל התקווה וההזדמנות. דווקא הזעקה העולה ומתפרצת, זאת שהיא לחלוטין בלתי נמנעת בימי צור ומצוק שכאלו, נושאת בחובה את האפשרות לחיבור מחודש, בין חלקיה הפנימיים של האומה. בין הצדדים הרציונאליים לאלו הרגשיים והממשיים, בין העבר העמוק והמפואר, להווה העכשווי, ומשם אל העתיד רצוף התקווה.

כי זאת ייאמר, העובדה כי העם היושב בציון חווה בעשרים השנים האחרונות, תקופה של שגשוג ועושר גשמי, הייתה בהקשר זה דווקא בעוכריו. הוא יצר את האשליה שניתן לחיות בהווה באופן ניהיליסטי שאנן במנותק מחיבור עמוק אל שורשי הזהות היהודית והסיפור הפלאי שעל בסיסו התקומם העם היהודי מחדש בארצו. והנה, דווקא הימים הללו שכולנו חווים באופן כה חריף בחודשיים האחרונים, מאז אותה שבת נוראית בשמחת תורה תשפ״ד, כמו מחייבת את כולנו לשאול מחדש את שאלות היסוד הקיומיות של העם היהודי לדורותיו, להתחבר אם מרצון ואם מאונס, למקומות הראשוניים והגולמיים הללו שמכוננים את זהותנו, אלו שבשמם התקדשה כנגדנו מתקפה הזוועה המחרידה ההיא, ובו זמנית אלו שבשמם יצאנו להילחם את מלחמת המצווה על זכותנו להתקיים בשלום וביטחון על אדמת ארץ הקודש. כמה הזדמנות ישנה כאן, כמה אפשרות פז, לחיבור הרמוני מחודש, בין הראש ללב, להבקיע באחת את כל מיצרי הגרון המעיקים, אלו שמעכבים בעדנו לנשום את נשימת הנצח של העם היהודי, מאז ועד עתה. ולוואי רק נזכה להפנים זאת באופן היותר פנימי ועמוק.

ואין כמו תורתו ודמותו של האדה״ז בפרט, בשביל לסמוך עליו בשעת הדחק, להצטרף אל מהפכת הגאולה המכוננת הזאת, ביכולת לשחרר את כל מיצרי הגרון, ולחתור חתירה של שחרור וגאולת אמת לכל פרט ופרט.

א גוטען שעבס, און א פרלייכען יום טוב לגאולה וחסידות. לחיים ולברכה!