החיים האנושיים מאופיינים בדואליות מובנית. נעים בין תחושת עצמאות מחד, כזו הנושאת בחובה זכות וחובה גם יחד, זכות להיות עצמאיים ועומדים בזכות עצמנו, לצד אחריות גדולה על מעשינו ובחירותינו הנגזרת מעצמאות זו. אך מאידך, עם כל המשקל הסגולי שאנו מייחסים לעצמאות האנושית, חלק משמעתי מהאירועים וההתרחשויות בחיינו (בוודאי אלו היותר דרמטיים), קורים אותנו ללא כל סיבה הקשורה אלינו באיזשהו אופן. הם קורים, כי הם פשוט קורים, כך כמות שהם, אם נרצה ואם לאו. למשל, לא אנו קובעים מי יהיו הורינו ובני משפחותינו. כך באותה מידה, אנחנו גם לא אלו שקובעים מי יהיו ילדינו ומה יהיו יכולותיהם, כישרונותיהם וכו׳. אבל בראש ובראשונה, מה שהוא הרבה מעבר לנו ויכולת השפעתנו, זהו עצם החיים. דהיינו, מתי ובהיכן ניוולד, ובאותה מידה מתי ובהיכן נמות.
הוי אומר, בערבו של יום, החיים שלנו, יהיו אשר יהיו, נתונים לכוח שהוא הרבה מעבר לנו ויכולת השפעתנו. כך שכמה שאולי נרצה לחשוב שאנו שולטים על חיינו ומסוגלים לקבוע בהם מסמרות כלשהם, כשהדבר מגיע לרכיבי היסוד הקיומיים, שם הדברים כמעט ומופקעים לחלוטין מהאפשרויות הדי מצומצמות שלנו לבחירה ויישום.
מועדי ראש השנה ובדייקא יום הכיפורים שבא לאחריו, נושאים בחובם אמירה מאוד מובהקת על גדלות האדם. על יכולתו לקבוע ולעצב לא רק את חייו, אלא את מציאות ההוויה כולה. ראש השנה, הוא היום שבו אנו מציינים את בריאת העולם, אבל למעשה הוא יום בריאת האדם. הסיבה שאנו מציינים דווקא את היום הזה, נובעת מכך שבראייה היהודית, האדם הוא נזר הבריאה, הוא זה שמעניק לה את הפשר והמשמעות, הוא זה שקובע את אופייה, לשבט או לחסד. כמה העלאה על נס ישנה כאן של הפנומן האנושי, של האדם כנקודת הייעוד והתכלית של הכול.
וכך גם ממשיכים אנו מנקודת השקפה הזו, ליום הכיפורים. ׳אַתָּה הִבְדַּלְתָּ אֱנוֹשׁ מֵרֹאשׁ וַתַּכִּירֵהוּ לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ׳ כך אנו מכריזים ביום הכיפורים. זהו היום שבו האדם כמי שנחשב למיוחד והנבדל מבין כול היצורים בבריאה, לוקח אחריות על מעשיו. עומד לפני ה׳, ומתוודה על כל מה שהוא בחר והכריע בצורה מוטעית. האדם כבעל אחריות, זהו המיצוב המובהק ביותר של האדם ביום הכיפורים. כך ורק כך, ניתן לתבוע מהאדם לשוב בתשובה, ולייחס משמעות כלשהי למעשה התשובה שלו. כך הוא מסיים את היום בהכרזה הגואלת: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ!
אלא שאז, מיד לאחר מכן, מגיע חג הסוכות. להבדיל משני המועדים שקדמו לו, חג הסוכות הוא הפכי לחלוטין להם. בחג הסוכות אנו דווקא נתבעים למהלך של שחרור והרפיה. האדם מגיע אל החג הזה מתוך נקודת מוצא קיומית של ׳הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל׳. האדם מגיע מתוך תחושת אפסיות מוחלטת שאופפת אותו, השליטה בחג הזה היא ממנו והלאה, כל מה שנדמה לנו כ׳קבע׳ הופך להיות ארעי, אקראי, וחסר פשר. וכך מתוך נקודת ההשקפה הזו, אנחנו נכנסים לסוכה. באים ומחפשים הכלה בתוך הצִילָא דִּמְהֵימְנוּתָא. במכמני הוויה שהיא לחלוטין הרבה מעבר לנו, במשהו שהוא שמימי לחלוטין. ממש כאותם ׳ענני כבוד׳ שאפפו אותנו, אי אז בלכתנו ארבעים שנה בארץ לא זרועה. בהוויה שכזו, שום דבר אין לנו מעצמינו. הכול נקבע מנקודת מוצא גורלית – דטרמיניסטית, כשאנו נעדרי כול יכולת לקבוע בהם מסמרות כלשהם.
כך באופן פרדוקסלי, במשך שבעה ימים אנחנו לא מקבלים על עצמנו את המציאות האשלייתית, אלא דווקא את זו האמתית. כי בערבו של יום תחושת האפסיות הזאת, והיותנו מסורים לכוח והשפעה שהיא הרבה מעבר לנו, דווקא היא מציאותנו האמתית. כמה שלאורך ימות השנה (ובייחוד בראש השנה ויום הכיפורים, כפי שהתבאר), אנחנו נתבעים להחיל על עצמנו נקודת השקפה מוסרית/אוטונומית הפכית. זאת ההכרה האמתית מבחינתנו ע״כ שאין לנו באמת מנוס מכל מה שמתרגש עלינו מכול צד, חוץ מאשר אותה ׳סוכה׳ ארעית, זו שכבר הולכת איתנו אלפי שנים. וכפי שמורה זאת משורר תהילים: ״כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי״ (תהילים כז׳ ה׳). כן, דווקא אותה סוכה, שעשויה מגידולי קרקע פשוטים, חסרת כל ממשות חומרית ואיתנות הנדסית, היא זו שעומדת לנו ביום רעה. דווקא ההסתתרות בסתר המדרגה של החסות האלוהית, היא זו שנחשבת כמוצקה כ׳צור׳ (ל׳ סלע), המסוגלת באמת לרומם את רוחנו, להעניק לנו תחושת ביטחון קיומית.
זאת גם סודה של השמחה. בראייה הזו, היכולת להגיע לשמחה אמתית, נגזרת דווקא מיכולת איבוד השליטה. כמה שאנו מכירים זאת ולו רק בחוויית השמחה הפשוטה שלנו. ככול שנצליח לשחרר יותר את שליטתנו הפסיכו-פיזית, כך נטיב יותר להתמסר לחוויית השמחה. כי דווקא כשאנו קפוצים בתוך שליטתנו העצמית, אנו חרדים. כול מה שהשגנו, אם השגנו, נמצא אצלנו בסימן שאלה, חרדים מאיבוד הכול ברגע אחד, חרדים ממה שעלול לבוא, חרדים מאותה מציאות אמתית – דטרמיניסטית שאנו יודעים בה היטב, שאחרי ולפני הכול, היא שם, אם נרצה ואם לאו. אך לעומת זאת, כשאנו מרפים, משחררים באחת את כל שאנו אוחזים בו, ופשוט מתמסרים אל ההוויה, מקבלים אותה איך כשהיא כמות שהיא, או אז אנחנו מסוגלים באמת לשמוח. להכיר שהכול הוא חלק ממציאות שמימית גבוהה בהרבה מכול מי ומה שאנחנו. מבינים כי די בכמה דפנות דלות וערימת סכך טבעית, בכדי להעניק לנו תחושת ביטחון מוצקה. וכי אדרבה, המוּצָקוּת והקביעות נגזרות דווקא מהיכולת שלנו לשחרר, לחוש ארעיים ואקראיים, וכך להסתפג בתוך ההוויה האלוהית האינסופית, לחוש את המגע הקרוב והאינטימי של של ׳ענני הכבוד׳, אלו שהיו שם אתנו עוד הרבה לפני שבכלל היה לנו משהו, טרם יכולנו כביכול לרשום על שמנו ׳הישג׳ כלשהו.
כך אנו חוזרים בזמן, הופכים להיות אותו ילד קטן, שעליו נאמר: ״כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק״ (במדבר יא׳ יב׳). וכילדים קטנים שזקוקים למגע והכלה, ובעיקר לחיבוק אמיץ, אנחנו חוזרים לחיקו של האלוהים. למי שהכול שלו. כך בחיבוק הכה פשוט וראשוני הזה, אנחנו יכולים לחזור ולחוש ולו לכמה רגעים, את המשמעות של ההיות האנושי במובנו היותר אמתי ופנימי. כך אנו משילים מעצמנו את המניירות הפומפוזיות, הסיפורים על הישגים ותפארת אנושית, שאנו נוהגים להתהדר בהם לאורך כול ימות השנה, ובמקום זאת, פשוט נמצאים, מרפים לחלוטין מכול תנועה קניינית והעצמה אישית, ומתמסרים להיות הכי ראשוני ובסיסי, זה שהוא כולו הווייתו של מקום.
ובינו זאת, אנו חוסים בצִילָא דִּמְהֵימְנוּתָא לא ׳צל האלוהים׳ כתיב כאן, אלא דווקא ׳צילה של האמונה׳. אם נרצה, עצם האמונה, היא זו שמעניקה לנו את הצל והחסות. היכולת להאמין ולשחרר, היא כשלעצמה, יש בה בכדי לסכוך מעלינו את השלווה הפנימית ושמחת האמת.
שנזכה באמת להרגיש ולו לרגעים, את תחושת ההרפיה, את ההבנה שאין לנו מגרמינו ולא כלום. ושיהיה לכולנו חג סוכות שמח!
