אני הולך לכתוב כאן משהו שהוא עדין ושברירי. לא באמת בדקתי אותו ברמה המחקרית, אך הוא מגובה בהרבה מאוד שיחות שהיו לי עם חיילי מילואים שבעשרה חודשים האחרונים חזרו והתגייסו לחודשים ארוכים פעם אחר פעם היישר לקווי חזיתות המלחמה השונות.
אם יש משהו שמצליח להחזיק את המלחמה הזאת, גם אחרי כל כך הרבה זמן ותחושת יגעות ואפיסת כוחות – נפשיים ופיזיים גם יחד, זאת תחושת הרֵעוּת. או ליתר דיוק, המחויבות והסולידריות של החיילים זה לזה.
אינספור אנשי מילואים כבר מזמן היו רוצים להימנע מהסאגה השוחקת והכה בלתי אפשרית הזאת בעבורם, ובעיקר בעבור בני משפחותיהם. אבל מה שבכול זאת גורם להם לחזור ולהתגייס, להיות שם בעבור כולנו, עמוק מעבר לקווי האוייב, להילחם ולחרף את חייהם, זאת המחשבה שפשוט לא יכול להיות שחבריהם הקרובים לצוות/היחידה/האוגדה יהיו שם במקומות הגיהנומיים הללו, בעוד הם יושבים בטח בעורף, חיים את חייהם השגרתיים והשאננים יחסית.
אני כאמור, לא מדבר על משהו ששמעתי ממישהו אחד או שניים, אלא אמירה שיטתית, ברורה ועקבית. זה אומנם היה שונה בתחילת המלחמה, שבה יצאו מאות אלפים להילחם ולחרף נפשם, בשם הרצון להציל את האומה והמולדת באחת השעות היותר קשות בתולדותיה. אבל מאז, הרבה מים זרמו במימיה המזוהמים של עזה. המוטיבציה השתנתה, הרוח כבר אינה אותה הרוח, והספקות והשאלות עולות וצפות, ובעיקר השחיקה והיגעות נוגעות בכולם.
אתם מבינים את המשמעות של העובדה הזאת? בסופו של דבר, מה שמחזיק אותנו כאן, זאת בדיוק אותה רעות עליה שורר חיים גורי אי אז במלחמת העצמאות הראשונה – בימיה הראשונים של המדינה העברית. אז בימים ההם בזמן הזה, אותו חומר גלם של אחווה פלאית, הוא זה שממשיך לתדלק גם כאן ועכשיו את הרוח, כך לאפשר למלחמת האין-ברירה הזאת להמשיך במלוא תוקפה.
במובן הזה, באופן אירוני עד כאב, הדבר הטוב היחיד שהביאה עמה עלינו המלחמה האיומה הזאת, הייתה חזרתה של הרֵעוּת ותחושת הסולידריות. במשך חודשים ארוכים שקדמו ליום המר והנמהר ההוא, הלכה הרֵעוּת ונשחקה עד דק. למעשה היינו כבר כפסע מכליונה המוחלט ובפני שבר לאומי-חברתי חסר תקדים. אלא שאז הגיעה המלחמה, ולפחות בחודשיה הראשונים, היא חזרה לחיינו כמופע מופתי – בכל שדרות העם.
ואם ברֵעוּת וערבות הדדית עסקינן, הרי שהיא ואין בלתה, גם זו שהניעה וממשיכה להניע, אלפי חיילים בסדיר ובמילואים, שבמשך חודשים ארוכים מחרפים את חייהם בתנאי שטח נוראיים, בניסיון להפוך כל אבן (כפשוטו ממש) בניסיון להגיע אל החטופים האומללים היושבים שם במלתעות מנהרות החמאס בעזה. לחלץ אותם, חיים או מתים, ולהביאם אם לחיים בחוף מבטחים בחיק משפחותיהם, ואם אל המנוחה האחרונה בקבר ישראל. איפה יש לנו מופע כה מופלא של נכונות להקרבה ומסירות נפש?
אבל בימים האחרונים, ובעיקר בשעות באחרונות, אני הולך ומתמלא בייאוש גדול. פתאום הרֵעוּת הזאת נראית כהולכת ומתרחקת. אלא כי להבדיל מהמקום שבו היינו בשנה שעברה, הפעם אנחנו גם נתונים בצרה וצוקה שכמותה כמעט ולא היינו מעולם. האויב המפלצתי שמבחוץ, מי שעולל לנו את הנוראות שבזוועות, מי שמוציא להורג בדם קר, שבויים אומללים וחסרי ישע, רק מחכה לרגע שבו אותה רֵעוּת תנפח סופית את נשמתה. את ההמשך אתם כבר תוכלו להשלים בעצמכם.
ושוב, אני לא מדבר כאן דיבורים גבוהים על חשיבותה של האחדות והלכידות הלאומית, אלא כאמירה שהיא בטחונית מובהקת מן המעלה הראשונה. שום דבר לא מחזיק כאן את הסיפור אם לא אותה תחושת רֵעוּת, ברמה היותר חברית ובינאישית. זאת ברית פנימית שקושרת בכנפי הגורל והאתוס המשותף – המחויבות והסולידריות ההדדית, בין המתנחל מעופרה ליפה הנפש מתל אביב, בין תלמיד ישיבת ההסדר לסטודנט לאמנות בבצאל. אין לנו שום דבק אחר, וממילא אין לנו שום מטריית הגנה אחרת. וכשנאבד את זה, לא יהיו לנו לא חטופים ולא הכרעת חמאס, לא ציר פילדלפי ולא החזרת התושבים בצפון.
כי פשוט מה שיישאר פה זה שום כלום אחד גדול. הכול יעלה בעשן הקנאות האיסלאמיסטית שנועצת בנו את טלפיה. ושהאחרון פה יואיל בטובו לכבות את האור. אז כדאי שנתעורר ומהר, רגע לפני שזה נופל לנו על הראש. ולרגע המילים ההן של חיים גורי, נשמעו לי רלוונטיות מאי פעם:
כְּבָר שָׁנָה לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ
כְּבָר שָׁנָה וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בַּדָּם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ
הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים
אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת
מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים
אַתְּ נוֹתֶרֶת בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת
הָרֵעוּת כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בְּשִׁמְךָ נְחַיֵּךְ וְנֵלְכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיֶּיךָ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר
