“ויחי יעקב – למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. ד”א שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו” (מדרש רבא בפתיחת פרשתנו. הובא ברש”י על אתר).
פרשת ויחי סתומה. היא כמו חנוקה מצדה הפותח. כך הוא הביטוי המובהק ביותר לגלות. במציאות הטרגית של הגלות אין לנו בעצם את אותו הרווח של תשע אותיות – להתבונן בין פרשה לפרשה. אנו נעדרי פריבילגיה לאתנחתא. תחשבו על מציאות שבה לא הייתה אתנחתא בעולם, איך היינו מדברים בלי נשימות שבתווך. הלא בעולם שכזה לא היו מילים, לא היו משפטים, לא היו פרקים, לא היו ספרים. היה רק אוסף אינסופי של אותיות המייצרות רעש דיס-הרמוני בלתי נסבל. שום דבר לא היה יכול לקבל פשר ומשמעות כלשהי. היינו מוצאים את עצמנו לכודים בתוך כאוס ואנומליה מילולית שהייתה סוגרת עלינו מכול צד. כך בערבו של יום נעשית האפשרות לנשום, כאפשרות היחידה לגאולה – לתחושת חירות כלשהי. או במילים אחרות, האפשרות להבעה קוהרנטית, מחייבת את האפשרות לנשימה.
כי כשאדם נושם, הוא בהכרח מביא את עצמו אל הדברים. הוא מפנים פנימה ומוציא חוצה את מציאותו הסובבת. הוא ממקד כל אות, מילה, משפט, פרק, ספר – במקום הנכון המכוון שלו. מייצר לדברים סדר וערך (ל’ משמעות ועריכה) של אמת. זהו הביטוי של ‘עצם הנשמה’ – עצם הנשימה. כך האדם בכישורו התבוני-ייחודי שלו, עושה את הרוח שאלוהים נפח בו ל’ממללא’. קרי, לדיבור חי המייצג חוצה את תפיסותיו וערכיו. כך דרכו האולטימטיבית להסדיר ולמַשְׁמֵעַ את ההוויה, לעשות את הדברים לדיבורים ואת הדיבורים לדברים וחוזר חלילה. כך הוא גם נעשה לדַּבָּרוֹ המובהק של העולם כולו. בבחי’ ‘יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וכו’‘ (תהילים מז’ ד’).
בראייה הקבלית גלות מצרים, בעומקה היא גלות הדיבור. חוסר היכולת למלל את המציאות, לפרשן ולמַשְׁמֵעַ אותה. כך כמו לחלץ אותה ממקומה התחום והלכוד בתוך עצמה. או אם נרצה, לגאול את המציאות ממְצָרֶיהָ.
וכפי שאנו למדים בפרשה של השבוע הבא – פר’ שמות, כאשר משה רבינו עומד לפני האלוהים, וטוען לעומתו כי הנו “כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן“. כך הוא בעצם מתאר כמה שהדיבור שלו לא מסוגל להיות דיבור של גאולה, כזה המסוגל לחלץ את המציאות משוממותה הדוממת ונעדרת המשמעות. הכבד פה וכבד הלשון, הוא מי שאינו מסוגל להסדיר נכונה את דיבורו – לדייק את הדברים, ליתן את הרווח הנכון בין האותיות, המילים, המשפטים, הפרקים והספרים. כי הלא גם אם אותו הרווח-נשימתי יהיה יתר על המידה הנכונה, יהיו הדברים בלתי נהירים בעליל. אלא שכאן באה ההוראה למשה: “וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר“.
במובן זה, הנוכחות של אלוהים היא כביכול עם פיו של משה ממש. האופן הבלתי אמצעי שבו הוא מורה לו את אשר עליו לדבר ומבטיח בעדו את רהיטות הדיבור, היא גופא ראשיתה של הגאולה. כך הגילוי האלוהי מתבטא בדייקא בעצם דיבורו של משה. ביכולתו להתעלות מעל אותה ‘כבדות פה וכבדות לשון’. למעשה משה נדרש לעמת את דיבורו הלקוי, אל מול נקודת השורש של הגלות כולה – פרעה מלך מצרים. כך נחלץ הפה ועמו ההוויה כולה, ממצוקת הגלות הנוראה שהוא נתון בה, ונעשה לפה-סח. למציאות שבה יש לנו כבני חורין, את האפשרות לגולל ולספר, להבהיר ולהעביר הלאה את סיפורה של החירות – סיפור יציאת מצרים: “לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ“. או במילים אחרות: למען תדבר. הפה א”כ, הוא זה שכמו ניעור וזוכה לגאולה בחג הפסח. וכשהרוח ממלא נגאלת, ממילא גאלת המציאות כולה. הכול נעשה לחי ונושם, מעובד ומעוגן ביסוד הטרנסצנדנטאלי הנוכח של ההוויה: התבונה האנושית.
אבל מה שלמדנו מדברי המדרש בפרשתנו, הוא כי כאשר הדיבור בגלות, אין משמעו שאך בלתי אפשרי לדבר, אלא אפילו עוד יותר מכך, אי אפשר לנשום. בלתי ניתן לתת את האתנחתא בתוך הדברים-הדיבורים עצמם. ‘משנפטר יעקב נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד’. יעקב כמי שמשמש כציר המקשר בין האבות לבנים, מאפשר לדיבורם של הבנים להיות פתוח והרמוני, רצוף באתנחתות של אמת. כזה שמחובר לנקודת השורש הפנימית – הגבוהה יותר, של האבות. אלו הן דיבורים שיש בהם נשימות של חיים. לא סתם גיבובי מילים ואותיות בעלמא. כך הלב הפנימי והעיניים הצופות חוצה, מתמזגים נכונה באמצעות הדיבור. או ליתר דיוק, האתנחתא. זהו ההבדל הגדול בין דיבורים סתמיים המתחוללים בחלל ריק, לדיבורים שהנם רצופי קונטקסט וחיבור שורשי לנקודת הראשית של ההוויה. אותה נקודה עליה אמונים האבות, לחבר ולעגן את הווית הבנים.
לא בכדי בראיית ס’ יצירה (פרק ו’ משנה ז’), הברית הראשונית אותה כרת אלוהים עם אברהם אבינו, הייתה ברית המעור (ברית מילה) וברית הלשון. וכל’ הנביא: ‘וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהוָה רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ‘ (ישעיהו נט’ כא’). כי המכנה המשותף בין הכוח המיני של האדם לכוח דיבורו, הוא בהיותם של שני כוחות יצירה אלו, הוא ביכולתו של האדם להשפיע חוצה ולהטביע חותם משלו בעולם. אלא כי כאשר המיניות והדיבור אינם מעוגנים בברית, הם נעשים למנגנון של התפשטות סתמית גרידא, נטולת כל ממד של חיבור והרמוניה. כזאת שמתחברת לנקודת הראשית של ההוויה מחד, ומתכווננת אל תכלית וייעודה מאידך. או אם נרצה, מי שאינו מחובר אל יסוד ה’אבות’ בהווייתו, ממילא גם בניו, היינו מיניותו ודיבורו, יהיו נטולי הקשר ורצף, משמעות ופשר פנימי.
האדה”ז רבי שניאור זלמן מלאדי בס’ ‘תורה אור’ מלמד אותנו כי סוד הגלות נמצא במצרי הגרון – בדיוק באותה נקודה המקשרת בין הגוף אל הראש, באותו מקום שבו אנו נושמים חוצה ופנימה את ההוויה. כך כאשר הגרון במיצר אנחנו מרגישים חנוקים, לא יכולים לומר דבר, הכול סגור וחתום. גל נעול, גן חתום. הוא גם מאריך לדבר שם על האופן שבו אותם ‘מיצרי הגרון‘ – נושאים בחובם את הניתוק שבין האבות – שהם בסימן הראש, אל הבנים – שהם בסימן הגוף עצמו. אתם מבינים? כשמת יעקב, מתו למעשה האבות, אנחנו נטולי יכולת לייצר הרמוניה נשימתית בין האבות לבנים. לא בכדי הגאולה מתחילה דווקא בזכירת האבות על ידי האלוהים ובהבטחתו להם. וכפי שאנו קוראים זאת בברכה הראשונה בתפילת השמו”ע: ‘וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת, וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם‘. במובן זה, הגאולה בעומקה היא אותה יכולת לכונן מחדש את ההרמוניה. לשחרר את המחנק הגלותי, זה שלא מאפשר לנו לומר את הדברים עם האתנחתות הנכונות, ולהתחיל לדבר מחדש. דיבורים של אמת. דיבורים של משמעות ופשר שגואלים עמם את המציאות כולה.
כך משה רבינו, מי שלא הפסיק לדבר כל חייו – מי שנעשה לארכיטיפ של אמירת דברים מדויקים ומכוונים. וכפי שנהגו לכנות חכמי התלמוד את מי מהחכמים שאמר דבר מה של פשר ואמת: ‘משה שפיר קאמרת’ (משה, אמרת אמירת אמת). זהו גם אותו משה רבינו – אדון הנביאים, שכאשר אלוהים כמו הראה לו את האופן המחריד שבו גדול החכמים רבי עקיבא, עתיד להיות מוצא להורג ובשרו ייסרק במסרקות של ברזל, הוא זעק מנהמת ליבו: ‘זו תורה וזו שכרה’?! זהו אירוע שאין כמותו לייצג את החידתיות היותר סתומה שבן אנוש יכול להיחשף לעמותה. חידתיות שיש בה מתמצית האבסורד והטרגדיה של ההוויה.
אבל מנגד, במקום לנסות ולהטעים כך או אחרת, אלוהים פשוט תובע הימנו את השתיקה. והוא קורא לו: ‘שתוק, שכך עלה במחשבה לפניי’! ומכאן למדנו כי לעתים יש לשתוק. לדמום בהרכנת ראש -אל מול הפלא והאבסורד. יהיו מחרידים ובלתי נתפסים ככול שיהיו. כי זהו חלק בלתי נפרד מחובתו של האדם כישות תבונית, להכיר במוגבלותה של התבונה שהוא ניחן בה. כך שממילא גם של במוגבלותן של המילים, ומרחב אפשרותן המאוד מצומצם להטעים ולהאיר משהו כלשהו של אמת.
וביתר עומק, היכולת לגעת ולו באיזשהו אופן באותה מחשבה קדומה שמזוהה כ’עלתה לפניו’ ומוכמנת בבסיס הכול, מחייבת את הדממה. קרי, לאיפוס מוחלט של כול האותיות-המילים-והמשפטים, לעומת אותה נשימת בריאה ראשונית של חיים. הריש לכול רישין, של המחשבה-דיבור-מעשה של ההוויה כולה.
ואם נחזור לדמותו וסיפור חייו של יעקב אבינו באותן שנים שלפני מותו, הרי כי ניתן רק לדמיין כמה שתיקה עמוקה שררה שם ביניהם. יעקב יורד עם שבעים מבני משפחתו למצרים, אחרי עשרים ושתיים שנים שבהם התאבל קשות על מותו של בנו האהוב יוסף. והנה, פתאום, כך ברגע אחד הוא מגלה שלא רק שאותו יוסף עודנו חי, אלא הוא אף מלך במצרים וכו’. וכאן במקום להתעסק בלחקור ולדרוש אחרי נסיבותיה הנעלמות של אותה חידה נוקבת ומייסרת כאחד, לנסות ולהבין איך וכיצד הגיע לשם יוסף? מי ומה גרם לו בכלל להיעלם כך בגיל כה צעיר, ולמצוא את דרכו עד לתוככי ערוות הארץ במצרים? בוחר יעקב – האב הזקן, לשתוק. לא לגעת, לא לחטט בפצע הכה כואב ומוגלתי הזה. כמה אחריות הורית ישנה דווקא בשתיקה הרועמת הזאת. ביכולת להימנע מכול התעסקות מילולית שרק תחשוף ותעורר מחדש רגשות וכעסים, קנאות ורגשות נקם. כמה מופע מופתי של שתיקה לפנינו כאן.
זה מה שלוקח אותנו אלא הלימוד הנוסף אותו אנו למדים מדברי המדרש האמורים. בראיית המדרש עניינה של אותה סתימות – פרשיות אינה אך באופן ייצוגה את הגלות בהיעדר האתנחתא, אלא אף את החובה שלא לומר את מה שלא ניתן לומר אודותיו. יעקב מבקש לגלות את הקץ, במובן זה הוא מבקש לחצות את הגבול הנכון הנמתח בין המילים לשתיקות. בין הניתן להיאמר ולהיגלות חוצה, לבין מה שראוי לאחוז בו את פלך השתיקה. במובן זה אלוהים כמו קורא בו ‘שתוק שכך עלה במחשבה לפניי‘.
אבל העובדה שאותו הקץ אינו גלוי, אינה מקרית. היא מייצגת בעומקה את הגלות היותר ארוכה וממשית. הגלות האחרונה שבלתי ניתנת לצפייה בשום צפייה ותחזית בשום צורה, זאת שעליה קורא המדרש “מלכות הרשעה שאין לה חקר” או במילים אחרות, אין לה מילים, היא נטולת פשר ויכולת הבנה אמיתית. כך במובן זה כול עת שאותו קץ לא יכול להיגלות, המילים לא באמת מגיעות לשלמותן ההרמונית, וכנגזרת מכך אותה מלכות רשעה מנועה מלקבל חקר כלשהו. זאת דרכו של יעקב אבינו להכיר במוגבלות השפה. להבין כי עדיין אנו רחוקים מיחס מכוון וקולע בין השתיקות לדיבורים – וחוזר חלילה.
כך יעקב אבינו רגע לפני שהוא פותח את פיו בפעם האחרונה ומברך את שנים עשרה מבניו, הוא שותק. דממה גדולה אופפת אותו. מקיים בעצמו את ל’ המשנה בס׳ יצירה: “בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר“. או כפי שניסח זאת הפילוסוף הגדול של השפה – בן המאה 20 לודוויג ויטגנשטיין: ‘את מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק‘ (‘טרקטט לוגי פילוסופי’).
במובן זה, מה שהיה בדעתו של יעקב לגלות לבניו בדיבור, הוא מגלה אותם דווקא בשתיקתו המצמיתה. זאת שתיקה שמאותת בעדם על המציאות הקשה שעוד בוא תבוא. מציאות שכולה חידה. תקופות קודרות שבהן העם היהודי יצטרך לאחוז גם הוא באומץ, בפלח השתיקה. לקבל את מציאותו הטרגית בענווה והרכנת ראש. בהכרה צלולה כי גם המציאות נראית כאוטית ובלתי הרמונית בעליל, עדיין לא פסה תקוותו, וכי האחדות האלוהית עודנה חיה ומפעמת בבסיס ההוויה – עד אשר ניתן לקרוא בה את קריאתם של השבטים לאביהם: “כשם שאין בליבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד“. זהו יישום קדמוני מופלא להתגלות המבעיתה ההיא של אליהו הנביא: ‘וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה‘ (מלכים א’, יט’, יב’). כי אחרי ולפני הכול, תמיד תהיה שם השתיקה, באופן שכמו היא עוטפת ומכילה את כל מה שאנו מבינים ומתגלה לעומתנו.
———————-
מחר יום צום עשרה בטבת תשפ”ו, הוא גם יום היארצייט התשיעי להסתלקותו של מו”ר רבי משה שפירא זצ”ל. הרבה כבר נכתב ונאמר על האיש האחד והמיוחד הזה. פלא הפלאים שהסתובב כאן בינינו והאיר לארץ ולדרים עליה, במשך עשרות שנים. אבל יותר ממה שראוי לומר על מה שהאיש אמר ועל כמה הייתה משנתו קב ונקי, סדורה ושיטתית, עמוקה מני ים ורחבה מני ארץ, ראוי לומר על שתיקותיו. על אותן אתנחתות ידועות ורצופות סוד שלו. אלו שהוא כמו הניח לנו תלמידיו ששתו בצמא את דבריו, להתבונן ולהשיא את דעתנו. לנסות ולמצוא את מקומנו שלנו בתוך הדברים עצמם. לבחון בהיכן הוא דווקא החלק והנחלה שלנו בתוך אותם דברים ורעיונות טמירין. אלו הן בדיוק אותן נשימות של עומק שבוחנות את השומעים במבחן התובעני של מה שקוראים אותו חכמים: ‘מבין מדעתו’. והוי כמה שרבינו תבע מאיתנו להלום נכונה את מידה תובענית זו. כי אם לא נדע להבין מדעתנו, לא נבין באמת שום דבר וחצי דבר.
כי זאת הייתה תורתו של רבינו – תורה שכולה חירות. כולה חידוש. תורה המניחה רווח בין פרשה לפרשה. תורה שאינה סותמת עיניים ואוזניים במלל אינסופי – מדוקלם וממוחזר לאין קץ. תורה הפוקחת עיניים, מעניקה מרחב ללב האישי, לאופן הפנמת הדברים והחלתם במחשבת האדם פנימה. בעולמו האינטלקטואלי והרוחני, ואפילו האסוציאטיבי של השומע. כי יותר ממה שלמדנו את ערכה של מילה בסלע, למדנו שבעתיים את ערכה של השתיקה בתרי.
אז משמת רבינו, חדלנו לנשום. איבדנו את מי שלימד אותנו לפוש נכונה בין פרשה לפרשה, ליתן רווח בין עדר לעדר. הכול פתאום נראה דחוס, טחון לעייפה. המציאות נעשתה תעתיק לאופן שבו מתאר אותה החכם מכל אדם: “כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ“.
כך שביום הקשה הזה שבו נחשכו המאורות, אנחנו מתגעגעים לשתיקות הארוכות ההן. רגעים ספורים שנדמו בעינינו כנצח, בהן הוא היה עומד לפוש, לוקח אוויר וכמו מביט בעשר אצבעותיו. כמה אפשר היה ממש לחתוך בסכין את עוצם הרגע וקדושת המעמד. כך היו מתגלים הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני ממש. מן שחזור של פלא לתיאור החזל”י אודות הדומיה המצמיתה ההיא: “צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש. ויצא הקול..”
אתם מבינים? בשביל לשמוע את הקול ההתגלותי אין די להקשיב ולהטות אוזן, יש צורך לשתוק ולהרחיש. וכמה אני יכול לשמוע באוזני רוחי את רבינו חוזר על המשפט הזה פעם אחר פעם: העולם שותק ומחריש ויצא הקול..
אבל כשם שהקול ההוא היה קול גדול ולא יסף – קול גדול ולא פסק, כך גם הייתה הדומייה כך – כפליים לתושייה. דומיה גדולה שלא יספה ולא פוסקת מלהדהד. לו רק נשכיל לחזור ולהתוודע לאיש היחידאי הזה שהסתובב בינינו כמלאך בין בני אדם – לדמותו ומשנתו האלמותית. כי לשמו ולזכרו תאוות כל נפש, ותורתו עוד תמשיך ותהווה מקור מים חיים לכול שוחר חכמה ודעת – לבוא ולהתוודע למה שאומרות לנו האותיות והמילים, אך לא פחות מכך מה שמלמדות אותנו השתיקות. והלוואי ונזכה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.