על הפנים והחוץ, האלילות הממשית והאנרכיה המוסרית – מאמר שני בסדרה ׳מחשבות חדשות על מעשה העגל׳1 min read

התיאור המצוי לפנינו של אופן חגיגת פולחן העגל על ידי העם היהודי, הוא קצר למדיי ומכיל פסוקים בודדים. אך התיאור הבולט ביותר, הוא האופן שבו מציינת התורה את הלך הרוח העממי שרווח באותם רגעים:

״וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק..״ (שמות לב׳ ו׳)

לפנינו תיאור כפול, מחד העם מקריב קורבנות ומגיש שלמים לעומת עגל הזהב, אך בו זמנית, הוא גם חווה קתרזיס של שחרור והתפרקות מוסרית. את המונח ׳לצחק׳ מתרגם רש״י על אתר, במובן של זימה וגילוי עריות. זהו מצב של אנרכיה מוסרית, איש הישר בעיניו יעשה. העוגן האלילי – ממשי כביכול מאפשר להם להתיר כל רסן. רעיון פנימי עמוק אצור כאן, בכך שהיכולת לשמור על תובענות ומתח מוסרי מתמד, נגזר דווקא מן העמידה אל מול האין, אותו נעלם טרנסצנדנטי שמכוון את הסובייקט להתעלות והתגברות יצרית. כי הראוי הוא לעולם האין הנותן את חותמו ביש.  ומדברי חכמים למדים אנו ממד נוסף שבא לידי ביטוי בהתפרקות זו:

״אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא ..״ (סנהדרין צג׳)

בראייה זו ההתפרקות אינה רק כתשואה נלוות למעשה הפגאני, אלא כתכליתו המרכזית. כאשר הדגש בדברי חכמים הללו, הוא דווקא על ההתפרקות הזימתית בפרהסיה. הוי אומר, אותה עבודה זרה היא כביכול ככלי מכשיר בעבורם להתפרקות ציבורית-פומבית. לדעתי מוכמנת כאן אמירה עמוקה על טיבה של תפיסת הקדושה האימננטית האמורה. האופן שבו האובייקט הנוכח, הפומבי והמונוליטי, מאפשר להם לייצר מרכז של התכווננות. באובייקט המוחלט הפנים והחוץ חד הם, הכול נמצא וגלוי, נוכח וממשי. החמקמקות האצורה בקו הנמתח בין הפנים לחוץ, אינו אלא תוצאה של הלימינליות הבלתי מזוהה בין האובייקט לסובייקט, בין הגילוי הממשי לגילוי המתחולל בד׳ אמותיו הנסתרות של האדם, ליבו ודעתו. כך שבמידה רבה דווקא היעלמותו של משה מאתגרת את העם היהודי, להתמודד עם הסובייקט הבלתי נראה, עם אותו גילוי שאינו כה נוכח ומצוי לעומתם בכל רגע נתון. אם נרצה, אימוץ של עגל הזהב כאלטרנטיבה אלוהית-ממשית לגילוי המיוצג בדמותו של משה, משמעה בהכרח דחיית הנוסחה המחייבת את אותו דואליזם הווייתי של פנים-חוץ

לפנינו שני מודלים של קדושה, האחת, מתכונתה של הקדושה הטרנסצנדנטית, הנבדלת ומרוממת מעל ההוויה המצויה והממשית. זאת הקדושה בה נשאר משה לאחר מתן תורה, מוכמן בסתר המדרגה של הגילוי האלוהי. והשנייה, זאת הקדושה האימננטית, היינו, הגילוי כאובייקט ממשי שניתן להתכתב לעומתו, לחוות אותו באופן בלתי אמצעי וקרוב. כעת, בעוד שמודל הקדושה הראשון, מחייב בהכרח ריסון וסובלימציה מתמדת, באשר הקדושה מגדירה את עצמה מלכתחילה כבלתי טריוויאלית וזמינה בכל עת, היא תובעת בירור וחציבה פנימה, התכנסות ובעיקר התעלות על פני הנוכח המצוי כמות שהוא, מופיעה לפנינו הקדושה במובנה האימננטי והפשטני, ומאפשרת למעשה להשתחרר מכול זאת. הקו המפריד בין הפנים לחוץ מטושטש עד כדי נמחק לחלוטין, היש האלוהי מופיע ומקובע בהווייתם הממשית, ומכאן קצרה הדרך למצב שבו איש הישר בעיניו יעשה. הביטוי המובהק לכך בדברי החכמים, הוא ׳עריות בפהרסיא׳, הוי אומר, מצב שבו תחושת הבושה (המשמשת כהתניה רגשית מובנית לדיאלוג שמקיים הסובייקט בין הפנים לחוץ) נשללת לחלוטין. הכול כאן, גלוי, פשוט, זמין ומידי.

את רעיון זה המבחין בין החוץ והפומביות כמרכז הכובד של חווית הגילוי של מתן תורה (׳לוחות ראשונות׳), לעומת ממד הפנים כמרכז הכובד דווקא של הגילוי שלאחר מעשה העגל (׳לוחות שניות׳), מופיע בהקשר נוסף בדברי חכמים:

״הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו וכאן א”ל הקב”ה אין לך יפה מן הצניעות שנאמר: ומה ה’ דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת..״ (מדרש תנחומא  – כי תשא לא׳)

ה׳עין הרע׳ היא זו שכביכול חודרת אל אותם מקומות נסתרים שבהם היא לא אמורה לשלוט. הלוחות הראשונות ניתנו במרחב שבו העין שולטת בכול, הפומביות והצרמוניה הציבורית, הנן חלק אינהרנטי מאופייו של מעמד נתינתם כאובייקט התגלותי בלתי אמצעי. זהו גילוי שכאמור מתכחש בהגדרתו לקו הנמתח בין הממדים. זהו סודה העמוק של מידת הצניעות. כך שע״פ האמור, סיבת שבירתם נעוצה בעצם עובדה זו, היעדרה של טריטוריית הפנים החמקמקה והנעלמת, זו הדורשת התכנסות ואף התעלות מעל הממשי הבלתי אמצעי. לעומתם הלוחות השניות, שכול סוד התגלותן הוא בסתר המדרגה של הסובייקט הנבדל, כביכול נושאות באופיין את הבסיסי את מידת הצניעות. זהו ממד שהיש והאין משמשים בו בערבוביה, תנועת רצוא ושוב אינסופית מתחולתת בו, בין הפנים הנעלם לחוץ הגלוי והממשי. כאשר דווקא אותה צניעות היא זו ההולמת את דרישת המשפט ואהבת החסד האישית והעקבית, זו שאינה מושפעת מרוחות של זמן וממשות ריאלית. וכפי המתבאר, לו רק הייתה מתקיימת בתודעתם ההפרדה הטריטוריאלית – המוסרית האמורה, היו הם כשירים יותר להתמודד עם היעדרותו של משה ע״כ המשתמע מכך.

כך שאם אנו חוזרים לרעיון המרכזי המתבאר במאמר הראשון, משה רבינו, בהופעתו כאובייקט-סובייקט של התגלות בעבור העם היהודי, לא באמת הצליח לספק את תאוותם להתגלות ממשית באופן מלא, ולראיה עובדת היעדרותו והאופן שבו היא השפיעה על העם היהודי. כך שניתן לזהות את משה כגרסת ביניים שאינה לחלוטין אובייקט של התגלות, אך בו זמנית, אינה לחלוטין סובייקט נבדל ע״כ המשתמע מכך. כאשר בחירתם של העם היהודי הייתה ללכת ולהקצין ולבדוק בגרסה האובייקט באופן רדיקלי ומלא, ואילו נגזרת הלוואי בפועל, הייתה דווקא להקצנה לכיוון השני, הוי אומר, נטרול כול ממד של אובייקט בהופעתו של משה, הסובייקט הנבדל הפך להיות המודל היחיד האפשרי כאפשרות לקיים את ההתגלות המתמשכת כנוכחת פעילה בתוך החיים היהודיים.

כאן באים אנו לדבר אודות האופן שבו מעשה העגל מקרין באופן ישיר על נוכחותו ומעמדו של משה אל מול האלוהים מחד, ואל מול העם היהודי מאידך. במאמר ההמשך הבא, נתחקה אחר הכתובים העוסקים בהרחבה באספקט המסוים הזה בהקשר הפרסונלי – התיאולוגי – והלאומי גם יחד.