הרב אשר דויטש (או כפי שהיה נודע בשמו, ‘ר’ אשר’) שהלך השבוע לעולמו בגיל 79 לאחר מחלה קשה, היה בעבורי אי אז בימי עלומיי, העילוי האולטימטיבי. באותם ימים עמוק בשנות התשעים של המאה הקודמת, שבהם הגעתי לישיבה המפורסמת ההיא שעל הגבעה – כשאני עוד נער תשחורת, הוא ר’ אשר, היה שם למעשה הראשון שנתקלתי בו. הר”מ שהייתה בידי הזכות לשמוע תורה מפיהו. היינו אז למעלה ממאה נערים צעירים שעלו והתקבצו מכול קצוות הארץ. כאלו שעלתה בידם הזכות להתקבל בשערי המלכה הבלתי מעורערת של עולם הישיבות. אבל בינינו? מה שהיה שם זה בעיקר עולם של שאיפות ודמיונות. הרבה מאוד דמיונות. ומהם דמיונות במנותק מדימויים? אנחנו זקוקים לסט שלם של דימויים כאלו ואחרים, בשביל להעשיר בעדנו את הדמיונות, שנדע להיכן לשאוף ולחתור. בוודאי כשאנו מדברים באמונה כי יש שם דבר מה בדימוי ההוא שבו נעוץ אותו הדבר הנשגב שאנו שואפים אליו – רואים בו כנקודת התכלית היותר נפלאה שניתן לנו כבני אנוש להשיג.
ומי שהיה הדימוי האולטימטיבי היה ר’ אשר. הוא ייצג בחייו ואורחותיו, ולא פחות מכך בכול הופעתו ונוכחותו במרחב, את תמצית הסיפורים והדימויים שעליהם גדלנו, אותם ינקנו בצמא עוד השכם בילדותנו. אני לא אשכח את הופעתו הראשונה בחדר הצפוף והמיוזע שבו נדחסנו כולנו, כבר ביום הראשון לתחילת לימודינו בישיבה. הוא נכנס כמן רוח סערה, לא מביט לא לימין ולא לשמאל, עיניו היו עמוק בקרקע, כמו שוטטו להן בספירות אחרות לחלוטין. הוא לא הפטיר אפילו לא שלום או איזשהו מבט של רוך לקבלת פנים ראשונית. כך פשוט נכנס היישר למרכז החדר, תפס את הסטנדר והגמרא הפתוחה שעליה, ופשוט החל לקרוא: “כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין”? תוך דקות ספורות, ריחפו כבר בחלל החדר דקדוקים ותתי דקדוקים, ניסוחים והגדרות מופשטות, על מהי בדיוק הזמה, ומה עומק פשרה של עדות ומהות נאמנותם של העדים? וכן הלאה והלאה. מגדלים פרחו ומגדלים קרסו בהינף אצבע אחת. ר’ אשר עמד שם עם כל מראהו האקסצנטרי, פאותיו העבות הפזורות – אלו שתמיד היו נראות כחלק מובנה מזקנו המדובלל, שיערו המגודל וכובעו השמוט, שיוו לו מראה של נזיר החי לו בעולמות טמירין, מעופף לו בינות תאוריות והגדרות, קושיות והוויות למדניות.
אתם מבינים? לא שלום, לא ברוכים הבאים, בוודאי שלא שום דבר שקשור בהכוונה עניינית למה שאמור לקרות כאן – קרי, בישיבה, במהלך השנה הבאה עלינו לטובה. את האמת? לא ממש היה גם מה לעדכן, כי מה שהיה אמור לקרות, ניצב שם בפנינו במלוא מובהקותו. כי לא היה כמו ר’ אשר בשביל לייצג את תמצית העניין כולו. ר’ אשר, הוא הדוגמא, הוא המופת, הוא המוצר המוגמר. זה פלוס מינוס, מה שאתם אמורים לעשות פה, או ליתר דיוק, לצמוח ולהיות מתוך המרחב הזה, בית המדרש הפונוביז׳אי שאך זה עתה באתם בשעריו. כל היתר, זה רק פרפראות, נובלות חכמה, אפילו קצת רעשי רקע מיותרים. רוצים יחס אישי? דיבורים של קרבה וחיבוקים של הכלה, אין בעיה, אבל בשביל זה ישנם ברוך השם, מי יודע כמה ישיבות ובתי מדרש, שייטיבו לתת לכם את כל זה ובמנות גדושות. אבל כאן, בפונוביז’ שעל הגבעה? לא תמצאו אפילו לא שום דבר דומה לזה. פה מוצאים תורה בטהרתה. מקבלים הלמדנות בגרסתה המזוככת. העידית שבעידית. פה זה ר’ אשר דויטש. באנגלית קוראים לזה: what you see is what you get. ובזה, ר’ אשר עשה עבודה שלא יכולה להיות מדויקת הימנה. הוא הציג לנו את עצמו, את עצמיותו הגאונית במלוא זוהרה. ואנו? אנו ישבנו שם מדי יום ב12 בצהרים, באותו זמן חורף תשנ”ו, וינקנו בצמא לא רק את דבריו ומהלכיו הלמדניים המבריקים, אלא בעיקר את דמותו. את כל מה שהוא ייצג והנכיח שם בעדנו.
הייתה זאת נוכחות מופתית ותובענית כאחד. כי לא פחות ממה שר’ אשר האכיל אותנו למדנות בכפיות, הוא הדרך אותנו עקב בצד אגודל, מה זאת התמסרות, מחויבות תורנית שלא יכולה להיות טוטאלית הימנה. אותו מופע מפעים של למדנות, הלך ונמשך הרבה מעבר לחלל חדר השיעורים הספרטני. כך למשל היו הדברים באופן שבו היו התלמידים מלווים אותו לביתו שברח’ נחמיה שבבני ברק, לאחר תפילת המנחה בצהרים. לא היה מראה בני ברקי טיפוסי יותר, ממראהו של ר’ אשר עומד איפשהו במעלה רח’ חזון איש כשסביבו עדת תלמידים צעירים, כשהוא רועם בקולו כנגד איזו סברה עקומה, או מנסה להטעים – בפעם המי יודע כמה, את אותו מהלך דק מן הדק שאך זה עתה חלק עמם בשיעור היומי. לעתים היה המחזה נמשך שעה ארוכה, כמו היה מובנה בשאונה של בני ברק, זאת שלא היה כמו ר’ אשר לספר את ייחודיותה.
באותם ימים המחלוקת העזה באותה הישיבה על הגבעה, הייתה רק בחיתוליה (בוודאי עד כמה שהדברים אמורים ביחס אל הפיצול שהגיע בעקבותיה והתפשט בכל שדרות הציבור הליטאי והחברה החרדית כולה), כך שלא באמת הייתה משמעות למיקום ההשקפתי – פוליטי של מי מאותם הרמי”ם וראשי הישיבה. הצד השווה שבין כולם הייתה אותה אהבת תורה ותשוקתה האינסופית, ובעיקר בתפארת הלמדנית שהתגדלה שם בלבה הרותחת של בית המדרש. כי זאת ייאמר, למדנים וגאונים היו שם בישיבה כמה וכמה, אבל עילוי? זה היה אך ורק ר’ אשר. הוא זה שכמו תאם לנו הצעירים את כל מה שקראנו ודימינו על דמותו המיתולוגית ורצופת ההילה של העילוי הישיבתי.
כי יש בו בעילוי משהו שהוא אלמותי, על זמני. העילוי לעולם נשאר צעיר לנצח. כזה שלא מחובר לחיים עצמם בשום צורה, זה שמהלכים אחר דמותו אפופת המסתורין, אגדות שונות ומשונות. כמו למשל שראו אותו הולך בגשם זלעפות ברחובות בני ברק, כשהוא מניף מעל ראשו מטריה סגורה, או כמו זה שפעם אחת הוא הגיע כשקית זבל בידו, היישר להיכל הישיבה. אותה שקית שאשתו הרבנית, ביקשה הימנו לקחת מטה כשהוא יורד מהבית. וכן עוד ועוד אגדות וסיפורים, שאולי אף לא אחד מהם לא היה ולא נברא, אך עצם העובדה שהם לא סופרו על אף אחד אחר חוץ מאשר על ר’ אשר, היא כשלעצמה סיפרה את הסיפור כולו.
אבל מאז, דברים השתנו. אותה מחלוקת ארורה קרעה את הישיבה, פיצלה אותה לשני קטבים הנלחמים באש יוקדת זה בזה, ור’ אשר, הוא לא רק תפס את הצד היותר רדיקלי ואפילו אנרכיסטי, אלא בשנים האחרונות אף נעשה למנהיגו ונושא דגלו האידיאולוגי.
במובן מה, לא היה בזה מפתיע בעבורי. כי יש משהו באותו ‘הפלג’ שנושא בחובו בדיוק את אותו אופי אנרכיסטי שכ”כ אפיינה את דמותו של ר’ אשר. מן טוטאליות השקפתית, אש של להט נעורים שמכלה בלהט קנאותה כל מה שנקרה בדרכה. זאת הוויה אנומלית של אני ואפסי עוד. כמובן שאין צורך להסביר כמה כיום זהו עולם שרחוק ממני וחיי, אבל עדיין, לשמחתי אל הצד הזה בדמותו של ר’ אשר נחשפתי רק באמצעות עדויות תקשורתיות רחוקות, ולא בהיכרותי הבלתי אמצעית עמו. כך שאותה היכרות מפעימה נשארה שם במלוא טהרתה. באותם רגעים של הוד באותו ראש חודש אלול תשנ”ה – היום הראשון שלי כנער צעיר בישיבה שעל הגבעה – באותן פסיעות נחושות של דמות למדנית שניגשה אל הסטנדר והרעימה בקולה: כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין?
אז תודה לך ר’ אשר על הדימוי המופתי. על נוכחות שהצליחה להטמיע בי דבר מה של ערך והתייחסות. לצרוב בבשרי זיכרון וגעגוע לימים שיותר ממה שלמדתי ממך, למדתי אותך. המחזת לי יותר מכול דבר אחר, איך נראית תורה כמופע של חיים, מופע שהוא שיר הלל ומוחשי לחכמה ואוהביה.
