בימים האחרונים סוערת הארץ בסערה זוטא, אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו, קרא ליהודים הנוסעים לחגוג את ראש השנה בעיר אומן שבאוקראינה, לשקול היטב את נסיעתם זו, באשר איומים ממשיים שונים מרחפים על המקום ההוא על אדמת אוקראינה, כאשר בלתי ניתן לסמוך אך ורק על אלוהים שישמור אותנו. או כלשונו של נתניהו: ׳אלוהים לא תמיד שמר עלינו, במיוחד לא על אדמת אירופה׳.
דברים אלו עוררו תגובות רבות, בעיקר מהכיוון החרדי של המפה הפוליטית, כאשר חכי״ם ואישי ציבור שונים מחו בתוקף על הדברים שבעיניהם הם לא פחות מאשר כפירה באלוהי ישראל. הגדיל לעשות חה״כ ישראל אייכלר מסיעת יהדות התורה, שאף הפליג לנאץ ולחרף את התנועה הציונית החילונית, ועוד כל מיני הבלים שאין כאן המקום להביאם. עכ״פ, בעקבות הדברים הללו, כתבתי הבוקר טור היסטורי – תיאולוגי קצר, המנסה להאיר את הסוגיה בהקשר מעט רחב יותר, תוך כדי ניסיון למתוח קו בין הסיפור ההירואי הגדול של בר כוכבא, במאה השניה לספירה, לבין האתוס המכונן של התנועה הציונית בשלהי המאה 19 באירופה. להלן הדברים:
לפני כ 1900 שנה, בשנת 130 לספירת הנוצרים, נפל דבר בישראל. צעיר יהודי בשם שמעון בר כוכבא, שהורתו וגדילתו ממש היו לא בהכרח מתוך שורות בית המדרש, קם יום אחד במחוז יהודה, והכריז עד כאן! לא עוד! יש גבול לכול תעלול שהשלטון הרומאי מעולל לנו, רומס ברגל גסה את כל הקדוש והיקר לעם היהודי, ובראש ובראשונה את ירושלים עירנו הנצחית (כן, גם אם היא לדאבונינו עכשיו חרבה ונמצאת תחת שלטונם). כך הגיע הזמן לומר לשטן הרף! לצאת למלחמת חורמה, להכות שוק על ירך את השלטון הרומאי, להניסו חוצה מעבר לגבולות הארץ, ולחזור ולכונן שלטון יהודי מובהק לעילא ולעילא. זאת הייתה ההכרזה וכך הוגדרה המשימה.
מבלי להיכנס יותר מדי להיסטוריה, רק אומר, כי זאת הייתה קריאת תיגר בראש ובראשונה דווקא כלפי הממסד הרבני. כי הלא מי הוא זה ואיזהו אותו צעיר יהודי מחוצף, אשר מהין לקחת כך את האחריות לידיו? כמה יוהרה צריכה להיות למישהו, בשביל שיכריז על עצמו כנשיא ישראל, וכמי שעומד בראש העם היהודי היוצא להילחם על עתידו ועצמאותו?
קצת רקע היסטורי: באותה תקופה העם היהודי התקבע תחת האתוס הפרגמטי של היהדות הרבנית/פרושית, שיוחסה לרבי יוחנן בן זכאי כמה עשרות שנים קודם לכן: “תן לי יבנה וחכמיה”. הוי אומר, אותנו מעניין בתי המדרש והישיבות, ועד כמה שאנחנו מצליחים איכשהו לקיים את המערכת הזאת, דיינו בכך. והגאולה? היא עוד בוא תבוא לכשיעלה הרצון הטוב לפני אבינו שבשמיים.
והנה, קם לו הבחור הצעיר הזה משום מקום, ולא פחות מאשר לוקח פיקוד על עתידה של האומה. יוצא למלחמת חורמה כנגד האימפריה הגדולה והחזקה בעולם. היש דבר יותר משולל ומופרך מזה?
אבל אם אתם רוצים להבין עוד יותר, את גודל החוצפה של בר כוכבא, כדאי שנביט בדברים המיוחסים אליו המובאים בתלמוד ירושלמי (מס’ שקלים): “כד דהוה נפק לקרבא הוה אמר ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף. הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו”. או בתרגום לעברית: כשהוא היה יוצא לקרב, היה הוא אומר, ריבון העולמים, אל תעזור ולא תקלקל לנו. וכאן הוא היה מביא את הפסוק בס’ תהילים האומר במפורש: “הלא אתה אלוהים זנחתנו” כך שממילא המסקנה הנגזרת היא: “אל תצא בצבאותינו”.
אתם מבינים מה שנאמר פה? בא כאן פתאום איזה צעיר-ביריון יהודי, לוקח את ההנהגה על העם ויוצא למלחמה נוראית (וחסרת סיכוי) על עתידו, כשהוא מהין, לא פחות ולא יותר, לפנות לאלוהי ישראל, ופשוט לומר לו, בבקשה תישאר בבית. או כפי שאומר המשפט הידוע: לא מדובשך ולא מעוקצך. אל תעזור ואל תפריע. ביידיש זה מסתכם אפילו יותר קצר: מָוֹיְחֶל טָוֹיבֵעְס.
תגידו, נוו אז ניחא, איזו ראיה אפשר להביא מעוד צעיר בריון מחוצף שיצא חוצץ כנגד הממסד והקונפורמה הרבנית? כמובן שכאן תבוא התשובה לאלתר, כי באורח פלא, אותו צעיר מחוצף נתפס בעיני רבי עקיבא (שהיה גדול חכמי ישראל באותה עת), כמשיח. לא שום דבר פחות מכך, משיח. שמעתם נכון. הרמב”ם בהלכותיו אף מגדול לתאר כי אותו רבי עקיבא הגדול (שלפי כל החישובים, גילו באותה תקופה היה מעל שמונים), אף עשה את עצמו לנושא כליו של בר כוכבא הצעיר והלך אחריו לכול מקום, כאשר לא רק הוא בלבד תמך בו בראייה משיחית אבסלוטית שכזאת, אלא אף “כל חכמי דורו”. בקיצור, לפנינו ברנש שקיבל בעצם תמיכה אדירה וגורפת מהגדולים ביותר של חכמי ישראל, זאת בשעה שכפי שהבאתי לעיל, האיש דיבר לאלוהים והתייחס להשפעתו, באופן שדומני לא יכול להיות רחוק ומנוכר יותר.
קשה לדבר על התקופה ההיא במונחים חילוניים עדכניים. מה גם, שבר כוכבא, ממש לא היה אדם חילוני כפי שאנו מכירים זאת בהגדרות הרווחות כיום (ישנם ממנו אף מכתבים, שבהם הוא מבקש שישלחו לו ולכוחותיו, ארבעת המינים אי שם למקום הימצאותם במדבר יהודה). אבל מה שכן, את האתוס הזה, של הגדרתו ומיצובו מחדש של אלוהים בתוך ההיסטוריה היהודית, דומני שאפשר לגמרי לייחס אליו. מרד בר כוכבא, תהיה המחשבה שאנו חושבים אודותיו אשר תהיה, היה למעשה הראשון שהניח את היסודות לאתוס החילוני-הציוני שהתגבש ועלה (והפעם בצורה בריאה והגיונית לאין ערוך), כמעט 1800 שנים לאחר מכן, אי שם בבאזל שבשוויץ. אם תרצו, אני מתקשה לחשוב על ממשיך דרכו של בר כוכבא, יותר מאשר היהודי ההוא עם הזקן, בנימין זאב הרצל.
כי במילים פשוטות מה שלמעשה אמר בר כוכבא ואמר הרצל הרבה מאוד שנים לאחריו, זה שעם כל הכבוד למקום והנוכחות של אלוהים בחיי העם היהודי, אם אנחנו באמת רוצה לוודא שעתידו נמצא בידיים טובות, אין מנוס מן המסקנה הריאלית, כי אנחנו אלו שצריכים לעשות את מה שצריך ולקחת את מלוא האחריות הנדרשת. באיזשהו מקום בר כוכבא, עוד ההין לומר זאת בצורה מפורשת שבעתיים. הוא פשוט אמר לאלוהים, ראינו מה אתה מסוגל עד כה (“אתה אלוהים זנחתנו”), כך שממילא טוב תעשה, אם לא תתערב מה שקורה פה עכשיו (“אל תצא בצבאותינו”). אז נכון, המאבק של בר כוכבא היה כנראה חסר סיכוי, אבל ההבנה שבכל זאת הייתה שם, וזה יש להניח גם מה שהבין גדול החכמים רבי עקיבא (וכל חכמי דורו, כל’ הרמב”ם), שאם עדיין ישנו אזשהו סיכוי שמשהו אמתי יתחולל לעם היהודי, והעתיד שלו ייראה שונה מאיך שהוא נראה עכשיו, זה יקרה דווקא דרך צעירים נועזים, בריונים עם הרבה מאוד שרירים בידיים וחוצפה יהודית בנשמתם פנימה, שייקחו אחריות ויעשו מעשה.
אז תגידו לו אתם, ישנו אתוס ציוני מובהק יותר? האם ניתן בכלל לחשוב על הציונות במנותק מהאתוס הכה צלול ונחרץ הזה? כמה חוסר השלמה מובנה ישנו כאן במציאות הגלותית. דחייה מוחלטת של הראייה הגורסת, אנחנו פה עד להודעה חדשה. קרי, עד שאלוהים יחליט מתישהו ברוב רחמיו, לשגר לנו את משיח צדקנו.
ואגב, הדבר המדהים בכל הסיפור הזה, זה שהרמב”ם בהלכותיו, מסיק קביעה ה ל כ ת י ת מאותה תמיכה גורפת של רבי עקיבא בבר כוכבא, ע”כ שלמעשה מלך המשיח לא צריך ולא אמור להיות צדיק גדול או פועל ישועותב פלאות ונצורות בקרב הארץ. אז מה הוא כן צריך להיות? גיבור ואמיץ, חזק ונועז, מי שלא מהסס לקחת אחריות על עמו ועל מולדתו במלוא הגבורה והתעוזה הנדרשת. או בקיצור, כן ממש כמו אותם לוחמי פלמ”ח, המחתרות, וכל היתר.
הנושא הוא באמת ארוך ואפשר לדבר בו כהנה וכהנה, אך לא יכולתי שלא להציף אותו הבוקר, אחרי יממה של שיח סמי-היסטורי-תיאולוגי שפרץ כאן לפתע בחיינו. זאת אחרי הדברים הכ”כ ברורים של רה”מ נתניהו, בכך שאלוהים לא תמיד היה שם בעדנו להצילנו מכול הקמים עלינו לרעה (“בייחוד לא באירופה”), וכנגד זאת, התגובה הדי הזויה של החכי”ם החרדים, ובפרט זו האחרונה (והכ”כ נבערה ומטופשת, שמיותר אפילו להכביר במילים אודותיה) של חה”כ אייכלר.
כי מה שהחרדים מתעקשים, באופן כ”כ נאיבי, זה להמשיך ולאחוז באמונה הרואה באלוהים כנוכח אימננטי ואקטיבי בהוויה, כזה שבהכרח נמצא שם בשביל העם היהודי, להצילו מכול רע וכו’. בזמן שצריך להיות עיוור וטיפש גם יחד, בשביל לחשוב שאכן זאת הייתה מציאות העם היהודי לאורך הדורות. וכל דוגמא שאתן פה תהיה לגמרי מיותרת.
אז מה כן? ברור הלא שהחרדים לא עד כדי כך טיפשים ועיוורים ומכחשי מציאות, אלא כי תגובתם זאת, יותר ממה שהיא באה להגן כביכול על כבודו ומעמדו של מקום, היא מנסה (בצורה די מכמירת לב, חייבים לומר) להמשיך להוציא מליבם של טועים, שלא נחשוב חלילה ולו לרגע, שכאילו באמת גורלו של העם היהודי נתון אך ורק בידיו שלו. דהיינו, עד כמה הוא באמת יהיה מסוגל לייצר כוחות פנימיים אדירים, שיקומו לעשות מעשה, להגן ולשמור על האומה הזאת שעודנה נתונה בין שבעים זאבים, ע”כ המשמעות האופרטיבית הנגזרת מכך. כי רחמנא ליצלן, ביום שמשהו מזה יופנם, הם ייאלצו גם מיניה וביה להפנים כי עליהם להיות גם לקחת חלק בכל המאמץ הלאומי הזה, ולשאת בנטל ע”כ המשתמע מכך. כמה עדיף להישאר ולראות את המפעל הציוני/ישראלי ככפרני ומתועב (ושרק ידאגו לנו במקביל לתקציבים וכל היתר).
כן, זה נכון, בוודאי שאין תחליף לקשר עם המורשת, לחיבור האתוס הסו-קולד חילוני הזה, עם המיתוס היהודי הפנימי. למזג את הרוח הגדולה הזאת, עם נשמת האומה וליבה הרוחני והדתי הפועם, כך שתורה ומצוות הם בוודאי חלק אינטגראלי מהחיבור הבלתי אמצעי והבלתי נמנע הזה, אבל מכאן ועד לנסות לייתר את אותו אתוס, שכאמור שורשיו, הולכים עוד הרחק הרחק, עד למאה השניה לספירה בארץ ישראל, הדרך רחוקה מאוד. כי איך שלא הופכים את זה, זאת כנראה דרכינו היחידה להבטיח את עתידנו על האדמה הזאת. גם אם בדרך ישנם הרבה מאוד נפילות וכשלונות.
ושיהיה לנו רק שנה טובה ובשורות טובות.
