את השורות הבאות אני כותב מתוך מקום קרוע. זה מאוד לא קל לי להעלות על הכתב את המחשבות הללו שכבר הולכות איתי זה זמן מה. אך דומני שבכל זאת, חשוב להביע את הדברים ולומר אותם ללא כחל ושרק. בייחוד הרגשתי צורך להפוך את המחשבות הללו למילים, בעקבות הסרטון המבחיל למדיי בעיניי הרצ״ב כאן.
בסרטון תוכלו לראות שורות ארוכות של קברים כשמעליהם תלויים בגאון דגלי ישראל, כאשר פס הקול רותם כביכול את המתים הקבורים שם מתחת לשורות הקברים, לטובת הרעיונות של ההתנגדות לרפורמה המשפטית, ומה שנתפס בעיני יוצרי הסרטון כערכי החירות והדמוקרטיה וכו׳. זה בעיניי נקודת קצה גרסה פרוורטית למדיי של מושג הזיכרון, ומה ואיך לוקחים המתים חלק בחיינו.
כמי שגדל רוב ימיו במשפחה שכולה, את המחשבות הללו שאני חולק כאן, חשתי כחלק אינהרנטי מחווית ילדותי הכאובה. ילד שאחותו הבכורה הלכה לעולמה בנסיבות טרגיות של מחלה קשה, והותירה אחריה הורים ושלושה אחים שמלקקים את פצעיהם ואת החלל הגדול שנותר בלכתה, אני יודע לומר כמה שיש ברצון לזכור ולהנציח פיתוי לא קל בכלל. הזיכרון האנושי עשוי להיות כה עוצמתי ועמוק, עד שהוא כביכול יהיה מסוגל להעניק לך תחושה שאותו המת חי כאן לעומתך, כמעט באופן ממשי. הנוכחות של האדם במרחב חייו, היא דומיננטית ולוקחת מקום בכול מעגלי הקיום הרלוונטיים, ההמשפחתי, חברתי סביבתי שבו הוא היה חי. זה יכול לבוא ביטוי בבגדים, חפצים אישיים, ריחות וצבעים, ומה לא בעצם? נוכחות חיה שכמעט בלתי אפשרי למחוק אותה. האדם הוא ישות זוכרת. זה משהו שמוטבע בנו במקום הכי עמוק של הDNA האנושי, כמעט כברירת מחדל קיומית. איך אפשר למחוק כך ברגע אחד, אדם שהיה כה קרוב וממשי בחייך? איך אפשר להעלים באחת נוכחות כל כך חיה, הבאה לידי ביטוי בכל פינה בהוויתך?
כילד קטן, אני לא יכול לשכוח איך בתקופה הראשונה לאחר פטירתה של אחותי דסי ע״ה, נכנסו הוריי ואנחנו הילדים שנותרנו ביחד איתם, לתהליך של ריקון הנוכחות. ממש סוג של סילוק כל בדל של משהו חי ממי שהייתה כך כך קרובה וממשית אלינו בחיינו. זה היה תהליך ארוך ומדמדם שחרוט לי עד עצם היום הזה, במקומות היותר עמוקים של הנפש. אבל היום אני מבין כמה שזה היה בלתי נמנע. כמה לא באמת היה מנוס מאימוץ המציאות הטרגית הזאת איך שהיא כמות שהיא. כי אחרי ולפני הכול, אין שם במוות כלום. המת לא מותיר בנו כלום במובן החי והנוכח של המילה, כמה שאולי קשה לנו להכיל ולקבל זאת. ברגע אחד, זה פשוט נגמר, מת, הסתיים באופן היותר סופני ומוחלט שאנו יכולים לתאר לעצמנו.
אז כן, זה קו מאוד דק שמפריד בין זיכרון כמציאות שממשיכה והולכת אתך, מנציחה את הנוכחות ההיא כמקור לגעגוע, ערגה ואפילו נוסטלגיה, לבין זיכרון שעניינו הנצחה חיה, התייחסות שמעניקה ממד של חיים ממשיים למישהו ומשהו שפשוט היה ואיננו עוד. כן, זה עצוב, אוי כמה שזה עצוב ומתסכל, אין מילים שיוכלו לתאר נכונה את גודל הקריעה והחלל, שום דבר שיוכל למלא את זה. אבל עדיין, כל צורה של התייחסות שתיצור אשליה של חיים הווים, למשהו שאין יותר עבר הימנו, יהיה בה משהו מעוות ופגום בעיניי. היא לא באמת תאפשר לחיים להתעצב בתצורתם הממשית איך שהם כפי שהם, בכאן ועכשיו, טרגי וריקני ככל שיהיה.
במובן זה, לטעמי זהו בדיוק הקו שבו המוות מופיעה כטומאה, כזאת שעלינו להיחלץ ולהיטהר הימנה. שלא חלילה נישאר במצב שבו תחושת האובדן והאבלות האופפת אותנו, מנכיחה את המוות בחיינו כנוכח של קבע. כך שלאחר תקופה קצובה של אבלות והתכנסות, משחרת לפתחנו החובה העליונה לחזור עד כמה שניתן לחיים מלאים, יצירתיים ותוססים. חיים שהם לצדו של החלל והאבל, שימשיך להיות שם לעד, אך חלילה שלא בצילו האפל.
ואם אני לרגע חוזר לסיפור ההוא שלי מילדותי, הרי שאני זוכר היטב את המסע הזה של החזרה לחיים. ההבנה הכ״כ בסיסית שהייתה מובנית שם, כי החיים חייבים לחזור ולהתמלא, כמה שומה עלינו ליצוק בהם ממד ממשי של שמחה ותקווה, ואפילו של שטות וצחוק. כן, ממש כמו ילדים רגילים אחרים שלא ידעו טרגדיה מימיהם, וכמה אולי שזה בלתי אפשרי. והמסע הזה שאני מתאר פה, גזר בהכרח את אותה התרוקנות הולכת ומתמשכת מהנוכחות ההיא שהייתה ואיננה.
כך לאט לאט, איכשהו החיים קיבלו ממד חדש, עדכני, זהו, תם פרק. מעתה הנוכחות ההיא תמשיך לפעם בחלל, להיות מוזכרת באירועים שונים, בדמעות שעל הכרית, ובעיקר בחלומות הלילה. הוי, כמה שהייתי חולם אותה, וכמה צורב ומוחשי שהיה. אבל לכול לילה כזה של חלומות, הגיעה הריאליה ביום שלמחרת, שבו התעוררתי והיא כבר לא הייתה שם במיטה שלצדי, והחיים היו איכשהו מלאים ותוססים בלעדיה. וכן, עם הזמן, גם אותם החלומות הלכו ונעשו נדירים יותר, והזיכרון נעשה יותר מרוחק ואבסטרקטי, כזה שצף ועולה מן התמונות שבאלבום, ובזיכרונות לאין קץ שצצו ברגעים ומצבים שונים ומשונים. ואם אתם רוצים אנקדוטה קטנה נוספת בהקשר זה, כפי שבא לידי ביטוי בחיי. הרי שבמשך שנים, כל פעם שהיו שואלים אותי: אז אתה הגדול במשפחה? הייתי צריך איכשהו להסביר שאני הגדול אבל לא הבכור, כי הבכורה היא אחותי, כן, זאת שכבר מזמן איננה. אלא שמה בדיוק הייתה המשמעות בהיותה של הנוכחת הנפקדת ההיא הבכורה? ומה זה בכלל אומר להיות “הגדול” אבל בו זמנית לא “הבכור”? וכמה שהדואליות ההתייחסותית הזאת נעשתה פתאום לכ”כ מעיקה ומטרידה בחיי.
אז נכון, אני יודע שבערבו של יום, כל משפחה מתמודדת בדרכה שלה, ובוודאי שלכול אובדן יש פנים ודמות יחידאית משל עצמו, כך שבאמת קשה ואולי גם בלתי אפשרי, לעשות איזושהי השוואה והשלכה ממקרה אחד למקרה אחר. ובוודאי שאין דומה כלל מותה של ילדה קטנה למותו של בן בגיל מבוגר, או אבא, בעל וכיו״ב. אך עדיין אני מנסה לדבר כאן על העיקרון הכללי, על צורת ההתמודדות שהיא בעיניי לא פחות ממה שהיא צו קיומי של הישרדות, היא גם צו מוסרי עליון של המחויבות לחיים, של היכולת לקבל, לאמץ ואף לחבק את החיים במתכונתם העדכנית, איך שהם כמות שהם. ופתאום נזכרתי במילים ההן של משורר קהלת, שנראה לי שהן אומרות את הכול:
״כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ..״
ולפחות מה שאני קורא במילים הללו, זה איך אמור להיראות ולהתעצב הזיכרון בתצורתו הנכונה והמפוכחת. קהלת כביכול מורה לנו, בהוראה קיומית ולא פחות מכך מוסרית, אל נא תנסו להחיות את המתים באמצעות הזיכרון. עליכם לקבל ולהפנים, כי למעשה אין למתים כל זיכרון כשלעצמם. הם כבר לא יודעים ולא זוכרים מאומה, כך שזכרם בעצם כבר נשכח ונמחק לחלוטין מכול זיק של נוכחות בחיים ההווים שלפנינו. הזיכרון בראייה מצמררת זו, הוא רק חלק מידיעתם של החיים, כי כשם שהם יודעים שימותו, הם יודעים שאחרים מתו, הוי אומר, הם יודעים את המוות. הידיעה שלהם נושאת בחובה מטען של ידיעה וזיכרון, החורג מהותית מסתם ידיעת הוות אקראית ונטולת הקשר. וההקשר חברים, הוא תמצית הזיכרון. הקונטקסט הזה שהחיים שלנו יצוקים בתוכו. כי להבדיל מבעלי החיים, חיי בני האדם רצופי מודעות, מחשבות וזיכרונות מן העבר, כשם שבאותה מידה הם גם צופי פני עתיד. ואיכשהו גם בעבר וגם בעתיד, תמיד נחזור ונמצא את ההיות לעומת המוות (אבל זה משהו שראוי לדיבור בפנ״ע).
וכמה שקהלת בהקשר זה, לא חוסך מאתנו כאן במילים. המתים הוא מורה לנו, אין להם לא אהבה ולא שנאה, לא שום דבר של פוזיטיבי של רגש ודעה, הכול אבד ואיננו עוד. העפר שמכלה את גופם מכלה באותה מידה גם את כל המטען הפוזיטיבי ההוא. זהו, כך דרכו של עולם. או בלשונו: בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ!
דא עקא, כי כאשר במתים אשר מתו בהקשר לאומי, ואפילו הרואי, לטובת מטרה לאומית נעלית, למען העם הארץ והמולדת, הדבר עוד קשה שבעתיים. כי הנה פתאום יש באותו המוות, פשר, אנחנו מזהים בו משמעות ותכלית. זה אפילו מעניק לנו תחושה של צידוק של כל ההיות שלנו כאן. כמה תפארת פוזיטיבית ישנה כאן, זיכרון שנעשה למורשת ומיתולוגיה. אז כן, כול זה נכון, אבל עדיין אין מנוס ממתיחת הקו הטרגית והנוקבת הזאת, בין החיים לבין המתים, בין מה שרלוונטי ומעצים אותנו בחיינו כאן, לבין מה שמתייחס אליהם, אל אותם אלו שכבר אין להם דבר וחצי דבר עם נוכחות כלשהי בהווה הממשי שלנו.
וכמה שקשה לי להביא את הדוגמא הבאה, אני מרגיש שזה לא יהיה נכון להתעלם מכך, וכוונתי לסוגיית הגופות שנמצאות בשבי האויב, ואשר עולה לעתים הדרישה לבצע איזושהי עסקה עם אותו אויב מר ונמהר, על מנת להביא את אותן גופות לקבר ישראל. זאת כמובן מטרה עליונה וחשובה מאין כמותה, אבל חשוב להזכיר לעצמנו, כי אין לאותן גופות שום משמעות בהיות הנוכח שלנו, זהו כבוד והוקרה שאנו חבים בראש ובראשונה כלפי בני משפחותיהם, אך אין בשאלת הנוכחות שלהם כאן או שם או בכל מקום אחר, כל משמעות של היות הווה נוכח! כן, לאותם המתים זה באמת לא משנה אם הם קבורים איפשהו בעזה שכוחת האל, לאם הם טמונים אחר כבוד בבית קברות צבאי עם מצבה לתפארת מדינת ישראל. יש כאן עניין שהוא ביסודו ערכי וסמנטי, אבל בוודאי שלא שאלה בעלת משמעות ומקום של הווה נוכח. וכמובן שלקביעה זאת ישנה השלכה מוסרית – ערכית מרחיקת לכת. הבנים לא ״חוזרים הביתה״, כפי אולי שנהוג לומר, הם פשוט לא חוזרים לשום מקום, לא עכשיו ולא בעתיד, לא כאן ולא באיזשהו מקום. אנחנו מקסימום מרגישים יותר קרובים למשהו שיש לנו איזושהי אחיזה בו, מקום להתרפק עליו בגעגוע. וגם בנושא הזה של תדירות העליה לקבר והיחס אליו, דומני שמן הראוי לדבר בנפרד
וכפי שאמרתי בראשית דבריי, אני כותב את דברים אלו בדמע ממש. מוצא את עצמי כותב ומוחק, מתנסח כך או אחרת, כי הדברים הם באמת בציפור נפשי, ובוודאי בציפור נפשם של מי יודע כמה אנשים. ובדייקא ביום הזה של יום הזיכרון, שבו נוכחות המתים צפה ועולה, ופתאום הדמויות והפנים, הזיכרונות והערגונות, הופכים להיות כ״כ נוכחים וחיים לעומתנו, דומני ששומה להזכיר לעצמנו את האמיתות הקיומיות, ולא פחות מכך המוסריות, הללו. כי אם אני לרגע חוזר לקליפ הזוועתי הזה, דומני שהוא שיקוף חריף וקלוקל במיוחד, של הגישה הזאת שמנסה להחיות בכוח את המתים, לנסוך בהם דמות וממשות שכבר מזמן אין בהם. כמה נוח לנו פתאום לייחס להם דעות, אמירות וקביעות. וכמה מכאן קצרה הדרך, לגייס אותם בצורה כה עלובה ומניפולטיבית, לטובת מטרות שנתפסות בעינינו כנעלות וחשובות.
כי זאת ייאמר, המתים לא ציוו לנו שום דבר במותם. המוות לא מצווה על כלום, אין בו שום הוראה או הכוונה למשהו, הוא רק שיממון וחידלון, אבדון וכיליון. אז כמה שאולי נוח לנו לחשוב שהמתים ציוו עלינו את הדמוקרטיה, או החירות, או לחילופין את היהדות והקדושה, או כל משהו כיו״ב, זה הכול הבל ורעות הרוח. במותם של המתים הם פשוט מתו, הא ותו לא מידי. ומכאן החובה מוטלת עלינו, לראות איך אנחנו משאירים אותו כזיכרון משפיע ומקרין, תורם ופרודוקטיבי לחיינו, כזה שהוא חלק ממי ומה שאנחנו, ורק עד כמה שנשכיל לעשות זאת, נמלא נכונה את חובתנו המוסרית לא אל המתים, אלא בראש ובראשונה אל החיים עצמם!
ולסיום, רציתי לחלוק כאן את אפשרות הזיכרון במובן היותר חי ואופטימי שלו, באמצעות מילים הכ״כ קסומות בעיניי של הסופר דוד גרוסמן, בשיר ׳קצר פה כל כך האביב׳, שכתב אחרי מותו של בנו אורי.
בחודש יולי 2006, ארבעה חודשים לפני שעמד להשתחרר, היה סמ” אורי גרוסמן אמור לצאת עם משפחתו לטיול בגואטמלה, ולפגוש שם את אחיו יונתן, שכבר היה בסוף ‘הטיול הגדול’ שלו בדרום-אמריקה. אבל אז פרצה מלחמת לבנון השנייה, ואורי יצא עם הגדוד צפונה, לרמת-הגולן.
במוצאי-שבת יח’ באב תשס”ו (12.8.2006), בשעות האחרונות של המלחמה, בשעה שהיה במבצע חילוץ בח’ירבת כְּסֵיף שבגזרה המזרחית, נפגע הטנק של אורי מטיל נ”ט שירה החיזבאללה, וכל אנשיו נהרגו: יחד עם אורי נהרגו רס”ן בניה ריין, סמ”ר אדם גורן וסמל אלכס (סשה) בונימוביץ’.
ב-11.9.2007, כשנה לאחר נפילתו, קיבל אורי, ביחד עם חבריו לטנק, צל”ש מאלוף פיקוד המרכז על פעילותם במהלך המלחמה.
אביו, הסופר דויד גרוסמן, כתב לזכרו את השיר “קצר פה כל כך האביב” וביקש מיהודה פוליקר להלחינו. “בעיני, זה שיר על מלאות החיים, על הצמיחה והלבלוב שבהם ועל האובדן”, אמר גרוסמן. “פניתי ליהודה מפני שיש בו, בקולו ובאישיות שלו שילוב חזק ונוגע ללב של כאב ושמחת חיים”. (מתוך כתבה ב”וואלה”)
יֵשׁ רֶגַע קָצָר בֵּין אֲדָר לְנִיסָן
שֶׁהַטֶּבַע צוֹהֵל בְּכָל פֶּה
הוּא שׁוֹפֵעַ חַיִּים
שִׁכּוֹר וּמְבֻשָּׂם –
אֵיךְ שֶׁיֹּפִי יָכוֹל לְרַפֵּא!
נִסְעָר וּמְשֻׁלְהָב וּמַתִּיז
נִיצוֹצוֹת –
אַךְ עוֹד רֶגַע יִבּוֹל וְיַצְהִיב
כִּי הִנֵּה בְּשׁוּלָיו כְּבָר הַקַּיִץ נִצַּת –
קָצָר פֹּה כָּל כָּךְ הָאָבִיב.
קָצָר וְחָטוּף וְשׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב
לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא תֶּכֶף יִדְעַךְ
מַבָּטוֹ רַק נִפְקַח
אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב –
רַק נִתָּן לִי וְתֶכֶף נִלְקַח.
אָבִיב עוּל-יָמִים וְסוֹעֵר
וְסוֹפוֹ-
כְּבָר כָּתוּב בַּעֲלֵי נִצָּנָיו,
אֲבָל הוּא מִסְתַּחְרֵר
כְּפַרְפַּר בִּמְעוֹפוֹ,
וְכָמֹהוּ-נִצְחִי בְּעֵינָיו.
קָצָר וְחָטוּף וְשׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב
לַחֲשֹׁב שֶׁהוּא תֶּכֶף יִדְעַךְ
מַבָּטוֹ רַק נִפְקַח
אַךְ הִתְחִיל לְלַבְלֵב –
רַק נִתָּן לִי וְתֶכֶף נִלְקַח.
וְאַתְּ וַאֲנִי הַיּוֹדְעִים
וְנוֹרָא הַדָּבָר שֶׁרַק הוּא לֹא –
עַד כַּמָּה קְצָרִים הַחַיִּים,
הַחַיִּים הַקְּצָרִים שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ.
נָדִיב וְנִסְעָר וּמַכְאִיב
קָצָר פֹּה כָּל כָּךְ
הָאָבִיב.
ולהלן זה לעומת זה, השיר הנפלא הזה, בביצועו של יהודה פוליקר. לצד הסרטון הכה מעוות בעיניי, אליו התייחסתי בגוף דבריי בפוסט. ולוואי רק נדע לעשות את הזיכרון אך למקור של ריפוי וצמיחה בחיינו, ולא חלילה להיפך.
