מבוא: יש משהו בשמה של פרשת השבוע – ויחי, שנושא בחובו פרדוקס מובנה. היא כביכול מדברת על חייו של יעקב אבינו, אך למעשה היא מגוללת בעיקר את סיפור פטירתו. התהליך המצמרר בפרידתו של יעקב אבינו מן העולם, תחילה בביקורו של יוסף ושני בניו מנשה ואפרים, אצל אביו-סבם יעקב, והברכות שהאציל עליהם, ולאחר מכן בברכות שהעניק לשנים עשר בניו, כאשר בחלק האחרון של הפרשה אנחנו כבר למדים על כל אופן מותו, חניטתו הספדותו, והבאתו לקבורה בארץ ישראל. כך שכאמור, דווקא הפרשה הנושאת את הכותרת “חייו של יעקב” עוסקת ברובה, המכריע דווקא בתיאור האירועים סביב מיתתו.
בשורות הבאות ננסה לשרטט את דמותו של יעקב, ולהצביע על מגמה ברורה ההולכת ונשזרת לאורך עלילות חייו, איך הם מכוונים למגמה אחת מוגדרת וברורה: התמרתם מחיים יחסיים, זמניים, לחיי אלמוות, כאלו שיחרגו במובהק מהזמן הקצוב שבו הם הופיעו בגרסתם הפיזית ממשית של יעקב. או אם נרצה, לחיות חיים עם יסוד נצחי מובנה, שכל מה שקורה אותו בחייו הקצובים, יוקדש כתשתית לכינונה של הנצחיות הלאומית ההיא.
ותחילה אביא כאן, מאמר חכמים מן התלמוד העוסק בדיוק בהקשר הזה:
“א”ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א”ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א”ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה’ ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים..“
זהו מאמר שכולו חידה. הוא נפתח בקביעה (הכביכול עובדתית) של רבי יוחנן ע”כ שיעקב אבינו לא מת. וע”כ שואלת הגמ’ את השאלה המתבקשת, הלא יש בפנינו תיאור מפורט למדיי ע”כ שיעקב אבינו דווקא כן מת ונהגו בו כל מנהג אפשרי הרלוונטי לעשות במתים. כאן באה התשובה, שהיא למעשה דרשה מן הכתוב בירמיהו, שבו אלוהים מורה ליעקב שלא אירא כי זרעו עוד יוושע מארץ שבים, כך שמה זרעו בחיים אף הוא בחיים. כאשר כלל לא ברור מה א”כ המשמעות של מותו יעקב? האם אכן זאת אינה אלא כאשליה אופטית בראייתו של רבי יוחנן?
על מנת שנוכל להתחקות כדבעי בהקשר זה של מיתת יעקב, נראה שעלינו ראשית להבין את דמותו המורכבת של יעקב, כפי שהיא משתקפת בפרשיות האחרונות של ס׳ בראשית.
מאפיין בולט בסיפורו של יעקב, בא לידי ביטוי באופן שבו בנקודת זמן מסוימת, זוכה הוא בשם נוסף, ישראל. זהו שם אשר הולך עמו, ולמעשה מאז הוא מופיע בפנינו בהתאמה, פעם כיעקב ופעם ישראל. אך מה שמרתק שבעתיים, הוא בכך ששני שמות אלו, מייצגים סתירה מסוימת, כך שדווקא הכלתם אהדדי בדמותו של יעקב, מספרת לנו סיפור עמוק שבעתיים. ואנסה להטעים:
השם יעקב, לו הוא זוכה ממש בלידתו, מייצג את העובדה בכך כי ישנו יסוד בלתי טריוויאלי מובנה בקיומו של יעקב. וכל’ הכתוב: “וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב” (בראשית כה׳ כו׳). הוי אומר, זהו קיום מסתפח ותלותי. העקב המייצג את הרגל, זו האמונה על יכולת האדם לנוע ולהתרחב ממקומו הפרטי, כך שהרגל היא זאת שכביכול אין ליעקב משל עצמו, כך שעליו, באופן בלתי נמנע להיות מסופח למי שהרגליים שלו, היינו, לאחיו הבכור עשיו.
כך שבמובן זה, שמו יעקב הוא דווקא על שם מה שהוא לוקה בו ונאלץ להיאחז להסתפח אצל אחיו. זהו באמת דבר פלא, איך שדווקא נקודת התורפה הקיומית, הופכת להיות השם המייצג. וכאמור, לפום ריהטא, משמעות העניין היא, כי יעקב מופיע כאן כמי שקיומו לוקה בחסר, שברירי ובלתי טריוויאלי.
ברם, שתי פרשיות לאחר מכן, בפרשת וישלח, אנו קוראים על סיפור התמודדותו של יעקב עם מלאכו של עשיו. שם בא בלילה האפל ההוא, הגיעה התמודדותו הקיומית של יעקב לשיא מאתגר. כשהוא לגמרי בגפו, נחשף להתעמת אל מול כוחות מיתיים אדירים המאיימים עליו לכלותו. וכך לאחר לילה שלם שהוא נאבק עם המלאך, ידו על העליונה, הוא שורד את ההתמודדות המאיימת ההיא. אך שרידות זו לא נשארת ברובד המקומי הצר של אותה התמודדות, אלא נעשית לו כארכיטיפ של שרידות לדורות. וע”כ בדיוק הוא זוכה בשמו הנוסף: ישראל. וכפי שאומר לו המלאך באותה סיטואציה: “וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל” (בראשית לב׳ כט׳). ובינו זאת, המלאך לא אומר לו ׳לא ייקרא עוד שמך וכו׳, אלא ׳לא ייאמר׳. דהיינו, שמו ממשיך להיות בד בבד גם יעקב, אלא האופן שבו אנשים מכנים אותו, יהיה דווקא ישראל. ועכ”פ, שם זה מופיע דווקא בזכות יכולתו של יעקב לגבור ולנצח.
כך שלמעשה כאשר אנו מביטים בשני השמות הללו, ובמעבר מהשם יעקב לשם ישראל, אנו מסמנים את האופן שבו יעקב כיצור המתקיים בקיום רעוע ושברירי הנאלץ להיאחז בעקב אחיו עשיו, מצליח לגבור בכוחות עצמו, ובעצם לעשות את הבלתי יאומן ולשרוד כנגד כוחות גדולים ועצומים ממנו. אך עם כל עוד הישרדות של פלא, עדיין גם באותו סיפור עצמו, אנחנו חוזרים ושונים על אותה נקודת תורפה של התרחבות הנעשית על ידי הרגליים, ובהקשר זה כמובן שכוונתי לאופן שבו המלאך נגע בכף רגל יעקב, הוי אומר, הוא כביכול יכל לו ולו באופן מסוים, באמצעות פגיעה נוספת ברגלו. וכאמור, אלו הם שני צדדים של אותו מטבע. לאומיות ישראלית של נצח, לעומת קושי מובנה בתנועה והתרחבות קונפורמיסטית במרחב התרבותי הסובב.
זאת התמרה דרמטית בדמותו וסיפור חייו של יעקב. למעשה ניתן לזהותה, כמעבר ממי שסימן שאלה מובנה מרחף מעל קיומו במרחב, למי שאוחז בקיום הנצח. אם או נרצה, קיום הנצח של האומה הישראלית.
כאן מגיעים אנו לנקודה העיקרית שברצוננו להבהיר במאמר זה.
ייחודיותו של יעקב אבינו על פני שני אבותיו, או מכול מנהיג יהודי אחר, הוא באותה הזדמנות פז שנקנתה לו להפוך את קיומו הפרסונאלי המסוים, לקיום לאומי – נצחי. או אם נרצה, להיעשות מיעקב לישראל. כך שסיפור מותו של יעקב אינו אלא סיפור התמרתו מחיים פרסונליים הקצובים בזמן, לחיי אלמוות של האומה הישראלית.
זאת א”כ גולת הכותרת של פרשתנו: פרשת ויחי. כול מה שקורה את יעקב בפרשה זו, בא כביכול לספר את תולדות סיפור מותו, אך בעומק הדברים, ההיפך הוא הנכון, הוא בא לספר את חייו, הוי אומר, את האופן שבו חייו הפרסונליים שמגיעים לקיצם בפרשה זו, הפכו להיות חיי נצח החקוקים במורשת הישראלית של שנים עשר השבטים, ומהם והלאה עד עצם היום הזה.
וזהו ביאור הכתוב הפותח את פרשתנו:
״וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה״ (בראשית מז׳ כט׳)
והתמיהה בהקשר זה, עולה מאליה. כי הלא יעקב אבינו ממשיך לחיות כמעט לאורך הפרשה כולה. תחילה הוא מברך את יוסף ושני בניו ולאחר מכן את שנים עשר בניו השבטים וכו׳, כך שמה פשר העניין לספר כבר כעת אודות מניין שנות חייו? וכפי שאנו מוצאים בכול אותם מקומות לרוב, שבהם התורה מתארת את מותו של אדם מסוים, הרי שמניין שנות חייו מגיע רק לאחר מכן.
אלא כי עניינה של הכותרת הזאת, לספר את האופן שבו אנו למעשה נפרדים כבר בתחילת הפרשה מיעקב האיש הפרטי, אשר אכן חייו מגיעים כבר אל נקודת קיצם. מכאן ואילך, עובר התיאור לסקר את המעבר מיעקב לישראל, הוי אומר, מאותם חיי שעה אנושיים – נפסדים, לחיי אלמוות לאומיים. יעקב אבינו האדם, אשר נושא עמו גם את המטען המורשתי – גנטי של אביו יצחק וסביו אברהם, וכל׳: ״הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (בראשית מח׳ טו׳), ניצוק בעצם אל תוך המציאות הקולקטיבית – אתנית החדשה של הלאום הישראלי.
כך בפריזמה זו, יש לראות את עניינם של הברכות שברך יעקב את יוסף ושני בניו, והאופן שבו מיצב את מנשה ואפרים כחלק משבטי ישראל וזכותם בנחלה וכו׳. ובוודאי כאשר הדברים אמורים ביחס לברכות שנים עשר השבטים, ברכות אשר בהם יעקב כמו מטביע את חותם מורשתו באופן ספציפי ע״כ שבט ושבט. ול׳ הכתוב בהקשר זה מתבאר כמן חומר:
״וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים״ (בראשית מט׳ א׳).
זהו תיאור מצמית ממש, איך יעקב להדיא משרטט בפני שנים עשר בניו את הנקודה היותר תכליתית ואף נצחית של הווייתם הלאומית. אין כאן דיבור ריאלי על הכאן ועכשיו, אלא המבט כולו צופה (ואף צופן) פני העתיד האולטימטיבי: ׳אחרית הימים׳. ובהקשר זה, מן הראוי להביא מאמר חכמים בתלמוד:
״אמר רשב”ל מאי דכתיב, ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם״ (פסחים נו׳ ע״א)
ומדברי חכמים אלו למדנו, כי מנקודת מבטו של יעקב, תכליתן של הברכות היה לייצר את האחידות המושלמת בינו לבין זרעו, או ליתר דיוק, בינו לבין האומה הישראלית לדורותיה. היינו, לחקוק את עצמו האישי – פרסונאלי בנצח המורשת הלאומית. זהו העניין של ׳מיטתו שלמה׳, היינו, האופן שבו אין כל פיסוק ונתק בין מי ומה שהוא, לבין המורשת החיה הממשיכה גם הרבה אחרי שיעקב אבינו האיש, ילך לעולמו בשיבה טובה. החשש מאותו הנתק, מביא את בניו השבטים לקרוא קריאת שמע לעומתו, בכך הם העמידו שלמעשה האחדות האלוהית היא זו העומדת בבסיס החיבור הנצחי בינו כאדם פרטי, לאומה הישראלית לדורותיה. כך שבפועל אין באמת חשש שאותה נצחיות תגרע ולו במשהו, בדיוק כשם שאין חשש שנצחיות האל ואחדותו, תגרע חלילה ולו במשהו. אותה קבלת עול מלכות שמים מצדם של השבטים, היא למעשה הזדהות (וממילא גם הלימה) מוחלטת עם יעקב האב, תוך כדי שיש בה מחויבות עמוקה למימושה של האידיאה האחדותית הזאת. וזאת א״כ היה המעינה שם קיבלו מאביהם: ׳ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד׳. זאת אמירה העושה את הקישור בין האידיאה האחדותית, לנצחיות הגילוי והופעתו בעולם. כך כביכול הביע יעקב אבינו נוחות דעתו מאותה קבלת עול מלכות שמים, ובכך שהוא משוכנע שכול זמן שאידיאה זו תבוא לידי ביטוי ממשי בעולם (׳שם כבוד מלכותו), ממילא יגיע גם הממד העונה של ׳לעולם ועד׳, היינו זה הנצחי שאין בו ולו שמץ של נפסדות.
זאת א״כ ההתמרה הגדולה המתחוללת בפרשה זו ויחי, ועליה נסבה רוב הפרשה. ובהקשר זה מן הראוי להביא את ל׳ הכתוב מיד לאחר שיעקב אבינו מסיים את ברכותיו לבנו:
״כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם״ (בראשית מט׳ כח׳)
מי שיקרא את הקונטקט שבו נאמר כתוב זה, ימצא חיש כי הוא נאמר ממש לאחר סיום הברכות, ורגע לפני שאנו למדים על מה שציווה אותם יעקב על אופן קבורתו וכו׳. ויש להתבונן מדוע התורה בחרה לקטוע את הרצף התיאורי ולתת מן תיאור חיצוני שכזה?
לטעמי, התיאור המופיע כאן נותן למעשה מבט רטרוספקטיבי לאירוע הכה משמעותי שאליו היו עדים אך קודם לכן. לא עוד ברכות של אב לילדיו יש כאן, אלא מעמד שלמעשה מתמיר את יעקב הפרסונאלי, לישראל האלמותי. כאשר באותן ברכות, נתכונן בפועל מתכונת האומה הישראלית, וע״כ באה ההכרזה: ״כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר״. כאשר מה שמהווה את המודל הזה ומעניק ייחודיות שבטית לכ״א מאותם שנים עשר שבטים, היה כמובן כנגזרת של האלמנט הזה של: ״אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם״ (ואגב, המונח ׳שבטי ישראל׳ לא רק שמופיע כאן לראשונה, אלא הוא אף נדיר למדיי בתורה, כך שהופעתו כאן מעידה על כוונת התורה להעמדינו על המתכונת החדשה שבאה לעולם בזכות אירוע מצמית זה של פרידת יעקב מבניו וברכותיו להם)
וכאן חוזרים אנו למאמר הנזכר לעיל בתלמוד בשמו של ר״ש בן לקיש. כי אכן יעקב אבינו לא מת, וע״כ בדיוק עוסקת פרשתנו כולה, לתאר את ׳חיי יעקב׳ לאחר שכבר כביכול סיים את אותן מאה מאה ארבעים ושבע שנים. אך דא עקא, כי אכן אומנם ספדו ספדיא, חנטו חנטיא וקברו קבריא, אך זה באמת עד כמה שהדברים נוגעים לאותו יעקב אבינו הפרסונה העצמאית, אך מדברי הכתוב למדנו, כי יעקב נהפך למעשה לבית ישראל, וכי בלתי ניתן לייצר כל הפרדה ופער ביניהם. וזהו סוד אותו כתוב שעליו אמר רשב״ל: ׳מקרא אני דורש׳:
״ וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהֹוָה וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד״ (ירמיהו ל׳ י׳)
הפחד לעולם עניינו קשור עם המוות. זאת באשר היותו של המוות כ׳לא נודע האולטימטיבי (ובמק״א הארכתי ע״כ). ועל כך מורה הנביא לישראל: ״אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהֹוָה וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל״. הוי אומר, דווקא בגלל ההלימה המלאה הזאת שאין בה כל חרך של הפרדה, ניתן לומר שאין סיבה לפחד, הן ליעקב והן לישראל, כשני רעי דלא מפרשי אהדדי. חיבור סימביוטי זה, הוא אשר מבטיח את המשך דברי הכתוב: ״כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד״. זאת כבר נבואה שלחלוטין צופה פני עתיד, ומבטיחה כי יהיה המצב נוראי ככול שיהיה, בסופו דבר בנקודת הקצה התכלית של הבריאה, הישועה בוא תבוא וגם אחרון היהודים יחזור ממקום שביו, עד כדי ביטולה הסופי של הפחד, הוי אומר של המוות. ובינו זאת, אין כל דרך לדבר על גאולה מן המוות שאינה עוברת בנקודת ההתמרה וההשקה בין יעקב שנעשה לישראל, בין מי שקיומו נסרך ונספח לזה שקיומו הוא פלא של הישרדות ואף ההעצמה לאומית.
ובהקשר זה, הארתי בנערותי ע״ד דרוש, את ל׳ הכתוב בפר׳ ויגש: ״וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי״ (בראשית מו׳ ל׳). והקשיתי, מדוע יעקב חפץ למות דווקא עכשיו, הלא אדרבה, עכשיו שהוא רואה שבנו אהובו יוסף עודנו חי והוא אף מלך במצרים, זה הזמן לחיות כדבעי בשלווה ובבטח? וביארתי כי יעקב התכוון לומר ליוסף, שכל עת לאורך עשרים ושתיים הללו שבהן הוא לא ראה את יוסף, וחששו היה בלתי נמנע ע״כ שחלילה בעצם אין עוד ׳זרעו בין החיים׳ וכי אין מיטתו שלמה במובן בהמלא, כך שמותו יהיה בעצם ככל האדם. אלא שכעת אחרי שהוא רואה שהוא עודנו בין החיים, הרי שיש שוב בידו למות את המיתה המיוחדת שלו, זאת שעליה נאמר ׳יעקב אבינו לא מת׳.
ולסיום, לאור לימודינו במאמר זה, ניתן לקבוע כי הדבר המשמעותי אותו אנו לומדים בפרשה זו, הוא באופן שבו כביכול חדלים האבות לשמש כיחידים העומדים כשלעצמם, וניצוקים אל תוך הווית הבנים. כך הם מממשים למעשה את היותם ׳אבות׳, מי שהווייתם צופה פני עתיד, כאבני הפינה המכוננים של דורותיהם הבאים, האומה הישראלית. וכמה יש בכך נקודת מעבר מופלאה בין ספר בראשית הנקרא בל׳ חכמים ׳ספר הישר׳, בכך שהוא מוקדש ברובו למעשיהם של האבות שנקראו ישרים, לספר שמות, שכולו כבר בסימן הבנים ועלילותיהם. וכפי יפה בהקשר זה להאיר את דברי חכמים בתלמוד:
״וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר מאי ספר הישר א”ר חייא בר אבא א”ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנא’ (במדבר כג׳ י׳) תמות נפשי מות ישרים״ (מס׳ ע״ז כה׳ ע״א).
כפי שלמדנו החכם היווני אוקלידס מאלכסנדריה, עניינה של הישרות הוא מה שמחבר בין שתי נקודות עם נקודת אמצע ביניהם. הוי אומר, להיות ישר הוא להיות מחבר בצורה מדויקת. הגדרתם של האבות כישרים, הוא באופן שבו הם ניצוקו לחלוטין בנקודה אליה היו הם מכוונים, היינו הווית הבנים. וזה היה מושא קנאתו של בלעם, כי בזכותה של התכווננות ישרה מדויקת זו, זכו האבות למוות נטול מוות. וכפי שפי׳ שם רש״י: ״מות ישרים – בלעם מבקש על עצמו שימות מיתה של גויעה כמותן״
וכאמור, מי שאמון על נקודת הממשק הזו, בין הווית האבות לבנים, או ליתר דיוק, בהפיכתם של האבות לבנים, הוא יעקב שנעשה לישראל. ומכאן אנו יוצאים לדרכם של הבנים וקורותיהם רצופי התלאות והמשברים, זו הנפתחת בפרשה הבאה בכתוב: ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ״ (שמות א׳ א׳). כאן כבר מופיעים ׳בני ישראל׳ כישויות עצמאיות, כאשר נוכחותו של יעקב היא אך בבחינת ׳את יעקב׳, היינו כזיקה מתייחסת. זאת לעומת האופן שבו מופיע אותו כתוב דומהבפרשת ויגש: ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן״ (בראשית מו׳ ח׳) כאן יעקב מופיע כ׳יעקב ובניו׳, היינו, יעקב הוא בעצם זה היורד כ׳יעקב ובניו׳. כך שאם נרצה, אבחנה זו, היא בדיוק נקודת המעבר הבין דורי – ממדי, מעולם האבות, כאבות, לעולמם של הבנים, כבנים. והבן זאת מאוד.
שיהיה לכולנו שבוע טוב!
