במאמר הבא אנסה לגעת בעניינו של המוות ומקומו בחיינו. ובפשר עניינה של הטומאה לעומת הטהרה, כנוכחים כה קרדינאליים בהוויה הדתית, זאת לאור האופן שבה מופיע המוות דווקא בפרשתנו – פרשת חוקת. זהו נושא רחב ועמוק מני ים, כך שהמאמר הבא בוודאי שיהיה רחוק מלמצות את העיסוק בנושא, אך בכ״ז תקוותי שיצליח לשפוך אור ולו מסוים בהקשר כה משמעותי וחשוב.
אחד המאפיינים הבולטים של מצוות הטהרה מטומאת המת, זאת העובדה שהיא נעשית באמצעות פרוצדורת הטהרה בעשיית הפרה אדומה והזיית אפרה על מי שנטמא. בפרוצדורה זו ישנו יסוד האבסורדי מובהק, עד כדי שזאת הוראה שהתווית אבסורד, כמו חרוטה לה בכותרתה. וכפי שאנו מוצאים בדברי חז”ל המובאים בל׳ של רש”י הפותח לפרשה זו: “לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה“. ואכן לכאורה אין טענה רציונאלית יותר מטענתם זו של השטן ואומות העולם?
אלא כי לטעמי עניין עמוק מוכמן כאן:
הקושי האמתי ביותר שניצב בפני החיים וזרמתם הטבעית, או ליתר דיוק, בפני הרצון לחיים, כשאיפה המושתתת במקום היולי בנפש האדם, להשפיע, ליצור ולהתפתח, זאת ידיעת הסופיות. היינו, באותה הכרה כי בערבו של יום, כול מה שקורה כאן סביבנו, הוא בר חלוף. כזה שבין לילה היה ובין לילה אבד. ברם, כמובן שזאת ידיעה שברמה העובדתית גרידא, אין אמתית הימנה – באיזשהו מקום, זאת היא אפילו האמת היחידה שאנחנו יודעים על משהו. במובן זה, הדבר היחיד שאנחנו באמת יודעים על החיים, זאת העובדה כי אנו מתים. כך שבאופן בלתי נמנע ידיעה שכזאת מביאה לשיתוק גדול ומצמית. מה פשר ותכלית יש ברצון לחיים כשהכול הולך וקמל ונאבד בתהום הנשייה של האבדון והמוות? וביתר שאת, על מה כל הסער הגדול של החיים עם כל ההתמודדויות והאתגרים הרצופים בהם, אם גם כך בערבו של יום אנו חוזרים אל אותו עפר מן האדמה? וכפי שמנסח זאת משורר קהלת: “כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר”. אין פלא א”כ, מדוע ביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת.
כך שאם נחזור לעניין שבו פתחנו, המוות כשהוא נוגע בחיים, תוצאתו טומאה. כאשר אדם מתוודע אל חווית המוות באופן קרוב ובלתי אמצעי, הוא בהכרח מושפע מכך תודעתית ונפשית כאחד. עצם החשיפה הכה קרובה אל הסופיות יש בה משהו שעלול להיות מעכיר ומדכדך עד דכא. זהו מצב שבראיית התורה הוא פשוט בלתי אפשרי. ההשקפה הדתית דוחה על הסף את תודעת המוות כלגיטימית, קרי, באופן לקיחתו מקום בנוכחות החיים ורציפותם.
“לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ“! זאת נקודת המוצא התודעתית-דתית הראשונית ביותר. מתוכה אמור האדם להתייצב לעומת האל ומרחב חייו ועולמו. אם נרצה, עוד לפני שהאדם מקבל על עצמו את מציאות האלוהים והנשיאה בעול המצוות וכו’, הוא מקבל על עצמו את החיים כאקסיומה. במובן זה, דחיית המוות היא הבסיס האקזיסטנציאליסטי הראשוני של החיים הדתיים התוססים, באשר הם.
כאן בדיוק יש לזהות את הזיקה המתקיימת בין עניינם של החיים והמוות – הטהרה לעומת הטומאה, לעניינו של המקדש.
המקדש הוא מרכז הכובד של הפעילות הרוחנית. זהו המקום אליו מתועלות ומכוונות (ובתוכו אף מובעות), התשוקות הדתיות היותר כמוסות. במובן זה, המקדש הוא נקודת ההתכוונות של ההוויה כולה. המקום שבו היא כמו נגאלת מסופיותה הטרגית ונעדרת המשמעות.
כך שבמובן היותר העמוק, המקדש הוא המרחב שבהגדרתו דוחה על הסף כל זיקה תודעתית-נפשית של המוות. מקדש ומוות, זהו אוקסימרון אולטימטיבי. מהותו של המקדש הוא בהיותו טהור בתכלית, מנותק מכול זיקה אל המוות. בהקשר זה, המקדש משמש כאב-טיפוס לחוויה הדתית הכללית. הדת, כמו גם המקדש, תובעים מהאדם לתפוס את חייו כמשמעותיים, ככאלו שיש בהם משמעות ותכלית של אמת. כל גישה אחרת, תהיה בהכרח ניהיליסטית וממילא מרוקנת מכול זיקה אל הנשגב והגבוה. כך שאין כל ניסיון לתבוע מהאדם להיות אחריות ומחויבות, ליצוק בו את הרוח הדתית הגדולה, זאת במידה ואותן תחושות של ציניות וסקפטיות קיומית, לוקחות מקום נוכח בנפשו פנימה.
כך באופן מפתיע, התשובה לאותה חווית מוות בהופעתה כ”טומאה”, באה דווקא בדמות המעשה האבסורדי של הטהרה. במעשה זה מעניק האדם את התשובה הקוטבית ביותר לקולה הרציונאלי של ידיעת המוות. הטהרה לוקחת את האדם פנימה, הכי פנימה שרק אפשר. האדם כביכול מקבל על עצמו את החיים מחדש כנתון. הוא מצווה לקבל על עצמו את חייו כמציאות אשלייתית, אלמותית. באמצעות אותה חווית טהרה, החיים כמו הופכים להיות נצחיים. חיים שכאלה, אין בהם ולו מתום קל מערעורה המוות. זאת הסיבה מדוע על מעשה הפרה להיעשות בדייקא אל מול פני המקדש. את המקדש ניתן לראות כמן טריטוריה המכותבת עם עצמה בלבד. זאת אקס-טריטוריה שאין בה מתום של סופיות כלל ועיקר (הפסיכואנליטיקן הצרפתי ז’אן לאקאן קרא לזה “מרחב הטרוטופי”).
זאת הסיבה מדוע החורבן לא חל בבסיסו הראשוני של המקדש. באותה השראת שכינה נצחית, זאת שעליה נאמר ׳שכינה ממקומה לא זזה׳. זאת קדושה המתקיימת בממד שהוא בהגדרתו מטאפיזי-אלמותי. כך שבטהרה ישנו בהכרח יסוד של חזרה אל המקדש, שיבה אל המקום שאינו יודע סופיות מהו, מקום שבו שהדברים כולם מקבלים משמעות ותכלית, עניין ופשר. זאת גם כמובן הסיבה, שאותם הכוהנים, ובייחוד הכוהן הגדול, האמונים על עבודת המקדש, אסורים ביותר לבוא בכול סוג של מגע טומאה (עד אשר לכה”ג אסור להיטמא ולו לבני משפחתו הקרובים ביותר). במובן זה, הם כמו מצווים להיות דבקים בחיים עצמם באופן שאין להם כל זיקה עם המוות.
מעניין להוסיף בהקשר זה, את התיאור המופיע בפרשתנו זו ׳חוקת׳, אודות אופן פטירתו המופלאה של אהרן הכהן מן העולם. זהו תיאור שאין לו אח ורע. אהרון הכהן עולה עם משה אחיו ובנו איתמר אל הר ההר, ושם בסתר המדרגה, מתחולל טקס מצמית. אהרן מעביר את מורשת הכהונה לבנו איתמר, תוך כדי שהוא מלבישו באותם בגדי כהונה ייחודיים, כאשר מיד לאחר מכן הוא עולה על מיטתו וכך מסתיימים חייו. קשה לחשוב על מוות יותר שלם מן מיתה שכזאת. לא בכדי היא מכונה בל׳ חכמים ׳מיתת נשיקה׳. זאת מיתה שיש בה מן הסטואיות. במובן זה, חיי אהרון נשארים שלמים, ללא מתום של מוות. כי מה לנו חדירתו של המוות לתוך טריטוריית החיים, אם לא באמצעות מרעין הבישין של ייסורים ומחלות, זקנה ובלותו של הגוף. זהו המוות הרווח בקרב בני האדם, שהולך וקונה שביתה בהווייתם. אך אהרון הכהן, באשר היותו אב טיפוס של ההתמסרות אל הקודש, אל אותו ממד שאין בו זיק של מוות וטומאה, הוא גם זוכה שהמוות לא יפגום בשלמות האלמותית של ההוויה שהוא אמון עליה. והבן זה מאוד.
כך שאותם שטן ואומות העולם, משמשים בהקשר הזה, כאותם העומדים מבחוץ. זאת נקודת ראות רפלקטיבית שמכוונת לשלילת עצם מושג הפנים. או אם נרצה, את עצם מושג הקדושה (שעניינה נבדלות והתכנסות. זהו עניין שראוי להרחבה בפנ”ע). מנקודת הראייה הזאת, אכן ״מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה״?!
אך בינו נא, הטענה הזאת בעומקה, לא פחות ממה שהיא מכוונת כנגד האבסורד האצור במעשה הטהרה, היא בעצם מכוונת כלפי החיים עצמם. כביכול היו אומרים אומות העולם: מה עניין יש בעצם החיים הללו, מה טעם יש בהם? כי כאמור, מעשה הטהרה מייצג באבסורדיותו את עצם נקודת התכלית שלו. היינו, החיים עצמם. כי זאת ייאמר, החזרה לחיים משמעה בהכרח קבלה מחודשת של היסוד האבסורדי העומד בבסיסם. את אותו עיקרון קיומי ראשוני המכונה בל’ חכמים: בעל כורחך אתה חי!
ומכאן באה התשובה: “חוקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה”. זהו מענה שבעצם מספר את סיפורם של החיים עצמם, וממילא – מיניה וביה, גם את עניינה של הטהרה. החיים הם חוק. חוק נתן ולא יעבור! כך שההצטרפות אליהם מחדש, בהכרח מחייבת את קבלתו אותו חוק קיומי. את עצם היכולת להיות במקום שכולו ציות ופנים. להתייצב בממד שאין בו ולו בדל של “חוץ”, של משהו שיש בו מיסוד “השטן ואומות העולם”.
זאת גם הסיבה שבאופן אבסורדי שבעתיים, דווקא מי שעוסק בעסק הטהרה, הוא עצמו נטמא. כי העיסוק בטהרה, מחייבת את העמדה הרפלקטיבית מבחוץ, כזו שכביכול מתמירה את הווית האדם – מן החוץ הטמאה, אל הפנים שכולו טהרה.
בעומק הדברים, זאת גם עניינה עבודת הבירורים המוכמנת בפרוצדורת הכרעת הגורל אותה מבצע הכהן הגדול ביום הכיפורים, זאת מכריעה בין השעיר המכפר שנכנס כולו קודש לפני לפנים, לשעיר לעזאזל, יוצא לממד שכולו חוץ – ארץ גזירה. כך נעשית הכפרה והתבררות, בין חיים של חטא ומוות, לחיים של משמעות ונצח, בין תהומות המוות של העזאזל בו שולטים השטן והשדים שבחוץ, להיכל הקודש – שכולו רצוף האהבה וחיי אינסוף. זאת גם הסיבה מדוע בראייה המקראית, עצם עניינה של עבודת כהן גדול, הוא בטהרת וכפרת המקדש עצמו. במובן זה יום הכיפורים, הוא היום שבו כמו מתכונן המקדש ונחנך מחדש, כמרחב שאין בו ולו זיקה קלה אל ממד המוות והטומאה. וע”כ הארכתי במק”א.
כאן אנו באים לדבר בעניינה של טומאת האוהל, שהיא במובהק הטומאה שבה עוסקת פרשת הטומאה והטהרה שבפרשתנו, והאופן שבו טומאה זאת מתקשרת במובהק אל עניינה של טומאת המקדש: וכפי שמסכמים זאת הכתובים בעצמם:
“כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ. זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים” (במדבר יט’, יג’ – יד’).
טומאת משכן ה’ ונוכחותו של המת באוהל, חד הם. כי כשם שעניינה של טומאת המקדש בחילול יסוד החיים האינסופי המוכמן שם, כך גם בעניינו של האוהל. קרי, באותו ממד פרטי/אישי-אינטימי של האדם. כי זאת בדיוק עניינו של הבית, או אם נרצה, עניינה של האינטימיות. האופן שבו אנו חווים באמצעותה את החיים במובנם היותר אינסופי. כי במובן מה, כאשר האדם בא אל ביתו, הוא בא, אל אינסופיותו. אל מה שעוטף אותו בתחושת הכלה, המשכיות ורצף, באהבה, בחיק משפחתו וכו׳. כך קורת הגג הביתית כמו מסוככת עליו מאימת המוות, מכל המרעין בישין שבחוץ, אלא כי כאשר ישנו מת בתוך הבית פנימה, מה שנטמא זוהי עצם הווית הבית – במובנה המהותי, עד אשר אנו מטמאים את ׳כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל׳.
זאת ג”כ הסיבה מדוע כאשר המוות נעשה כה נוכח בחיים החברתיים, הוא מתואר בל’ הנביא ככזה החודר פנימה גם אל המדד היותר אישי ואינטימי: “כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת׳” (ירמיהו ט’ כ’) זהו תיאור שכמו משרטט בפנינו כמה טרגדיית המוות כבר נוכחת באופן שוויוני בפנים ובחוץ, בארמונות הפנימיים וברחובות החיצוניים גם יחד.
ומכאן אנו יכולים גם ללמוד על עצם מושג ׳טהרת הבית׳, או בשם היותר מוכר ׳טהרת המשפחה׳. כי עניינה של הטהרה במובנה היותר עמוק, הוא באופן שבו היא מכוננת את החיים ויצירתם הנובעת, בדייקא מתוך מקום של חיבור אל אותו ‘מקור מיים חיים’, זה שלא מפסיק לנבוע ולו לרגע אחד (עניינו של המקווה ותנאי הכשרתו). כי עניינה של טומאת הנידה, הוא בכך שהאישה נמצאת במצב של ניתוק משורש נביעת החיים ויכולת יצירת המשכיותם, וכמן תנועת רצוא ושוב מתמדת, היא חוזרת מחדש (גופנית ונפשית כאחד) אל החיים ונביעתם באמצעות מעשה הטהרה. כך חוזרת האינטימיות לשרור בבית. לייצר את אותם תנאים אולטימטיביים הקריטיים בהכשרת ממד חיי הנצח. ממד שאין בו ולו מתום קל של מוות. והבן זה מאוד.
רצ״ב לינק להאזנה בתוכנת ספוטיפיי, לתקציר שיחת AI המסכמת בדקות ספורות את המתבאר ומתלבן במאמר זה. מוזמנים להאזין:
שבת שלום ומבורכת – ובשורות טובות ישועות ונחמות לכולנו!