על היהדות שחוללה עד עפר באימת זוועות השואה. מאמר ליום השואה.1 min read

תסתכלו היטב בתמונה הזאת, הביטו עמוק בכל שלל פרטיה. היא נלקחה בכיכר העיר אולקוש בפולין, ב31 ביולי 1940. ר’ משה הגרמן, זהו שמו האברך החסידי שנראה במרכזה, כשהוא עטור (..) טלית תפילין. הוא הובא לשם עם שחר, ממש מתוך בית הכנסת המקומי עם עוד כמה וכמה מהמתפללים. ר’ משה התבקש לרוץ כשהוא יחף סביב כיכר העיר, לאחר שהוכה והתפילין שעל ראשו חוללו קשות. בהמשך הוא נרצח במחנה הריכוז מיידנק.

אז ראו את התפילין המרוצצות על ראשו, על התפילין של יד שבקושי מצליחות למצוא אחיזה בידו הרועדת. הביטו על האימה והבעתה הניבטת מכל שריר בפניו הכה יהודיות. על המבט הכנוע, הנפחד, הכמו משלים עם מר גורלו, האישי והלאומי גם יחד. קחו עיניכם מטה, אל כפות רגליו היחפות, הנושקות למכנסיו ולקפוטה החסידית העלובה שעל גופו. וכך בשורה אחת, בתחתית השאול הזאת, איך שוכבים למרגלותיו בשורה ארוכה, עוד יהודים רבים שנתפסו. מחכים כבר לסופם הקרב. לרגע הגואל ההוא, שייתקע כבר בראשם הכדור הסופני, זה שייתן דרור לנשמתם מן התופת הבלתי נתפסת הזאת. ממציאות הזוועה שכך נכפתה עליהם, אך באשר הם נולדו כבנים לאומה היהודית. ואולי, ברגע ההוא שבו נלקחה התמונה, הם כבר לא היו עוד בין החיים.

ומעל אלו, איך אפשר שלא לראות עין בעין, את פניהם השוחקות של המפלצות. איך הם עומדים שם ומלעגים לעומת מופע ההשפלה הזה. כמה ידם על העליונה. כמה השעה משחקת להם, פותחת כל שערי שמים בעדם. כמו מורה להם, עורו, שחקו, הכו, רצחו, לעגו, תנו דרור לכל העולה על רוחכם הפרועה, המרושעת.

וכך נאמר בתלמוד, במס’ ברכות (ו’ ע”א):
“ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב (דברים כ”ח, י’): ‘וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך’. ותניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אלו תפילין שבראש“..

אלא שהתמונה המחרידה שלפנינו, מציגה מציאות אחרת, שונה לחלוטין. אין כאן לא עוז ולא תפארת, לא הדר ולא כבוד. ובוודאי שאין בה יראה מצידם של ‘כל עמי הארץ’. אדרבה, יש בה יראה ובעתת מוות דווקא על פני מי שעוטר את התפילין על ראשו. במציאות ההיא, התפילין הם רק עוד אמצעי למשל ולשנינה, של כל מה ומי שריח יהדות נודף הימנו.

כך שהתמונה הזאת, היא הרבה יותר מאשר תמונתו של ר’ משה הגרמן, היהודים הנוספים ששוכבים למרגלותיו, וחבורת אנשי הס.ס הלועגים שמאחוריו. היא אפילו הרבה יותר מאשר תמונה מייצגת של סיפור השואה כולו. בעיניי, היא לא פחות פניה של היהדות עצמה. אותה יהדות שברגעים ההם כמו ירד עליה המסך. התמונה הזאת, היא למעשה אקורד הסיום המצמית, של לא פחות מאלף שנות יהדות באירופה. אלף שנים רוויי אימה, רציחות, פוגרומים ומעשי טבח לאין מספר. חילול וניתוץ, לעג ובוז, קנאה ושנאה יוקדת. אלף שנים של יהדות אדירה ומפוארת מחד, אל מול מציאות תרבותית, דתית וחברתית אפלה, כה בלתי אפשרית. כה עלובה, כה מחפירה בהתנגדותה אל כל המפעל היהודי המזהיר הזה. אלף שנים שעשו ועיצבו את היהדות למי ולמה שהיא היום. ובאותה מידה, חרטו על מצחה של הסביבה התרבותית ההיא, אות קלון של נצח. כן, כך בדיוק, היו פניה של היהדות. זאת יהדות שלמעשה אינה קיימת עוד. המתכונת היהודית הזאת עלתה בעשן השמימה, בכבשני אושוויץ וטרבלינקה.

במובן הזה, אם ישנה חובה שמשחרת לפתחנו במציאות היהודית-ישראלית הפוסט-שואתית זאת שהלכה והתקוממה מעפרה מחדש לאחר המלחמה (הן בארץ ישראל והן בתפוצות הגולה – בעיקר בארה״ב), זה לוודא שיהיה אשר יהיה, לא יהיה ולו יהודי אחד בכול נקודה ברחבי העולם, שיחוש ולו באופן כלשהו, מה שחש אותו קדוש ר׳ משה הגרמן הי״ד. שיהיו אשר יהיו יחסינו עם המרחבים התרבותיים שאנו חיים בהם, לעולם לא נגיע לנקודה כה מחרידה של קלון ושפל. שהמציאות של ה׳ויראו ממך׳ זוכה לקבל עוגנים ברורים של תוקף ותעוזה. זאת שאיפה שלא תוכל להתגשם אילולא נוודא כי ישנה סינתזה מלאה בין התפילין שעל הראש – המייצגים את עולם המחשבה והרעיונות, לתפילין של יד – המייצגים את ממשות העשייה והתוקפה הפיזית. זאת מחויבות קיומית, שלפחות לטעמי, אמורה להיות חקוקה בבסיס הווייתנו. כל אפשרות אחרת, תוצאתה עלולה להיות בדיוק מה שאנחנו רואים שם בתמונת האימה מכיכר העיר באולקוש שבפולין.