פרשת השבוע היא פרשת “חיי שרה”. הפרשה פותחת בתיאור פטירתה של שרה אמנו, אשתו של אברהם ואמו של יצחק. האופן שבו התורה בתיאור דמותה של שרה, באופן שהוא חידתי ומרומז להפליא: ‘וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה‘. זאת ל׳ תמוהה משהו, מדוע מופיעה המילה ‘שנה’ אחרי כל מספר במניין שנותיה? הלא היה לתורה לכתוב באופן פשוט ‘ויהיו חיי שרה מאה ועשרים ושבע שנים’? חכמים הרגישו זאת כמובן, ועקב כך בחרו לזהות בכתוב הזה שלפנינו את סוד חייה המיוחדים של שרה. וכך פענחו זאת חכמים (כפי שמובאים בדברי רש”י על כתוב זה): “בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים בלא חטא אף בת מאה בלא חטא ובת כ׳ כבת ז׳ ליופי“.
מה שחכמים בעצם מנסים לומר פה, זה לימוד עמוק ונפלא מאוד על האופן ההרמוני שבו חייתה שרה בכל שנות חייה. אנו רגילים לחיות במציאות של חוויות שונות ואחרות בין הגילאים ושלבי החיים השונים שאנו חיים בהם. כילדים אנו נורא יפים ומתוקים והחוויות שלנו מתקתקות ומאוד ראשוניות. לאחר מכן כנערים אנו חווים חוויות אחרות לחלוטין, וכך כשאנו בוגרים יותר. כך אנו הולכים ובעצם מחליפים תדיר את אופיים של חיינו ואופן חוויתם, עד שאנו מזדקנים ממש ומתקרבים לרגע בו עלינו להיפרד מחיינו.
צורת החיים הטבעית הזאת, היא בדיוק מה ששרה הצליחה לגבור עליה. באופן מופלא היא מימשה בחייה איזשהו רצף הרמוני, שהלך ונשזר בכל חלקי החיים ופרקיהם שהלכו ונארגו זה לזה: ‘בת עשרים כבת שבע ליופי‘.
שרה מעולם לא באמת נפרדה מאותן חוויות של יופי ומתיקות אותן היא חוותה בגיל שבע. היא איכשהו השכילה לצד היותה בוגרת ואחראית על חייה ע”כ המשתמע, להמשיך ולהישאר ילדה קטנה בתוכה פנימה. היא לא פסקה להתכתב עם אותו מקום ראשוני-טהור של הילדות.
כך גם היא הייתה: ‘בת מאה כבת עשרים לחטא‘. היינו, גם כאשר היא הייתה בת מאה, עדיין היא נשארה צעירה ורעננה כבת עשרים, כמו היא יצאה ממש זה עתה אל החיים. בכמה להט ותשוקה, סקרנות, שאיפות וחלומות, ניחן האדם בגיל הצעיר הזה. כך שעם כל אותו מטען של צְעִירוּת נשארה שרה, גם כאשר היא כבר הייתה כביכול קשישה בת מאה.
אתם מבינים? זהו מודל נפלא מאין כמותו של צורת חיים. כל שלב ופרק בחייה, היווה סוג של תוספת והצטרפות לפרקים שקדמו לו, זאת מבלי שהיא נפרדת מהפרקים הקודמים. אדרבה, כל הפרקים כולם הולכים ומשתלמים באישיותה המיוחדת. על צורת חיים שכזו קורא הכתוב בפרשת בראשית: ‘זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם‘ (בראשית ה’ א’). היינו, אדם שכל חייו הם נדבך אחר נדבך, דף אחר דף, פרק אחר פרק, ההולכים ועושים את חייו לספר אחד שלם ומיוחד. ספר שהוא שלו. שלו בלבד.
וכמה א”כ אין לתמוה איך שרה מצליחה ללדת את בנה יצחק כשהיא כבר קרובה לגיל תשעים. כאשר אדם חי במודעות עמוקה וייחודית שכזו, או אז ההיבט הנפשי מצטרף ומשתלם בהיבט הפיזי. כן, ממש מבחינה פיזית, הגוף כמו מתאים את עצמו למודעות העמוקה הזאת של האדם. כי הלא מהו האדם אם לא התגלמות מופתית של מיזוג פסיכו-פיזי. או אם תרצו, ההזדקנות הפיזית היא בראש ובראשונה, תוצר של הזדקנות בראש. ועד כמה שאנו ממשיכים להיות מחוברים למקומות הראשוניים בחיינו, אנחנו כמו חיים במציאות שהזמן ואותותיו פחות תקף ופועל עלינו ועל גופנו.
אז שנזכה לאמץ ולו במעט את צורת החיים ההרמונית והייחודית הזאת, ושלעולם נישאר צעירים ורעננים, כאשר כל פרק בחיינו הולך ומצטרף זה אל זה, כשאנו לא באמת נפרדים משום חוויה ופרק מהעבר שכך חולף בחיינו.
