על החיים ועל המוות בדמותו של הרבי מלובבי׳ץ. מאמר ליום פטירתו ג׳ בתמוז.1 min read

לפני מספר שנים פרסמתי מאמר לזכרו ודמותו של הרבי מלובבי׳ץ רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ״ל. מי שאת יום פטירתו אנו מציינים היום. אני חוזר ומעלה כאן הדברים המגוללים את התרשמותי הראשונה הבלתי אמצעית, לדמותו באופן חי ומוחשי באופן יחסי, עד כמה שאפשר להתרשם מצפייה בתיעוד וידיאו), ואיך השפיעה עליי החוויה הראשונית ההיא.

רגע לפני שאנחנו נפרדים מהיום הזה של ג’ תמוז, שאיכשהו בשנים האחרונות נהפך להיות יום בעל משמעות מיוחדת בעבורי, נזכרתי בסיפור שבשעתו, כמו התחייבתי לעצמי שאשתף אתכם בו, כאן בבמה המאוד מכובדת הזו שבה אני מהגג עצמי לדעת באוזניכם. אך משום מה, זה לא קרה. ודווקא באשר היותו של הסיפור הזה כה חזק ומוחשי בעבורי, בשעתו, בשעת מעשה, מקווה שאצליח בכל זאת, גם אם חלפו מספר חודשים מאז, לתאר בפניכם את חוויתי באותם הרגעים, בצורה המיטבית והמוחשית ביותר שיש לאל ידי So wish me luck.

אז ככה, היה זה לפני מספר חודשים, בתאריך יא’ ניסן דהשתא, שהוא כידוע יום הולדתו של הרבי, קהילת בית הכנסת חב”ד פה בשכונתנו הירושלמית הצנועה, אליה אני איכשהו (..) משתייך בשנים האחרונות, החליטה לראשונה בתולדותיה, לקיים ערב התוועדות מיוחד ויוצא דופן, שבו למעשה יוקרן סרט באורך מלא, מהתוועדות שהתקיימה בחצרו של הרבי ביא’ ניסן תשמ”ג. ולמי שקצת מתקשה במספרים, או שלא לגמרי מעודכן בתאריך לידתו של הרבי, אציין שבתאריך זה חגג הרבי 81 שנים להולדתו. גיל מכובד ונאה לכל הדעות.

כבר עכשיו, חשוב לי לציין לזכותם של המארגנים הנכבדים, כי כבר מלכתחילה דאגו הם לציין בפני קהל המשתתפים הפוטנציאלי, כי זה הולך להיות ערב ארוך, שלא לומר מייגע, כך שלבוא רעננים עד כמה שניתן, ובעיקר שהקהל יראה להכין את עצמו – בכל המובנים, לערב ארוך שכזה.

והנה הגיע הערב המיוחל:

אני, כמי שדמותו של הרבי והגותו, מרתקים אותי בשנים האחרונות במיוחד, הקדמתי להתייצב (שלא כהרגלי) בשעה היעודה – 20:30 בערב, באולם שבו התקיימה ההקרנה. ואכן, ההקרנה התחילה במועדה. טוב, מה אומר ומה אדבר, בתחילה זה היה קילורין לעיניים ממש. תענוג שלא מעלמא הדין. הרבה מאוד ניגונים ועליצות חסידית שרק חב”ד יודעת להפיק מעצמה, כשמעל כל זה מנצח הרבי ביד רמה, בדמותו הכובשת שכמעט בלתי ניתן להוריד ממנה את העיניים. הייתי מהופנט למסך (זאת לי הפעם הראשונה שאני רואה סרט חי ואמתי מחייו של הרבי, שאורכו עולה על כמה דקות ספורות. הסרטונים הטיפוסיים של הדקותיים וחצי, תמיד תסכלו אותי באופן שבו הם נחתכים באיבם). ולמעשה הרגשתי, שזאת לי הפעם הראשונה, שאני שותף כמעט חי בהתוועדות עם הרבי, שיש בידי האפשרות לעקוב אחר האיש המופלא הזה, ממקום כל כך קרוב, כמעט אינטימי. להיות עד לכל מבט ותנועת שפת גוף שלו. בקיצור, לאיש הזה כשהוא בפעולה, בזירה הכי טבעית ואותנטית שלו. אז אודה ולא אבוש, אותי לפחות זה ריגש.

אלא שאז הדברים הלכו ונעשו כבדים יותר ויותר. מהר מאוד, השירה והמולת השמחה, פינתה את עצמה לקול דממה דקה שהשתרר בזאל הגדול שב770. מי שחשב שבאו שם אך לקפץ ולשתות וודקה מלוא חופניים, כנראה שלא ממש יודע על מה הוא מדבר. שם באים להקשיב, לספוג, לרוות מלוא חופניים של תוכן ועומק חסידי.

כי אז הרבי פתח פיו, והתחיל לדבר. מה זה לדבר? להפיק מפיו מרגליות בכמויות ובאיכויות שמספוקני בהיכן יש עוד בנמצא שבכגון דא. הוו, כמה שהרבי דיבר ודיבר. מה לא היה שם? לאלו רבדים של עומק הוא לא הגיע אליהם שם. ושלא תבינו אותי לא נכון, כל ימיי גדלתי בין החכמים, ואפילו החכמים היותר גדולים. אבל לשזירה מופתית שכזו, מתורה לנביאים, ממשנה לתלמוד, מחז”ל במדרש זה למאמר פלוני בזוהר, מביאור על פי חסידות, לביאור בגישה רוגוצ’באית טיפוסית. טוב, זה באמת קשה לגולל ולפרט פה, אבל העיקרון דומני ברור (אגב, למזלכם, החבדיניקי”ם הללו הם מתעדים אדוקים, שלא לומר אובסיסיביים, כך שזה לא בעיה להגיע לכל המאמרים והשיחות של הרבי מאותו ליל התוועדות ארוך. כך שיהיה לכם קל יחסית לאמת את דבריי, להיחשף ולהתוודע לדברי האלוהים החיים שהתעופפו שם באותו הלילה – יוצאים מפי הרבי בטהרה וחרדת קודש. בהצלחה).

כך מצאתי את עצמי יושב מרותק אל המסך, גומע בשקיקה את רבבות המילים, התורות, הפלפולים, הקישורים והחיבורים שלא הפסיקו להפתיע במקוריותם. כבר מתחילה היה ברור, שהרבי מדבר לגמרי בעל פה. היינו, אף מילה שיוצאת מפיו לאורך כל הערב, לא הייתה רשומה לפניו ולו ברמז דק. הכל היישר מליבו וזכרונו המבעית. וכן, אני לא סתם משתמש במילה הזאת ‘מבעית’. בשביל כמויות המידע, הציטוטים, הקישורים ולהטוטי המחשבה, שיצאו מפיו, ולו בשעה אחת, יש צורך בזיכרון מבעית. חד וחלק.

טוב, אבל גאונים עוד היו, ישנם, ועוד לבטח יהיו. מה שאני מסופק אם ישנם עוד בנמצא שבכגון דא, הוא החלק הנוסף, אותו אני בעיקר רוצה לחלוק בפניכם בשורות הבאות;

היה שם מאן דהו בקהל, שדאג להביא לתשומת לבי, שבמשך כל השעות הללו, לא אך שהרבי מדבר מתוך הזיכרון, ללא שהוא טועה בדבריו ולו טעות קלה, זאת לצד אופן הפעלתו את הקהל האדיר שלמולו, ומתן תשומת הלב לכמעט כל איש ואיש מאלפי הנוכחים בהתוועדות, אלא שאת כל זה, הוא עושה כשהוא ישוב על משהו כמו פחות משליש מהכיסא. היינו, הרבי יושב ממש על קצה הכיסא, מבלי שהוא נסב להישען לאחור, או לאחוז בידיות הכיסא שלצדיו, ולו רק לפעם אחת בלבד!

אתם מבינים? ואת כל זה עושה האיש הזה, ביום הולדתו ה81. כן, בגיל שכזה שבו רוב האנשים המציינים אותו, כבר מהרהרים ממש ברצינות, מהו בית האבות הטוב ביותר בעבורם, או שמא בכלל כדאי לחשוב על רכישה זריזה של חלקת קבר.

אבל זה עוד כלום, תאמינו לי עוד לא שמעתם כלום:

אחרי משהו כמו 3 שעות של התוועדות, כשמחוגי השעון כבר הראו שהם מתקרבים לחצות, הרגשתי שאני כבר ממש על קצה גבול יכולתי הגופנית, הקוגניטיבית והנפשית כאחד. כן, אני זה שרחוק מאוד מגילו המצוין באותו יום של הרבי, אני שמורגל היטב בקריאה, לימוד, הקשבה ואף הרצאת דברים, אחרי שלוש שעות של קשב עמוק לדבריו של הרבי, הרגשתי שכוחותיי בוגדים בי. שאשמורות עיניי הולכות ונעצמות, שעייפות משתלטת על גופי. אתם מבינים ? זה לא שדיברתי אני את הדברים, בסה”כ הייתי זה שנדרש הימנו להטות אוזן ולהקשיב, ואתם יכולים לתאר לעצמכם שלא עשיתי זאת כשאני יושב על קצה הכיסא, כפי שישב לו למולי הרבי. אדרבה ואדרבה, ישבתי ישיבה מלאה ונוחה, בתנאים סביבתיים וקולינריים שאין נוחים מהם. ובכל זאת, יצור אנושי אנוכי. אחרי שלוש שעות של הקשבה, גם לגוף וליכולותיו ישנם גבולות.

אבל מי היה זה זה שלא הפסיק, שלא עצר כמעט לרגע ? הרבי, כמובן, אלא מי ? שלוש שעות של דיבור והשפעה, יעייפו אותו, בגיל 81? הצחקתם אותו. הרבי לא נח לרגע, זה רק הלך והתעמק, ההפסקות נעשו תכופות פחות ופחות. משיחה אחת לחברתה, מנושא אחד לזה הנושק לו. פתאום כך למשל, בקצה האוזן (שעוד איכשהו הצלחתי לחלץ מעצמי), שמעתי את הרבי מדבר בעניין ‘מצוות הסיבה’ בליל הסדר, באופן שהוא כמעט אחד לאחד לתורה ידועה מאוד בהקשר זה מהגרי”ז מבריסק, לא פחות (כמדומני שתורה זו נדפסה בשם הגרי”ז רק כמה שנים לאחר תשמ”ג, בהגדה של פסח לבית בריסק, כך שלא ייתכן שהרבי ראה זאת שם קודם לכן. זה רק בשביל להוציא מליבם של טועים ומתנגדים).

ואז הגיע המאמר. אני ששמעתי הרבה על האופן המרטיט ממש שבו נהגו הרביים לשולשלת חב”ד לומר את ה’מאמר’ (מלעיל. להבדיל מאופן אמירתם את ה’שיחה’), הייתה בידי ההזדמנות לראות זאת לראשונה, ‘על אמת`. מה אומר ומה אדבר, אודה ולא אבוש כי למען האמת, בנקודת הזמן ההיא כבר לא ממש הצלחתי להחזיק את עצמי ולעקוב אחר מהלך הדברים ופשרם (מה גם, שבמאמר כמו במאמר, הדברים מהלכים בגדולות ובנסתרות, שאין לי לצערי חלק והבנה אמתית בהם). אבל די היה בעובדה שאיש שכזה, בן 81 שזה כבר כמעט ארבע שעות ישוב על קצה הכיסא, ולא מפסיק לדבר ולהגג עצמו לדעת, לצד אחיזתו המופתית בשרביט הנהגת והובלת הקהל העצום שלפניו, ועדיין אחרי כל זאת, הוא נושא את המאמר הכה ארוך ומייגע הזה, כאילו היה הוא צעיר ב40 שנה, וכאילו היה זה הטקסט היחיד שהוא דיבר באותו הערב (וכאילו וכאילו. בקיצור, נראה לי הבנתם את הרעיון), בכדי לגרום לי להבין, שמה שהתגלה לפניי בערב הזה, לא היה לו אח ורע מכל מה שהכרתי וידעתי עד כה. וואלה.

אז נכון שלמען האמת, הרבה אני כבר לא זוכר מאותו הערב. לצערי, על רוב הדברים שנאמרו שם קשה לי לחזור, בוודאי כך בשלוף, אך בכל זאת, מה שמאוד נחרט בזכרוני, ובעיקר נחתם בנפשי, באותו הלילה, הייתה ההבנה חסרת התקדים, במשמעות דברי הכתוב המגולל את גדלותו וייחודיותו הפלאית של גדול מנהיגי ישראל בכל הזמנים, משה רבינו: ‘וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה’.

אתם מבינים? משה רבינו מגיע לגיל 120 כמו היה הוא נער צעיר, בריא ורענן, צוהל בתסיסת חיים, כמו עוד לא ראה ולא חווה מאום מימיו. ואתם מבינים לבד, שזה הרבה הרבה יותר מאשר כוח פיזי. כמה עוצמה רוחנית ונפשית אצורה בתופעה הזאת. כמה זה ניצחון הכרעתי של הרוח על החומר. וכמה התופעה הזאת, היא המופת היותר גדול שאדם יכול לייצר ולהפיק בחייו. זה הלא ספר תולדות האדם, המרהיב ביותר שניתן לעלות על הדעת. בקווים האלו בדייקא, בוחרת התורה לתאר את דמותו של המנהיג האולטימטיבי, האיש שלא היה רגע אחד שלא עמד על משמרתו, שלא היה כולו קודש והתמסרות למשימת ההנהגה והשפעה המוטלת על כתפיו. וברי הדבר, שאך כוח התמסרות בלתי נדלה וטוטאלי שכזה, יכול להכשיר בעדך את המצב הבלתי נתפס הזה: לא כהתה עינו ולא נס ליחו’.

וכמה קנאתי באותם רגעים באלפי החסידים שעמדו שם למולו של הרבי. כמה הם היו נראים לי המאושרים בבני האדם, כאלו שזכו לראות את כל זה בזמן אמת. עיניהם ראו ולא זר, במשך שנים על גבי שנים את התופעה העל – אנושית הזאת. איך עומד לו האדם, שנה אחר שנה, ועובדת הזדקנותו המתקדמת, כמעט ולא משפיעה עליו כמלוא הנימה. ואני רק מזכיר לקוראים פה (שאיכשהו שרדו את כתיבתי עד כאן), שהשנה האמורה, הייתה בסה”כ תשמ”ג, לאחריה היתה תשמ”ד, ותשמ”ה, ועוד שנה, ועוד שנה, ועוד ועוד. עוד כ9 שנים נוספות (!!) של התוועדות יא’ ניסן שכזו, שבהן, אם תהיתם, הרבי לא הלך ונעשה צעיר יותר. אבל כמובן, לא רק יא’ ניסן, אלא אף יט’ כסליו, וחי’ אלול, ויב תמוז. וי שבט, ופסח, וסוכות, ושבועות, ועוד עשרות שבתות ומועדים, וימים בהירים ומעוננים (זהירות, בדיחה פנימית), ומה לא. ובכל אותם השנים, הוסיף עוד האיש לדבר ולהשפיע, לכתוב עשרות אלפי מכתבים, לפגוש עשרות אלפי בני האדם, להגיב ולדרוש, להתעניין, להחליט, לנחם, לשמח, לעודד, להטיף, ומה לא בעצם ? אז זה אנושי, תגידו לי ?!

אז אחרי 5 וחצי שעות (!!) מעבר לפלא הגדול שהתגלה לעיניי וכמה שהייתי משתהה לעומתו, היה נראה לי שהבנתי עוד משהו. הבנתי לראשונה באמת את החבדניקים, כן, אפילו את היותר מטורללים שביניהם (ויש פה כמה כאלה בקהל, עורו מטורללים). חשבתי לעצמי, שלו אני הייתי עד לכל השנים הללו, הייתי כה קרוב לתופעה הלא יאומנה הזו מתחוללת לנגד עיניי, נראה לי שגם אני לא ממש הייתי יכול להכיל את הסתלקותו של האיש. איך אפשר לומר על איש שכולו אומר חיים ופְרִשְקֲיט שכזו, שפתאום, כך באחת, פשוט אינינו. מה יכול לגרום לו פשוט שלא להיות ? הוא הלא גייזר חי ומתפרץ של אנרגיה והשפעה אינסופית. האבסורד שבתופעה הזאת, בלתי מתקבל על הדעת; כולם, יכולים ליפול סביבו שדודים, מעייפות החומר וקוצר הרוח, אבל הוא, הוא האיש שעל העדה, הוא הלא לעולם יהיה שם, עודנו עומד ומשמש. ימשיך לדבר, להקרין ולהשפיע, להפיץ עוד ועוד, עד לאין קץ, את עוצם המחשבה שלו, את גודל ורוחב האישיות האדירה שלו. אז למות? מה למות? מי למות? אתם השתגעתם?!

מסורת עתיקה (כמדומני מבעל ה”סדר עולם”. וכמובן, כזו שאומצה בחום בחב”ד), מזהה את ג תמוז, כיום שבו העמיד יהושוע את השמש בגבעון.

אתם מבינים? שמש בגבעון דום, כך באמצע היום, היא לא שקעה, לא עומעמה או כל כיו”ב, פשוט נעמדה, סתם כך, פסקה מלנוע. הרבי פשוט עצר יום אחד. כמו נאלם ונעלם באחת.

אבל במחשבה שניה, הוא אכן לא מת. לא מת, לא מיניה ולא מקצתיה. תראו כמה כוח ואנרגיה, עוצמה ותסיסה של עשיה ופעילות, האיש הזה מצליח להזין ולהקרין, גם עשרות שנים אחרי שהוא כבר לא שם על הפודיום, בקצה הכיסא, נושא בגאון את קולו. אך כמה קול זה הוא קול גדול ולא יסף – קול גדול ולא פסק. קול חוצב להבות אש, שעודנו הולך מסוף העולם ועד סופו, ולא מפסיק להשפיע ולהאיר, להזין ולהרעיד רבבות לבבות ומחשבות של אנשים. ודווקא ככל שעובר הזמן, זה רק הולך ומתעצם שבעתיים. אז רגע לפני שאתם מכריזים על מותו של הרבי, צאו ובדקו, שמא בכל זאת, הוא הדבר הכי חי ורלוונטי שנתקלתם בו לאחרונה.

בקיצור, הלוואי על כולנו חיים שכאלה, הלוואי על כולנו מוות – אלמותי שכזה.

אז רבע` לייבען (תרתי משמע), באשר אתה באמת חי, כנראה עוד הרבה יותר מכולנו, אנא המשך להשרות עלינו מאורך, המשך לזרוק עלינו מטל החיים האלמותי הזה, תן לנו עוד ועוד מהחיות האינסופית הזאת. כי מעמך מקור חיים, באורך נראה אור!