על הדיבור והדּוּמִיָּה, השוני והמשותף הקיומי – ראשיתי. לרגעי הדמדומים במעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות ה75 למדינת ישראל. מאמר ראשון בסדרה1 min read

לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא באופן שבו איננה אומרת יותר דבר. שוכבת דוממת. המאפיין של חברה אנושית חיה, תוססת ויוצרת, הוא באופן שבו בני האדם מדברים את עצמם, וכשם שפרצופיהם שונים כך דיעותיהם שונות. קרי, כאשר בני האדם מדברים, הם בהכרח ובהגדרה מדברים באופן שונה. כ”א מביא את מבטו, מבעו והשקפת עולמו. וכשזאת היא המציאות, אך טבעי, אפילו בלתי נמנע, שיהיו ביניהם חילוקי דעות ואפילו נוקבים. בפעם האחרונה שהציוויליזציה האנושית ניסתה לייצר מכניזם שעניינו הוא “שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים” אנחנו יודעים באיזו טרגדיה והתרסקות זה נגמר. כך שאין ספק שדיבורים מדיבורים שונים ומשונים, וויכוחים ומחלוקות, הם מאפיין בריא של חברה פלורליסטית, ולא פחות מכך, חפצת חיים ויצירה מתמדת.

מרתק גם לראות איך באותם סדר כתובים בתהילים, אשר הנם חלק ממתכונת תפילת ההלל, משורר תהילים מייצר אנולוגיה מובנית, בין מצב החיים לזה של המוות, כאשר הדיבור הוא זה המייצג במובהק את החיים כאנטי תיזה אל המציאות הדוממת של המוות. ולהלן שתי דוגמאות לכך:

“כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְהוָה בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד..” (תהילים קטז’ ח’ י’). ההיחלצות מן המוות וההליכה לפני ה׳ בארצות החיים, באה לידי ביטוי בכך שהֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר.

כך גם מוצאים אנו שם בהמשך איך שאיפת החיים נושאת בחובה, את הרצון לדבר ולספר במעשי ה’: “לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ” (שם, קיח’ יז’). ללא ספק לפנינו זיהוי מובהק של המוות כדממה (וכאמור לעיל בל׳ “יורדי דומה”)

המילה דּוּמָה מכותבת עם המילה דּוֹמֶה. כי בדומיה ישנו יסוד של שוויון ודמיון מוחלט. כששותקים כולם נשמעים, או ליתר לא נשמעים, אותו הדבר. רק כאשר אנחנו פותחים את פה ומשמיעים את עצמנו, אנחנו מתחילים לזהות את השוני, הולכים ומקבלים ממד פרטני, אינדיווידואלי. כ”א בשפתו ונקודת השקפתו הייחודית שלו. הישות היחידה שהיא מעל ומעבר לכל דמיון והשוואה, הוא האלוהים. וכפי שקורא הנביא ישעיהו (מ’ כה’): “וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ”.

אבל יש בה משהו בדּוּמִיָּה שהוא עמוק בהרבה. הדּוּמִיָּה מהווה למעשה את המצע שעליו חל הדיבור. המילים והמשפטים, הרעיונות וההגיגים, זקוקים לדּוּמִיָּה כמרחב של אוויר קיומי. אילולא אותן שתיקות, אתנחתות וריווח לפוש בין מילה למילה, משפט למשפט וכו’, לא היה בידינו כל דרך להביע ולהבין ולו משהו דל אחד, הכול היה נשמע לנו כבליל דחוס, כאוטי ובלתי מובן בעליל. ליתר דיוק, אילולא העובדה שהדיבורים היו חלים ומוסדרים בתוך מצעה של השתיקה, לא היתה להם כל משמעות. כך שבמילים אחרות, מי שלא יודע לשתוק, בוודאי שלא יוכל להביע אמתי משהו כלשהו. ודוק, כי ככל שהדיבור יהיה מעוגן יותר במצעה של השתיקה, כך הוא יותר מדויק וקולע אל השערה.

במסורת הקבלה היהודית, מקובל לראות את הבריאה עפ”י מבנה מודולרי-היררכי-קוסמי, של: דומם, צומח, חי, מדבר (מלמטה למעלה). אין זה כמובן מקרה כי הרובד היותר נמוך של הדומם, הוא בדיוק הפכי לרובד העליון של המדבר (האדם). זה לעומת זה, ככל שמטפסים יותר בסולם ההיררכי הזה, נעשית המציאות לפחות דוממת ויותר מדברת. ברור אבל מאידך, ברי הדבר כי הדומם הוא המצע הראשוני התחתון, שעליו הכול מתכונן, עד שאנו מגיעים למדרגה האנושית העליונה, המדבר! אבל יתרה מזאת, מבלי להרחיב יותר מדי בהקשר זה, בראייתו של האדה”ז בעל התניא, המבנה ההיררכי הזה פועל בעומקו דווקא כפירמידה הפוכה. בראייתו החדשנית, באופן פרדוקסאלי, התכלית דווקא נמצאת בשלב שנתפס בעינינו כיותר תחתון, הדומם. כאשר האדם, ומתחתיו החי והצומח, הם דווקא אלו שאמורים להיות כלי שרת, בשביל אותה תכלית סופית ומכוונת, שבה הכול יהיה בבחי’: “לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה” (תהילים סה’ ב’). כך שאם אנו מאמצים את ראייה זו, בסופו של דבר הדּוּמִיָּה היא לא רק המצע הראשוני, שממנה ועליה הכול קורה ומתחולל, אלא גם נקודת היעד והתכלית הסופית. בבחי’, סוף מעשה במחשבה תחילה (ראה בס’ תורה אור לאדה”ז בתחילת פר’ ויגש).

הרעיון העמוק האצור כאן, הוא בכך שישנה נקודת ראשית היולית שמוכמנת בבסיס ההוויה, שהיא למעלה מכול הבנה ואפשרות של הכלה, ניתוח והגדרה. זאת ראשית שכולה פלא, ראשוניות קוסמית העומדת ומהדהדת מאחורי הכול. כאשר כול מה שאנחנו מנסים להבין ולהביע, אמור להתקיים כיצוק על גבי הפלא הדוּמִיָּתִי הזה.

ואכן, בנקודות מסוימות בחיינו, אנחנו נתקלים באותו פלא ראשוני. החידתיות הזאת שאנו משתנקים לעומתה. המילים נגמרות, למעשה אפילו לא מתחילות. זה קורה ברגעים עמוקים של אושר מחד, ושל אובדן וטרגדיה מאידך. אלו הם רגעים, שכול מה שננסה לומר אודותיו, יהיה טפל, עקר ונעדר פשר. ברגעים הללו אנחנו חוזרים אל השתיקה, נשארים עם המצע הראשיתי שעומד מאחורי הכול. מרכינים ראש ושותקים לעומתו. כך למעשה אנחנו חוזרים ומצרפים את עצמנו אל הדּוּמִיָּה הקמאית של ההוויה.

יפה אגב, להביא בהקשר זה כמה שורות מתוך השיר “מר ונהמר” של המשורר הנפלא יהודה עמיחי:

“וּכְכָל שֶׁאָנוּ מִתְרַחֲקִים מִן הָאַהֲבָה,
אָנוּ צְרִיכִים לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּר,
מִלִּים וּמִשְׁפָּטִים אֲרֻכִּים וּמְסֻדָּרִים.
אִלּוּ נִשְׁאַרְנוּ יַחְדָּו, הָיִינוּ
יְכוֹלִים לְהִשָּׁאֵר דְּמָמָה..”

ובינו זאת, הוא אינו אומר “להישאר בדממה”, אלא “לְהִשָּׁאֵר דְּמָמָה“. כמו להיות חלק אינהרנטי מהוויית הדומיה הזאת, חקוקים בתוך פלאיותה של האהבה המפעמת ביניהם.

ושמא זהו פשר הקשר האטימולוגי בין מילת אדמה, לדממה ודמיון. כי האדמה היא המצע הקיומי המשותף והראשוני ביותר של ההוויה וכלל היצורים באשר הם. ייחודיותם של בני האדם, הוא בכך שהם הולכים ומתגדלים מעל פני האדמה. כך באה לידי ביטוי הופעתם בקומתם האינדיווידואלית. אך לעומת זאת, הביטוי של מותם, הוא בכך שהם חוזרים מתחת אל פני האדמה ולמעשה הופכים להיות חלק אינטגרלי הימנה. זהו בעומק פשרה של הקללה שנתקלל בה האדם: “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב” (בראשית ג’ יט’). הוי אומר, המציאות כביכול שולטת על האדם ואפשרות קיומו ומחייבת אותו למאמץ קיומי אין קץ (“בזעת אפיך”), זאת באשר הוא מקובע בה ובחוקיה. האדמה כמצע הראשוני של הווית האדם, לוכדת אותו כנקודת ראשית וממילא גם כנקודת תכלית. עליה מתכוננים סך כל מעשיו ודיבוריו (אלו שכביכול באים לו משל עצמו), ואחרי ולפני הכול, היא תהיה שם בדממתה האינסופית.

ואכן בדממת האדמה ישנו כביכול יסוד פסאיבי ואף אינדיפרנטי ביחס לפעולות האדם ובחירותיו. אך זאת עשויה להיות מראית עין מתעתעת בלבד. כך למשל, רק כאשר נפגע חייו של אדם בחטא מוסרי נורא, היא כביכול משמיעה קול: “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה” (בראשית ד’ י’). במקרה של של האדמה הארצישראלית הייעודית אל האומה היהודית, מוצאים אנו התייחסות אקטיבית אף ביתר חריפות: “וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ” (ויקרא יח’ כח’). זאת עדות למקום ולאופי הקיומי המכוון של הקיום היהודי בכלל, וזה הארצישראלי בפרט. ובמק”א הארכתי בכך.

זאת גם הסיבה מדוע אנו ברגעי הדומיה, גם עומדים דום. כי החיים לעולם מיוצגים בתנועה. חיים שאינם נעים, הם בהכרח מתים. כך שכאשר אנו עוצרים את התנועה, עומדים דום, אנו מדוממים את עצמנו. מקפיאים לרגע את חיינו למקום שהוא מטא-פיזי, מעבר להיות התנועתי, הדינמי והפעלתני. ובינו זאת.

זהו סוד התמודדותו הפלאית של אהרן הכהן, בעת שקרתה לו הטרגדיה הקשה מכול, במותם של שני בניו, באותם רגעים שהיו אמורים להיות המאושרים בחייו: “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן” (ויקרא י’ ג’). מעבר להכנעה וקבלת הדין, הייתה בדּוּמִיָּה זו יסוד של הבנה אודות טיבו של האירוע הקשה שאותו הוא חווה. כמה הרגעים הצורבים הללו, הם בדיוק מאותם רגעים של פלא טהור. חידה סתומה, המאפסת כל נוכחות עצמית, מדברת, לעומתה. וראה עוד בזה להלן.

ואם אחזור לרגע לעניינם של הימים הלאומיים שאנו שרויים בהם, הרי כי דומני כי ביום זה של “יום הזיכרון”, שהוא כולו בסימן של קדושת הדּוּמִיָּה, אנחנו כמו חוזרים לנקודת הראשיתית התמציתית, של הווייתנו. אותו מקום של הנכונות הראשונית להקרבה, המקום החידתי שבו החיים חוזרים ונפגשים עם המתים, הקרבנות שנפלו על מזבח ההוויה שלנו כאן. אלו הם באמת רגעים שבו כול הדיבורים נסתתמים. הכול מתאפס ומתדמדם לעומת הפלא הקיומי הנצחי של האומה היהודית. וברגעי הדמדומים הללו, שבהם נוטים צללי יום, והולכים ופורשים עלינו כנפיו של יום העצמאות ה75 של מדינת ישראל. אלו הם בדיוק הרגעים שבהם אנו עוברים מדּוּמִיָּה לתהילה, לחגיגה שכולה בבחי’: “אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה” (תהילים קכו’ ב’). כי אין דרך יותר ראויה והולמת, לחגיגת החיים מאשר לחזור ולצהול בפה מלא. וכל’ הפייטן: “קוֹל צָהֳלָה וְרִנָּה, שְׂפָתֵינוּ אָז תְּרַנֵּנָה“!

אך לא פחות, אך טבעי שמרגעי הדּוּמִיָּה נחזור ונעבור שוב בקרוב, למציאות הכה מוכרת לנו כבני אדם, וכיהודים וישראלים במיוחד, עולם שבו כ”א יש לו את דעתו והשקפתו, וכולנו גם דואגים להביע אותה בשער בת רבים, ללא כחל ושרק. וכפי האמור לעיל, זה כמובן דבר שאין כמותו להביע את חיינו במובנם היותר תוסס ודינמי. אבל דבר אחד דומני שניקח מיום הדּוּמִיָּה הזה, וזאת את אותה ראשיתיות הווייתית משותפת. החידה והפלא הקיומי שכולנו יצוקים על גביו, ותהיה דעתנו ומוצא פינו אשר תהיה. כי רק הבנה כה בסיסית אודות הדּוּמִיָּה המתחייבת הנעוצה בבסיס הוויתנו המשותפת, תוכל להבטיח באמת, כי כל הדעות השונות והמחלוקות לאין קץ, יהיו בבחי’ חיים ויצירה, באופן שמהא ומהא תרווח שמעתתא, ולא חלילה באופן המקלקל את השורה וחותר תחת בסיס קיומנו הראשוני, זה שכולנו ששומה על כולנו להיות זותפים ודוממים לעומתו. כי בערבו של יום, חברה שאיננה יודעת לשתוק יחד, מאבדת את זכותה לדבר, לחלוק ולהתפלג.

במאמר הבא, נדון בהקשר נוסף המסתעף מעניין המתבאר כאן, והוא בזיקה הפנימית המתקיימת בין ההתגלות, אימת המוות והדומיה.

חג עצמאות 75 שמח ישראל 🍷🇮🇱🥂