על הגדלות והשחוק העתידני, האבסורד והפלא – כפי שהופיעו במלחמת ישראל – איראן. מאמר תיאולוגי לסיכומו של מבצע ‘עם כלביא’.1 min read

פרולוג:

מאמר זה נכתב לאורכם של 12 ימי המלחמה ׳מבצע עם כלביא׳ -שאך זה עתה הסתיימה, בין ישראל לאיראן. מערכה צבאית מופלאה, שהייתה הרבה יותר ממערכה צבאית. פלא פלאים שכמותו כבר לא נראה במחוזתינו זה למעלה משני דורות. הדברים החלו להיכתב ממש עם שחר של אותו ליל שימורים, שבו פתחה ישראל במערכה הגדולה, באותה מכת פתיחה ספטקורלית – שהכתה בתדהמה לא רק את האומה האיראנית ומנהיגיה, אלא אף את העולם כולו. את סיומו של המאמר כתבתי ממש בשעות שלאחר כניסת הפסקת האש כ12 ימים מאוחר יותר. כך יש לקרוא את הדברים ולקבל את רוחם. זהו יומן תיאולוגי – חי ונושם, שמנסה לתת לתחושות והמחשבות, הבעה סדורה של רעיונות ומילים.

———————-

מי שגדל על האמונה הדתית בביאת המשיח, כיסוד שהוא יסודי ועמוק, בבסיס תפיסת האמונה, יודע כמה אותו אירוע אוטופי – עתידני נוכח בנוכחות קיומית ברמה יומיומית ממש. הוא נמצא שם בתפילות ובטקסים, אך לא פחות מכך, בחלומות ובדמיונות. דומני שאין ילד שגדל על ברכי אותה אמונה, שלא מדמיין מי יודע כמה פעמים, איך זה בדיוק הולך להיראות? איך בדיוק יופיע המקדש? מה יהיה בו? אך דומני שבעיקר ההתעסקות הדמיונית נטועה באירוע נוסף המסתפח להתרחשות הגאולה, וזהו תחיית המתים. אין דרך לתאר עד כמה עניין זה מעסיק את דמיונם של הצעירים הגדלים על ברכיה של אמונה זאת. כל אדם משמעותי בחייהם שהולך לעולמו, זוכה מיד לעדנה דמיונית, בניסיון לצייר את חזרתו לחיים לחיק אוהביו. כמה שאלות בלתי פתורות ישנן כאן, איך יקום אותו המת מקברו? האם ואיך ימשיך את חייו מאותה נקודת זמן שבה הלך לעולמו? וכיו”ב. ועוד אחזור בהמשך להקשר מסוים זה של תחיית המתים.

אך דווקא כגודל הדמיונות והחלומות שהולכים ומצטברים לאורך אלפי שנות גלות, ועוד יותר, ככול שהאדם המאמין מתבגר ומתפתח בדעתו אותו אירוע אוטופי נהיה מן דבר כזה שהוא שייך לעולם שכולו עתיד, משהו שאין לו באמת דבר וחצי דבר עם הריאליה הנוכחת, ובוודאי שלא עם חיי היום השגרתיים. כך עצם האמונה בבית המשיח והתרחשות הגאולה, כמו גוזרת על האדם המאמין לחיות בדיסוננס קוגניטיבי מובנה. בין המציאות השגרתית הריאלית, זאת שיצוקה על אדני ההיגיון וחוקי הטבע המוכרים, לבין ההיאחזות באמונה אודות התרחשות פנטסטית חלומית שאכן תתרחש מתישהו בעתיד והיא אף עשויה לקרות ממש ‘בכול יום שיבוא’.

חלק בלתי נפרד מאותו דיסוננס קוגניטיבי הוא שגורם לאמונה בביאת המשיח להידחק למקום מרוחק וככזאת המזוהה כבלתי באמת אפשרית. במובן זה הפער בין האמונה והדמיון לבין המציאות כמו עושה את האמונה לאבסורדית במובהק, לא קשורה בשום צורה לעולם ההיגיון המפוכח שאנו חיים בו. ואכן מחד, אי”צ להסביר כמה טעם לפגם יש בכך, אך מאידך, יש בזה משהו ששמא במכוון בא לאתגר את ההיגיון האנושי, למצב בעד האדם המאמין דווקא את היסוד האבסורדי כמצפן אל אותו הדבר שמעבר, אל אותה נקודה שהיא אבסורדית בהגדרתה, בלתי נתפסת ואפשרית להכלתה המוגבלת של הדעת האנושית. במובן זה האמונה האוטופית יש בה כמסמן אל מסומן מופשט שחורג מהדפוס הרגיל ומוכר, לחשוב באופן מתמיד על כל מה שסותר במובהק מכל קונספציה מחשבתית קונבנציונלית. 

זאת הסיבה שכאשר משורר תהילים בוחר לפתוח את הפרק המשרטט את עוצם חווית הגאולה העתידית בתיאור הנוגע: “שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה’ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה“. המשורר מתאר בדיוק את אותם הרגעים שבהם כביכול נבין שבעצם כול מה שערגנו וציפינו לו במשך אלפי שנות גלות אכן יתגשם בצורה הפנטסטית ביותר. אלו הם יהיו רגעים שבהם כבר לא באמת נדע אם אכן אנו נמצאים במציאות או בחלום, במשהו שהוא ריאלי, או בכזה שהוא אבסורדי לחלוטין, לא מחובר לשום אמת מידה הגיונית ומציאותית.

כאן מגיע המשפט הבא: ‘אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ‘. המציאות הגאולתית מזוהה כ’אָז‘, קרי משהו שהוא לגמרי תקוע שם במציאות העתידנית – אָז! במובן זה השחוק שייך לשם, אל המציאות שהיא כולה עתיד, זאת שאין לה שום דבר עם ההווה הריאלי. השחוק הוא לעולם התגובה אל האבסורד, אל התרחשות שהיא הפכית מכול מה שאנו מכירים. אנחנו שוחקים כאשר אנו נתקלים בתופעה הסותרת את דפוסי ההיגיון והמציאות הצפויה שאליה אנו מורגלים בחיי היום יום. זאת ג”כ הסיבה מדוע לימדונו חכמים כפרשנות נגזרת מכתוב זה, ע”כ כי ‘אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה’ לעשות עם אלה‘ (ברכות לא’ א’).

ֿֿהמשמעות של איסור זה הוא, כי באיזשהו מובן אנו כמו משמרים ומייחסים את השחוק אל מציאות שהיא היפוכה המוחלט של כול מה שאנו מכירים ומזהים כריאלי וכאפשרי. כך שאם השחוק בהגדרתו שייך אל האז, אל העתיד האבסורדי, כי שכשאנו שוחקים בהווה, אנחנו בעצם כמו מממשים את השחוק במקום שאיננו ממין עניינו. במובן זה, האפשרות לשחוק נטועה לחיינו כהנחה אמונית אודות האפשרות האחרת. באותו אבסורד שמייצג את הטוב הבלתי מעורער, זה כי אנו מאמינים כי עליו בהכרח להופיע ולהתגלות בנקודת הקצה. לעשות את עולמנו לעולם טהור, שאין עוד בו כל יסוד של שלילה ורוע – עולם שאיננו אדיש עוד אל התיקון המוסרי וההתכוונות אל הנשגב והשלמות האלוהית. כך א”כ הולכים כשלובים בקשר גורדי משולש: האבסורד – השחוק – והאז העתידי.

(ושמא זהו גם הקשר האטימולוגי המתקיים בין השחוק והמשחק. כי המשחק עניינו הפרה של הסדר הלוגי הקבוע. הפריבליגיה של המשחק לעומת המציאות הסדורה, הוא בכך שהוא בהגדרתו פתוח לאפשרויות לאין מספר. הוא מציע בפני המְּשַׂחֵק אפשרויות הרכבה רבות, כאלו שהנן בלתי אפשריות במציאות הנתפסת בעינינו כ׳אמתית׳. אבל זהו עניין הדורש התייחסות נרחבת נפרדת).

אך מה שמעניין לא פחות זהו האופן שב מזוהה אותה מציאות עתידנית – דמיונית, וכפי שמודגש באותו מאמר אודות ההתניה המובנית בכתוב בין האפשרות הלגיטימית לשחוק, למצב שבו: ‘אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה‘. ה’אז’ כאן חוזר ונשנה ומיוחס דווקא חוצה, אלא הגויים. האופן שבו הגויים יביטו באומה היהודית וייראו בה גדולה אלוהית שמתחוללת בתוכם. משהו שהוא חוצה כל פרמטר של הבנה והיגיון.

מעניין להתעכב בהקשר זה, דווקא על המונח גדולה המופיע כאן. במובן זה, השחוק לא פונה אל מצב שבו אלוהים כמו ‘מטיב’ עם ‘אלה’ (קרי העם היהודי), אלא דווקא שהוא ׳מגדיל׳ עמם. קרי כמו תוחם את הווייתם בממד שהוא רחב ופנימי לאין ערוך מן הממד הריאלי הקטן, היינו זה רצוף החשבונות, הפחדים והחששות. כי אם יש דבר שנדרש בעבור מעשי אומץ ותעוזה של אמת, זאת אותה תפיסת גדלות. הבנה שהדברים קורים בממדי זמן ומקום רחבים ומשמעותיים לאין ערוך מן הכאן והעכשיו.

הדרמה ההיסטורית היהודית רצופה בגדלות, המאורעות לדורותיהם הולכים ומשתלשלים בשלשלת שסימנה הוא פלא. ברם, בראייה נקודתית אותו הפלא הוא בלתי נראה, לכוד בנסיבות טכניות מסוימות שכמו מטעימים את אותן התרחשויות בטעמים ונימוקים רציונאליים. אין בכך כמובן שום דבר יותר מאשר פאטה-מורגנה של סדר והיגיון. זאת גם הסיבה מדוע כאשר האומה היהודית נתונה בגלות, הגויים הסובבים אותם לא באמת מבחינים באותה גדלות, אדרבה, הם ממשיכים לרדוף את בני אומת הברית, דור אחר דור, להשפיל לרמוס את כבודם עד עפר. זאת הכול מתוך מחשבה כי כך איכשהו מתוך כל אותה מסכת גזירות ורדיפות, תיאבד האומה הנבחרת את אותה גדלות פרטיקולרית שהולכת עמם כבר למעלה מ3000 שנה. אין פלא א”כ מדוע כה התאמצו הנאצים לא רק להשמיד את בני האומה היהודית בכול מקומות מושבותיהם, אלא אף להשפילם עד עפר. ליצור להם דמוניזציה מוחלטת. כך הם כמו ניתקו מהם כל זיקה של ‘גדלות – של אנושיות בתפארתה. וככלבים השבים על קיאם, כך גם נהגו אותם מפלצות באותו היום המר והנמהר של השביעי באוקטובר 23. כמה השפלה ורמיסה עד עפר הייתה שם. ניסיון לגרום לאלפים מבני עמנו לחוש לא רק את חרבם הרצחנית של בני הבליעל, אלא אף להביאם למקומות שאין שפלים ועלובים מהם. והדברים ידועים.

זאת א”כ הסיבה מדוע רואה הכתוב באופן שבו מזוהה הגדלות עם העם היהודי בעיני אומות העולם, כרגע המכונן שבו מתממש האבסורד באופן הפלאי ביותר. ובינו זאת, כאשר אנו בוחנים את מופע הקיום היהודי בפרמטרים קיומיים – ביולוגיים – קונבנציונליים, הרי שאכן הקטנות היא ואין בילתה היא זאת שאמורה להיות נחלתם הבלתי נמנעת.  קטנות שגוזרת דטרמיניסטית על בני האומה להיות רדופים וסחופים בגויים (וכשם שנפסקה ההלכה באופן שבו מוצגת האומה היהודית ומצבה בפני הבא להתגייר). זהו מצב שרירותי, כמו קבוע ומובנה בטיבה של האומה ונוכחותה במרחב. זה הסיבה שבגינה אותו הרגע של ה’אז’ ההוא, שבו אמורה להתחולל התפנית הדרמטית ההיא, בעת שהעם היהודי כמו יחלץ מקיומו המזוהה קטגורית עם הקטנות, ויזהר באור יקרות במופע של גדלות, כזה שיהדהד במרחב האוניברסאלי כולו, יהיה גם בהכרח הרגע שבו השחוק יזכה לעדנה. כמה אנטי תיזה לקיום הטבעי ישנו במצב האוטופי ההוא, כאן, את כל מה שמאפיין טיפוסית את הקיום היהודי לדורותיו.

ואם נחזור לדברי מאמר חכמים האמור, הרי שאותו ממד זמן ריאלי – עכשווי שאנו מזהים כ׳עולם הזה׳, הוא זה שבהכרח מנותק מן השחוק. זהו העולם הנוכח המנותק מאותה גדלות יהודית מהדהדת. במובן זה, אנו מצווים כמו לכלוא את שחוקינו, ולהכיר במציאות הנוכחת הרצופה בגורל של קטנות. במובן זה, בעולם של הקטנות, אנו עוסקים כך אנו ממשיכים וקוראים: ‘הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים’ אנו רואים בהכרה החיצונית הסובבת הזאת, את הצידוק האמתי לחוויית השמחה. במובן זה השמחה והשחוק חד הם. כי כשם שהשחוק מייצג את הופעתו של האבסורד וניצחון הטבעי והטריוויאלי, כך בשמחה ישנו אלמנט של חריגה מן היסוד הטרגי-סופי של ההוויה. באפשרות של חציית הקווים אל המעבר לכאן ועכשיו – הנוכח, הסתמי והאקראי.

זאת הסיבה מדוע התקופה האוטופית של הגאולה מזוהה אצלנו כ’אחרית הימים’. המילה אחרית משמעה סוף, אך לא במקרה היא מהדהדת לנו את המילה ‘אחר’, יש בה בהתרחשות הגאולה יסוד מובהק של אֲחֵרוּת, שונה ואפילו סותר את כל מה שמזוהה כ’עולם הזה’ – קרי העולם העכשווי. השחוק והשמחה בהגדרתם מעוגנים באותו ‘אז’ עתידי שזר בהגדרתו למציאות המוכרת והטבעית שלנו. או אם נרצה, דווקא הקטנות היא מציאותנו הטריוויאלית, לעומת הגדלות שיש בה מן האֲחֵרוּת המובנית, כשאנו נושאים את עינינו אליה בתקווה וציפייה מתמדת.

זאת הסיבה שאנו מוצאים בדברי חכמים אודות שירת הים ששוררו ישראל בעת קריעת ים, את הרמיזה המובהקת לתחיית המתים העתידית. וכך ל׳ התלמוד בהקשר זה: “תניא אמר רבי מאיר מניין לתחיית המתים מן התורה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה’ שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה” (סנהדרין צא׳ ב׳). זהו מדרש חכמים פלאי, כי הלא מה עניין קריעת ים סוף והשירה שפרצה מפיהם של ישראל לאחריה, למאורע שכולו בסימן של עתידנות – ‘תחיית המתים’?!

אלא כי מכאן למדנו שעניינה של אותה שירה שעליה נאמר “שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם“, היא בעובדה שהיא פרצה מתוך חוויה עמוקה שכולה בסימן עתידני של ‘אז’. זהו היה רגע מכונן וחד פעמי, שבו התחושה הייתה ששום דבר ממה שהם ידעו והכירו עד כה, אינו תקף עוד. אותה חלוקה קטגורית דיכוטומית בין הים ליבשה, בין הקיום לאנטי-קיום, הכול היטשטש באחת. הטריטוריה של הים שמהווה בהגדרתה סכנה קיומית למי שנכנס בתוכה, דווקא היא היוותה את מקור ההצלה של האומה היהודית, אין היפוך מוחלט ומובהק יותר לסדר החיים הקונבנציונלי. זאת ההקבלה העמוקה המתקיימת בין שני האירועים הללו, כי ההנחה בדבר אפשרות תחיית המתים, מייצרת אנומליה מובהקת באופן תפיסתנו את החיים ומהלכם. החיים בהגדרתם האלמנטרית הם לעולם מטרימים את המוות (ולהיפך), כך שהאמונה בתחיית המתים מניחה את האפשרות ההפכית, היא עושה את המוות כמטרימה אל החיים שיתקוממו ויבואו לאחריה.

אלא שכאן בוחרים חכמים להורותנו כי דווקא מכאן אנו למדים כי ‘תחיית המתים מן התורה׳. ובינו זאת, זאת אינה הוראה המתייחסת על עצם האמונה בתחיית המתים, אלא בעובדה שהיא בדייקא ‘מן התורה‘ הוי אומר, היא מוכמנת בתורה הנוכחת והמצויה עתה בידינו, ולא אך כאמונה באיזשהו אירוע אוטופי – עתידני. במובן זה, קריעת ים סוף כנקודת השיא של ניסי יציאת מצרים (כפי שאנו קוראים בדברי חכמים המובאים בהגדש”פ), הייתה כמן החדרת העתידנות האוטופית אל הריאליה, את ה’אז‘ ההוא אל ההווה הנוכחי.

המילה ‘אז’ – מורכבת מצמד האותיות א–ז. האות זי”ן מייצגת את הספרה שבע, שנושאת בחובה את מנעד המציאות הטבעית. האל”ף לעומתה מייצגת את הספרה אחת, אותה א-חדות טרנסצנדנטית שמעבר לקיום בתצורתו הטבעית (זאת הסיבה שהתורה פותחת את סיפור הבריאה באות בי”ת ולא באל”ף שקודמת לה), את הנקודה שהיא אלוהית בהגדרתה – זאת שהיא כולה פלא (אל”ף בשיכול אותיות).

כאן המקום להתייחס אל האירועים הדרמטיים שהעם היושב בציון נתון בהם כבר למעלה משבוע ימים. מאותו לילה דרמטי של ה13/06/25 שבו החליטה מדינת ישראל – כמדינת הלאום של העם היהודי, לצאת מיוזמתה באופן עצמאי לחלוטין, למלחמה שערה כנגד פרויקט הגרעין האיראני (וכנגד עוד אי אלו אלמנטים מחרידים עליהם שקדה ההנהגה האיראנית לקדם ולפתח), אותו פרויקט מפלצתי שתכליתו להכשיר את הקרקע למה שהם מכוונים אליו כבר עשרות שנים: השמדתה המוחלטת של מדינת היהודים.

במשך שנים שמענו נבואות ותחזיות לאין מספר על אם ואיך אפשרי בכלל לעשות את המעשה האמיץ, לצאת ולהשמיד את אותו פרויקט מפלצתי מעל פני האדמה. היריעה קצרה מלהכיל כל זאת, אך דומני שהצד השווה שבין כולם, היא תחושה שהפעולה הכה דרמטית שכ”כ הרבה שנים מדברים אודותיה, כבר לא באמת תצא לפועל. זאת בעיקר לאור העובדה כי מדובר בפעולה הדורשת תעוזה כה גדולה, כשהיא רצופה בסיכונים קשים ומשמעותיים. כך שבין אם מדובר בתחושות שיש להן מקור רציונאלי ובין אם לאו, האיום הקיומי האיראני (על סך שלוחותיה והשפעותיה באזור) הפך להיות חלק אינהרנטי מההוויה הישראלית העכשווית, בעוד שכול אפשרות אחרת, נעשה כמן אפשרות שכולה תקועה באיזשהו ‘אז‘ עתידי.

ובעוד שורות אלו נכתבות מגיעות הבשורות המרנינות, ע”כ שהמעצמה הגדולה בעולם, ארצות הברית של אמריקה, הצטרפה למעשה לפעולה הדרמטית של השמדת פרויקט הגרעין האיראני, ובכך למעשה מייצרת חותם של השמדה סופית לאותם אתרים שתכליתם הייתה אחת ויחידה, יצירת אפשרות להשמיד להרוג ולאבד את העם היושב בציון, אנשים נשים וטף ביום אחד. נדמה שההפתעה בהקשר זה, הולכת ושוברת שיאים. כל מה שחשבנו שאנו יודעים על מה אפשרי ומה לא אפשרי, מה ריאלי שיקרה ומה בלתי ריאלי בעליל שאכן כך יתרחש, הכול מתמוטט באחת לנגד עינינו.

אך מעל הכול, אם יש משהו אחד שניתן לשים עליו את האצבע במופע הבלתי נתפס שאנו חוזים בו במהלך עשרת הימים, זאת אופן הפעולה המפעים שבו מדינת ישראל הצליחה לפעול בסינרגיה כה מדויקת, במהלכים מודיעיניים מבריקים ופורצי דרך, זאת לצד יכולות מבצעיות מרהיבות ואף חסרות תקדים -ביבשה באוויר ובים, ומעל הכול, התעוזה הבלתי נתפסת שבה פעלו הכוחות באופן שגרם להשתאות עצומה מסוף העולם ועד סופו. דומני שאם יש דרך לתאר את המופע שאותו כולנו חוזים בימים אלו, זאת במילה אחת: גדולה. העם היהודי מגיב באופן שמצליח להתעלות מכול סוג של קטנות מוחין, חששות ופחדים אנושיים (וטבעיים), להכריע כל מיני חשבונות וצידוקים רציונאליים שאמורים לכאורה לגרום להימנעות ואף לשיתוק מוחלט בהקשר הזה. ואכן אם רוצים לראות איך נראית תגובה משותקת, רצופה במי יודע כמה שיקולים רציונאליים וכיו”ב, ניתן לראות זאת באופן תגובת העולם כולו כלפי משטר האייתולות הרצחני באיראן לאורך עשרות שנים. עד שכך ברגע אחד, קם העם היהודי והתנשא כלביא, עשה את הלא ייאמן ויצא למלחמת חורמה בתחכום וגבורה עילאיים. כך הם פניה של תודעת גדלות, של תפיסת נצח לאומית שגורמת לאומה לפעול בצורה כה מעוררת השתאות.

וכמה יפה אכן השם שנבחר למבצע המזהיר: ‘עם כלביא‘. כי אכן זהו עניינו של האריה בכך שלהבדיל מכול חיית השדה, יש משהו בנוכחותו, גם כשהוא איננו בתנועה של תקיפה והסתערות, שמשדר גבורה ועוז. זאת נוכחות שכול מי שבא בסביבתה נחשף ומתוודע לעוצם הגדולה המוכמנת בה. לעובדה שזאת חיה שונה וייחודית מכול החיות האחרות שבמרחב.

ואכן יש בגדולה העילאית הזאת שהעם היהודי מפגין ממש בימים אלו, מגבורתו של האריה. באופן שבו האומה היהודית נוכחת אולי לראשונה במרחב האוניברסאלי, במופע של גדולה ופלא שמהדהד לנו את הכתוב משירת הים: ‘אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן‘ ומכאן קצרה הדרך להמשכה של הקריאה שם: ‘תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ׳! ואכן גם כתובים אלו הנם חלק מאותו ה’אז – ישיר‘ העתידני. האופן שבו תודעת הגדלות מופיעה במלוא זוהרה.

אז אכן אלו הם ימים נדירים ביותר, כאלו שכמותם הופיעו בתולדות עמנו פעמים ספורות למדיי, שבהם אנו יכולים למלא שחוק פינו. לחיות את האבסורד במלוא עוצמתו. ימים של גדלות, שבהם העם היהודי זוכה לקיים בעצמו ובמרחב כולו: ‘אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה – הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים’!

וכמה ימי גדולה נדירים אלו, מהווים אנטי תזה ותשובת משקל, לאותו יום מר ונמהר של השביעי לאוקטובר 23, שבו היה נדמה שהעם היושב בציון מגיע לנקודת שפל של ‘קטנות’ ועולב, שהוא שאליה הוא לא הגיע כבר מאז ימי הזעם של השואה. זכינו ונתקיים בנו מאמר הכתוב בתהילים: ‘מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן. לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ’..

לסיום, דבר בעתו מה טוב, שהשבוע הראשון למלחמה חל בשבוע שבו קראנו את פרשת שלח – הפרשה שבה אנו מתוודעים לסיפורם של המרגלים, אותם אלו שהוציאו את דיבת הארץ לעומת השניים היחידים – יהושוע בן נון וכלב בן יפונה, שעמדו מנגד והציגו עמדה חיובית שונה. מרתק לראות בהקשר זה את האופן שבו גוללו את אותם עשרה מרגלים את התרשמותם מביקורם בארץ כנען: ׳אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן‘ (במדבר יג’ כח’). לכאורה זהו תיאור עובדתי לקוני ושמא אפילו מדויק, של מה שאכן הם ראו באופן בלתי אמצעי בארץ אליה הם נשלחו להביא את התרשמותם. כך שהשאלה עולה מאליה, מה חטא ישנו כאן, מה היה מצופה מהם שיעשו אם לא לתאר נכוחה את אותה התרשמות?

וביתר שאת, מן הראוי להתבונן באופן שבו מגיב כלב בן יפונה לתיאורם זה של עמיתיו למשימה: ‘וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ‘.

ובינו זאת, כלב לא באמת מתעמת עם עמיתיו למשימה ומנסה לסתור את דבריהם מבחינה מהותית – עניינית, אלא בא עם טיעון עמוק ובסיסי שבעתיים: בהשקפתו גם אם דברי עמיתיו נכונים לחלוטין מבחינה עובדתית, הרי שמסקנת החשש והשיתוק שנגזרת מאותו תיאור עובדתי, היא משוללת לחלוטין. בעיניו של כלב לבוא ולהסיק כי אכן בלתי אפשרי לרשת את הארץ המובטחת, לאור העובדה כי אותה הארץ רצופה בהרבה מאוד קשיים ומניעות, אינה אלא מסקנה שמקורה הוא בתפיסה של קטנות, יש חוסר יכולת לפעול מתוך מקום עמוק ופנימי לאין ערוך – מקום שכולו גדלות. כך שהקריאה ‘יָכוֹל נוּכַל לָהּ’ אינה רציונאלית בשום צורה, אדרבה היא אבסורדית לחלוטין, אבל זהו אבסורד שהוא בסוד של ‘אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ‘. במובן זה, יותר ממה שקריאתם זו העידה על התופעה – כאובייקט (קרי על ארץ כנען), היא העידה על עצמם – כסובייקט לאומי. ככזה שמן הראוי לו לההלך בגדולות. להיות במקום תודעתי/מנטאלי שאינו נמנע מסיכונים וההתמודדות – גם אל מול מציאות שנראית על גבול הבלתי אפשרית להשגה.

כך הולכת ומשתרש הפולמוס שהתקיים בין כלב לעמיתיו המרגלים, כפי שמתאר זאת הכתוב: ׳וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ׳. דווקא המסקנה האמורה כאן היא כמובן זו ההגיונית, ברור שבהנחה שהעם הנמצא שם בארץ כנען, הוא אכן ‘חזק הוא ממנו’, אין סיבה להניח שנוכל להם. אך כאמור, לא מחלוקת עובדתית – צבאית כאן, אלא הבדלי התייחסות הנוגעים לנקודת הבסיס היותר ראשונית של תפיסת העם היהודי במרחב – הקטנות לעומת הגדלות.

המשך תיאורם של המרגלים, מחדד בפנינו את העניין הזה בצורה מובהקת שבעתיים. כי כך ממשיכים המרגלים ומתארים את חווייתם העצמית תוך כדי אותה משימת ריגול שם בארץ כנען: ‘וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם‘. העובדה שהם רואים אותם אלו שהם נחשפו לעומתם כ׳נפילים ׳בני הענק׳ נבעה כפי שמופיע להדיא בכתוב מתוך ראייתם העצמית: ‘וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם‘. אך העובדה שאותם מרגלים תפסו את עצמם בתפיסת קטנות מובהקת (“כחגבים”), היא זו שמייצרת בעדם את הרפלקסיה הסביבתית, בכך שבאופן זהה הם גם נתפסים במרחב (“בעיניהם”). זהו תיאור שאין חריף הימנו לאותה תפיסת קטנות האמורה. וכמה שזאת תפיסה שאין מנוגדת הימנה לאותו תפיסת גדלות מופלאה המוכמנת בבשורת הגאולה העתידית של משורר תהילים: ‘אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה‘.

כי כשהעם היהודי מהלך בגדולות, פועל מתוך תודעה אמונית – היסטורית רחבה ועמוקה שבעתיים מהמציאות ההגיונית הנמצאת לעומתו, הוא מחלץ מעצמו כוחות ויכולות (ואף אפשרויות) שהן גבוה מעל גבוה מאותו יחס בינארי מצוי של אפשרי/בלתי אפשרי.

וכמה יפה לדרוש לאור כך, את המשך הכתובים שם באופן שבו משה רבינו מחלה את פני האלוהים בבקשת המחילה לעם ישראל על הצטרפותם לתלונות המרגלים בבכי ובתאניה:

‘וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר‘

משה רבינו מבקש מהקב”ה, כי לא ייתן לקטנות הזאת אליה נתפס העם היהודי כך בעת חולשתו הגדולה, להיעשות לתמונה השיפוטית כולה. כך שעם כל חטאם הגדול, יימנע מתגובה של כלייה באחת של כל בני האומה. זאת תגובה שבראייתו של משה, עלולה למנוע מהעם היהודי ומהעולם כולו, את גילויה הפוטנציאלי של הגדלות. במובן זה, משה רבינו מבקש על מופע הגדלות לדורות. כי כך או אחרת, ישנו לעם היהודי תפקיד ואחריות נשגבת, לממש את אותה גדלות ולהדהדה מסוף העולם ועד סופו. זאת משימתו האוניברסלית של בני עם הברית, לאפשר לעולם להצטרף לתהליך הגאולה העתידית, בכך שהם מהדהדים לעומתו את הגדלות, ומכשירים את העולם לזהות את זיהוי התכלית האולטימטיבי: ‘הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה‘! כך כרפלקס חוזר הם גם זוכים לממש בעצמנו את אותה גדלות במלוא זוהרה: ‘הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים‘.

אפילוג:

שורות סיום אלו נכתבות בערב שלאחר תום המלחמה. היו אלו אכן 12 ימים פלאיים שבהם לא חדלנו להדהד את אותה גדלות, להביא את בשורתה מסוף העולם ועד סופה. להאיר את האומה היהודית באור ייחודי שכמעט ולא נראה מעולם. היה זה בראש ובראשונה בזכות אותה התגברות שבה העם היושב בציון, חדל לראות את עצמו כחגבים וממילא כך להיראות במרחב, ומשם קצרה הדרך להכרזה העילאית שכולה פלא של גדלות: ׳עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ׳! ולוואי רק נדע לתחזק את הניצחון הנדיר הזה, להנצחתה של רוח הגדלות הזאת בחיי היום יום, בכל המישורים התרבותיים והחברתיים של חיינו.