על האיש שהיה תרומה מתרומות מידותיו של הרבי מליובאוויטש. טור הערכה אחר מיטתו של הרב משה קוטלרסקי זצ״ל שהלך השבוע לעולמו1 min read

לא הרבה אולי יודעים, אבל אחד הסטרטאפים היותר מופלאים מבית היוצר של המנהיג היהודי הגדול במאה עשרים, הרבי מליובאוויטש, מוכמן בבסיס העמוק שמאחורי מפעל השליחות האדיר שהקים בחייו. זאת נוסחה שקשה מאוד לתארה, לשרטט לה מילים והטעמה לוגית. כי יש משהו במפעל השליחות שאינו דומה לשום מתכונת דומה של פעילות. מצד אחד, מדובר באנשים שתופסים את עצמם כבטלים לחלוטין למחולל המפעל, הרבי הגדול, אבל בו זמנית מדובר באנשים בעל פרופיל אישיותי – מנהיגותי מובהק. אנשים שלוקחים אחריות ויוזמה מנהיגותית אקטיבית במרחבים דתיים ותרבותיים, שבמרבית המקרים רחוקים מאוד מלהיות קרובים לצביון חייהם והשקפת עולמם.

אני מהרהר כבר הרבה זמן בתופעה הפלא הדי אבסורדית הזאת. אבל לפני מספר שנים כשפגשתי לראשונה את הרב משה קוטלרסקי זצ”ל שהלך ביממה האחרונה לעולמו, נחשף בפניי אפילו עוד יותר גודל הפלא הזה שאני מדבר עליו.

היה זה כבר הרב יונתן זקס זצ”ל שבפגישתו הראשונה עם הרבי עוד בהיותו סטודנט צעיר, אמר לו הרבי כי אין רצונו ביצירת חסידים שינועו אחריו, אלא ביצירת מנהיגים שיקומו וייקחו אחריות על סביבתם. אז איך בדיוק אתה מייצר מנהיגים עצמאיים, בעלי אחריות ויוזמה אקטיבית מחד, כשבו זמנית אלו הם אנשים שבמקום הכי בסיסי של הוויתם, בטלים ומצורפים לחלוטין לנקודת סמכות עליונה – כזאת שבראייתם העצמית, עושה אותם למי ומה שהם, הריש לכל רישין לכל מה שהם עושים ופועלים גדולות ונצורות? לרבי מליובאוויטש הפתרונים.

“וְכֵן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְתַלְמִידָיו בָּנַי שְׁנוּ מִדּוֹתַי שֶׁמִּדּוֹתַי תְּרוּמוֹת מִתְּרוּמוֹת מִדּוֹתָיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא” (גיטין סז׳)

רבי שמעון בר יוחאי לא אומר לתלמידיו להתחקות וללמוד אחר מידותיו, בגלל שהוא ניחן במידות תרומיות ומיוחדות, אלא אך ורק בגלל שהם היוו תרומה מתרומות מידותיו של רבו הגדול – רבי עקיבא. זה לימוד עצום במשמעותו. היכולת להוות מצד אחד מקור של השפעה ודוגמא, למצב את עצמך כמנהיג בעל שיעור קומה, אך בו זמנית להיות כולך בבואה דבבואה למורה הגדול – מי שממנו ינקת את כל תורתך ובעיקר מי שעיצב את אישיותך ועשה אותך למי ומה שאתה.

אז כזה בדיוק היה ר’ משה קוטלרסקי זצ”ל. הפעם הראשונה שנחשפתי לאיש המופלא הזה והאנרגיות הכמעט בלתי נתפסות שאפיינו אותו, היה דווקא באירוע פומבי. למעשה באירוע שהוא ה-אירוע שאפיין אותו באופן אישי ואת תנועת חב”ד באופן כללי – הבנקט הידוע בסיומו של כנס השלוחים השנתי. אותו אירוע שאותו הוא הפיק, ארגן, ניהל וניצח ביד רמה. הוא עמד שם על בימת הכבוד וכמו רמטכ”ל על צבאו – פיקד על האירוע אדיר הממדים הזה. אבל כגודל הדרמה והפומפוזיות של האירוע הספקטקולרי של הבנקט, כך גם היה בו משהו אישי, פרטי. לאופן שבו כל שליח ושליח זכה שם מצדו ליחס ותשומת לב. כולם עברו שם כבני ברון, ובה במידה נסקרו בסקירה אחת.

אני זוכר שעמדתי שם מהצד וראיתי אותו במלוא עוצמת מנהיגותו, וחשבתי לעצמי כמה בבואה דבבואה של הרבי אני רואה כאן. כמה פה לפניי מופע של פלא גדול – כוח אנרגטי אינסופי שהואצל והועבר הלאה. אז ר’ משה היה מי שהיה הראשון לקלוט את כל העוצמה הזאת ולוודא שהיא מופצת והולכת מסוף העולם ועד סופו. נוגעת ונוגהת בכול נקודה על פני הגלובוס.

“וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו וְלֹא כָּל הוֹדְךָ זְקֵנִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אָמְרוּ פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה” (ב”ב עה’).

הבושה והכלימה היא נגזרת טרגית מתהליך הירידה וההתרחקות הבלתי נמנעת. כך שאם פני יהושע הם כבר כפני לבנה, מה נעניה אנן אבתריה כשכול כך הלכנו והתרחקנו מאותו מקור ראשוני של פני החמה?

אבל אם יש משהו שהרבי – פני החמה הבוהקים, הצליח לגבור עליו, הוא באופן שבו אותה ‘בושה וכלימה’ לא נגעה ולא פגעה ולו במשהו במפעל השליחות הכביר. אדרבה, מפעל השליחות והפצת היהדות, לא רק שלא הלך ודעך, אלא התרחב והתעצם אפילו ביתר שאת שבעתיים, לאחר הסתלקותו של הרבי לפני כשלושים שנה. יש בכך יותר מאשר סמליות, שדווקא המפעל הכביר הזה שנושא אופי מובהק של גאולה, היה זה שהגשים את חזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו: “וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים“.

ומי שהיה אמון יותר מכול אחד אחר על הגשמת חזון הגאולה של הרבי, היה ר’ משה קוטלרסקי. הוא זה שזכה לעמוד בחוד החנית של מפעל השליחות. כך שדווקא העובדה שלא היה לו מגרמיה כלום, עשתה את אור הלבנה שהבהיקה הימנו כאור החמה עצמה. תחת שרביט ניצוחו המפעל שעליו היה אמון רק הלך והתגדל שבעתיים. הרוח היחידאית של הרבי הצליחה לעבור כמות שהיא במלוא עוצמתה וטהרתה.

כך הוא כמו הגדיר מחדש את הקונספט ההלכתי העמוק של “יָדָא אֲרִיכְתָּא” – ביחס למודל השליחות המופתי אותו כונן הרבי. הוא היווה מופת חי לכל מי שחפץ לראות, איך נראית המזיגה המושלמת בין חסיד למנהיג, מקבל ומשפיע. במובן זה ר’ משה לא היה גַּבְרָא העומד בזכות עצמו, אלא חֶפְצָא של שליחות. כלי שכולו קודש למימוש חזונו ומפעל תיקון העולם במלכות שדי של הרבי.

“יִשמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לּוֹ” אבל בהקשר הזה, לא היה רק חלקו בלבד, אלא חלקם של השלוחים כולם, חלקו של העם היהודי כולו. וכמה בלט הדבר דווקא באותו אירוע אדיר ממדים, שבו עלו והתכנשו אלפי שלוחים מכול רחבי העולם. איך יותר ממה שהם באו ללמוד ולהתוועד בצוותא, לשמוע הרצאות מלומדות וכל היתר, הם פשוט חזרו אל המקור, שבו להטעין את המצברים בכור מחבצתם. או כפי שקוראים לזה בחב”ד: חָזְרָה שְׁלִיחוּת אֵצֶל הַמְּשַׁלֵּחַ.

אבל בשנתיים האחרונות, זכיתי להכירו באופן אישי בהרבה. אמנם נפגשנו אך פעמים ספורות, אך היה בהם די באיכות ובכמות בשביל להבין ולו קצת יותר לעומק, מי היה באמת האיש. באחת הפעמים המשמעותיות שבהם נפגשנו, היה זה בביתו של בנו – ממשיך דרכו הר’ מנדי יבדלחט”א. התכנסנו שם בחברת חברי הקרוב שר התפוצות עמיחי שיקלי שיחי’, לדון בשאלות ונושאים הנוגעים בעתיד העם היהודי בתפוצות, עם דגש לעניין החינוך היהודי בארצות הברית, ואם ואיך ניתן להתמודד עם בעיית ההתבוללות והיעדר הזיקה לזהות היהודית.

ר׳ משה הגיע לפגישה הזאת, כשהוא שלוב זרוע ממש עם מי שעומד על ימינו לסומכו – כיכין ובועז, כבר עשרות בשנים, מר גורג’ ראהר. קשה לדמיין חיבור יותר מדויק ומופלא מזה. ר’ משה הביא את הרוח ואת החזון והנוכחות של הרבי, וגורג’ הביא את החומר – את הממשות המאפשרת ליישם בפועל את כל החזון והמפעל אדיר הממדים הזה. כך כמן תרי רעי דלא מתפרשא, הם כמו קשרו את גורלם זה בזה – טובים השניים מן האחד, שחיבורם גדול ומשמעותי לאין שיעור מסך חלקיהם.

הייתה זאת אחת הפגישות היותר מרתקות שהשתתפתי בהן בחיי. שתי דמויות שהן לא פחות ממיתולוגיות, שמתכנסות ומקדישות מזמנן, בכדי להתגייס בנכונות מלאה לטובת עתיד האומה והחינוך היהודי. ואני לא יכול לשכוח איך המשפט שנשמע שם מפיו של ר’ משה בחלל החדר פעם אחר פעם כמוטיב עקרוני -חוזר היה: We’re ready (אנחנו מוכנים!). ותהיינה המשמעויות הארגוניות/ניהוליות/פיננסיות של הפרוייקט הזה, אשר תהיינה.

אתם לבטח יודעים לבד איך זה, כאשר מדובר בעניינים אל מול גוף ממשלתי, בוודאי כזה שנמצא אי שם במדינה מסוימת במזרח התיכון, סבך הבירוקרטיה והתהליכים הפרוצדורליים הם כמעט בהגדרה, לא פשוטים כלל ועיקר. ולכן, היה לו חשוב לר’ משה לחזור ולציין, כמה שמנקודת המוצא שלו ושל שותפו למפעל, גורג’ רהאר, הרצון ובעיקר הנכונות, היא מידית וזמינה. לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה. ואפילו אדרבה, התובענות שנשמעה שם מפיו, הייתה חדה מאוד. אין עיצה ואין תבונה, אנחנו חייבים ללכת בגדול, אפילו בענק. להיות כל הזמן יצירתיים, לחשוב הכי מחוץ לקופסא, לראות אם ומה עוד ניתן לעשות (שאלה רטורית), בשביל להצית את להבת הזהות היהודית בעוד ועוד צעירים יהודים בארצות הברית וצפון אמריקה (למעלה ממיליון וחצי!), שהולכים ומאבדים כל זיקה ותחושת שייכות לעם ישראל והזהות היהודית.

ואני זוכר שגם אז כשיצאנו מאותה פגישה, בשעת לילה מאוחרת, אמרתי לחברי, אתה רואה? מה שראית פה, זה הכול הרבי. זה הרוח והאנרגיה של האיש הגדול בענקים הזה, אביהם וליבם של ישראל הרבי ליובאוויטש. כול מה שחווינו פה בכול המובנים והעומקים, הכול בבואה דבבואה של דמותו. של מה שהוא יצר בעשר אצבעותיו, וכמו על מנת לוודא כי יעקב אבינו לא מת, וכי המפעל עוד ימשיך לחיות ולגדול, להתפתח ולשגשג עוד ועוד לאין שיעור וקץ, הוא הפקיד את ר׳ משה ועמיה את מר ראהר – כהני צנתרי דדהבא, לנצח על מלאכת בית ה׳. ודומני שהיה די אך באותם נתונים ועובדות שהוזכרו שם בחלל החדר באותו ערב בלתי נשכח, בכדי לאמת כאלף עדים את המציאות הפלאית הזאת.

באותה שבוע עצמו, זכיתי גם להסב אצל שולחן השבת שלו, בשבת בבוקר. טוב, זאת כבר הייתה חוויה מסוג אחר. שם ר׳ משה ביחד עם רעייתו רבצען רבקה תבדלחט״א, התגלה כמכניס אורחים מן המעלה הראשונה. קשה לתאר כמה שהוא כל הזמן טרח לוודא שיש לי הכול, שאני טועם מכול מה שהיה שם על השולחן, שאני מרגיש לגמרי בנוח. ובואו, בסך הכול הייתי שם עוד אורח סביב השולחן.

בהמשכו של אותו הקיץ, זכיתי לחלוק במחיצתו עוד לא מעט שעות איכות. היה זה באירוע הריטריט של ארגון התוכן היהודי הגדול בעולם JLI אי שם במדבריות של קליפורניה – ארה״ב. שם האווירה הייתה כבר נינוחה בהרבה. הוא סיפר על תהליך החלמתו, וחזרתו לחיים. אני זוכר שאפילו סיפר על ההחלטה הטובה שהייתה לו בעת ששכב בבית הרפואה כשמצבו היה קשה ולרגעים היה נדמה שהולכת ונגוזה התקווה חלילה, ואו אז ברגע אחד של התאמצות, קיבל על עצמו לקדם ולפתח עוד עשרות רבות של בתי חב״ד, ועוד אי אלו מפעלים עצומים שעוסקים בזהות יהודית והפצת היהדות מסוף העולם סופו. זה היה מצמית לשמוע אותו מתאר את רגעי הבדידות והאימה שאפפו אותו, ואיך ההתמסרות המחודשת שלו למפעל החיים הבלתי נתפס שלקח על עצמו, או ליתר דיוק, שהרבי העמיס על כתפיו הרחבות, נסכה בו חיים ורוח חדשה. לרגעים אפילו לא ממש האמנתי שאני יושב מול בשר ודם, יצור אנושי שבאמת מסוגל לשאת על עצמו פעילות בהיקפים וקני מידה עצומים שכאלה, לאורך כל כך הרבה שנים, מבלי שהוא מראה סימני התעייפות ויגעות, עושה איזשהן קולות של פרישה ולקיחת צעד אחרונית. זה היה מופע שכולו על טהרת: וְקוֹיֵ ה’ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. דומני שמעולם לא פגשתי עוד מישהו שגילם בדמותו, בחייו ובמפעלותיו, את המילים הללו בצורה כה חיה ומוחשית.

בחודשים האחרונים, כבר הגיעו הידיעות המצערות שמצבו כבר פחות ופחות טוב. הלב הגדול זה שהכיל יהודים בכול כך הרבה מקומות ופינות בעולם, הלך ודעך. אך עדיין שמעתי שהוא המשיך לפעול, להיות קשוב ומעורב באינספור פעילויות ומעשים מסוף העולם ועד סופו. כזה היה ר’ משה, התשישות ובוודאי שהמוות, לא באמת היו אצלו אופציה.

והשבוע הגיעה הידיעה המרה, ר׳ משה איננו. כך נותר המפעל הגדול הזה מיותם. האיש שעמד וניצח על גביו, הלך בדרך כל הארץ. זה אובדן וחלל שקשה בכלל לתאר במילים. הספר תולדות אדם של ר’ משה, חרוט באותיות של קידוש לבנה בכ”כ הרבה ספרים של תולדות אדם. יהודים לאין מספר באינספור מקומות, שחבים את תודעתם היהודית לאיש הזה – הבבואה דבבואה האולטימטיבי של הרבי, כשרובם המכריע לבטח אין להם בכלל מושג מיהו ומהו. אבל זהו בדיוק תמצית המפעל שר’ משה היה אמון עליו זה כמעט שישים שנה, מפעל של נצח – אלמותי. מפעל שאין שם שום דבר בעולם שיכול לעצור אותו, הוא חי ונושם ורק הולך ומתעצם, מתגדל ומתפתח שבעתיים כפליים לתושייה עד לאין קץ.

כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים.. אבל הבית עולמו של ר’ משה, הוא לא רק עולמו שלו, אי שם בגנזי מרומים, אלא בראש ובראשונה כאן למטה – בדירה בתחתונים הזאת שלנו, בלמטה שאין למטה הימנו. בעולמם והוויתם של אלפים ורבבות מישראל. של מי יודע כמה יהודים לאורך שנים, ועוד יהודים לאין מספר שעוד בוא יבואו, שיהיו חבים את תמצית הפינטלע’ ייד שלהם לר’ משה. למה שהוא עשה וחתם במשך שבעים וחמש שנות חייו כאן בעלמא הדין (היום ר”ח סיוון, הוא יום הולדתו).

אז כמה חבל על האי שופרא דבלי בעפרא. כמה בית עולמנו התחתון חסר פה עכשיו בהליכתו של ר’ משה לבית עולמו – בעולם האמת. ובנחמת המשך המפעל והבטחת נצחיותו, בידיו האמונות של ידידי בנו הגדול הר׳ מנחם מנדל יבדחלט”א ננוחם.