מחר בשבת פר׳ בשלח, ימלאו 30 שנים לפטירתו של פנחס שדה (1994-1927) מי שהיה אחד מהמשוררים היותר מרתקים ופנימיים שפעלו בישראל במאה 20. לרגל היארצייט של שדה, אני מוצא לנכון לשתף כאן טקסט שפרסמתי לפני חמש שנים, לאחר שהשתתפתי בערב יארצייט לזכרו. זאת הייתה חוויה מיוחדת במינה, ששיקפה באופייה את אופיה של הדמות שלזכרה התכנסנו, פנחס שדה. אתם מוזמנים לקרוא:
אמש הלכנו להתוועד, בצוותא חדא, לרגל היארצייט של פנחס שדה, שחל היום. בערב ירושלמי קר עלו ואתכנשו במקום הנפלא הזה שנקרא ‘בית אליאנס’ (שלוואי יהי חלקי עמם בג”ע, עם כל מה שהם עושים לעיר הזאת ורוחה התרבותית הקדושה), אנשים שוחרי רוח, להתייחד עם האיש וסיפורו. אך נראה לי, כי יותר ממה שבאו האנשים הללן להתייחד עם שדה, הם בא להתייחד עם עצמם, עם בדידותם המשותפת. עם הרוח הזאת של שדה שמרחפת מעל האנשים הללו שכמו נולדו בשוליים, בצידי המשעול המרכזי, שבו כמאמר הקוצקע’ר (שגם היה כידוע אחד ממושאי אהבותיו והערצותיו של שדה), צועדים בעיקר הסוסים.
אז כל חד וחד לפום מאי דמשער בליבי’, היה שם עם איזשהו פנחס שדה משל עצמו. כזה שמקנן עמוק בנפשו היחידאית פנימה.
ולצד המוסיקה הנשגבה, שניסרה שם בחלל, עלו אנשים בסך וקראו מהטקסטים האלמותיים של שדה. מההשירה שלו שכולה פלא וסוד. אך לא פחות מכך, מיכולת הכתיבה הכה נדירה שהאיש התאפיין בה. כתיבה שניתן לראות בה כנקודת ציון הרת משמעות בתולדות הספרות הישראלית, לפחות בנקודת הזמן הדורית ההיא, שבו היא נכתבה.
אז דיברנו אתמול על החיים כמשל, וכנמשל. ואם בכלל יש נמשל לכל המשל הטרגי, מופלא, מבעית, מפעים, מצמית, ואפילו מצחיק ואירוני הזה, שנקרא חיים. וככלל, מה אנו, מה חיינו, מה צדקותנו.
ואנשים, שבאור הצללים שהיה שם אמש, היו נראים בעיניי כיפים ביותר שראיתי מעודי, דיברו על איך ‘החיים כמשל’ שינה את חייהם. ממש קו פרשת מים. מים חיים היוצאים מהנביעה האינסופית הזאת, נהר הדינור של שדה. וזה באמת מדהים לראות איך כל כך הרבה חיים נהפכו באחת למן משל מופשט, טמיר כזה, בזכות קריאה בספר אחד של איש אחד בודד. איש אחד שלקח אל קברו את הסוד, מה הוא היה בעצם, תיאולוג, משורר, סופר או פילוסוף, Wannabe של כל אלו גם יחד? או שמא הוא היה משהו הוליסטי חדש, אחר, בריה מופתית כזאת, חד פעמית בהחלט, פנחס שדה.
והיו שם אמש, גם שתיים מנשותיו (המי יודע כמה), של שדה. שגוללו בעיניים בורקות, איזה מאהב מופלא הוא היה. וכמה שהוא היה נורא ומחריד, ומדהים ועילאי, אך לא פחות מכך מפחיד ומרטיט, אימתני ונשגב. ואיזו מן אהבה בלתי אפשרית זאת הייתה בחייהם, וכמה שהן בנות מזל בזכייתן בשכיית חמדה סוערת שכזו. ובכלל, הייתה תחושה שמדברים פה על איזושהי דמות תנכי”ת קמאית, כזאת המאופיינת בכל מה שבעינינו נראה כסותר ומתנגש, אך שכזה אמור אצל שדה זה נראה כל כך נורמלי, וכמו מתמזג בטבעיות באישיותו האקסצנטרית.
ומה נכון לסיים בישיבה על קברו, באחת הציטטות האחרונות של שדה, מתוך יומניו. כי כבר מקובלנו שהכול הולך אחר החיתום, ולמקום שאדם הולך שם נמצא ליבו ותקועה נפשו הפנימית. וכיוון שבערוב ימיו, שדה אימץ שבעתיים את החסידות ורוחה, דבק באומץ ברעיונותיה ומחשבתה התיאולוגית – מיסטית. יפה יהיה לעילוי נשמתו הקדושה, להביא דווקא את הציטוט הכה חסידי דלהלן:
‘התפללתי בדמע בעיני לאבות עולם, — עזרוני אבות קדושים שאזכה להיות משרת צנוע בקודש, ואולי זו המטרה של הכול וייעודי. [היום] הבנתי: קדושה במקום הזה, בקוטג‘ הרגיל בהרצליה. מה מקום קדוש? מקום ששוררת בו אמת, נכונות, ומציאות. בניגוד לתוהו, טעות, ליצנות. הסתכלתי גם באבני הגדר, בכברת עפר וחול. לה‘ הארץ. בכול הוויה אינסופית. קדושה אינסופית. חידה ופשטות‘.
תהא נשמתו הסערורית, ספונה בצרור חייהם של כל מבקשי האלוהים, חושבי שמו, ומחפשי דרכו.
ולהלן שיחה מרתקת על ׳מהות החיים׳ שקיים פנחס שדה עם מיכאל הנדלזלץ, בראשית שנות התשעים, שנים ספורות קודם פטירתו. מומלץ מאוד לצפייה:
