על דוקטרינת הצדיק בתורת החסידות וקריסתה בתופעות האלימות והקנאות המחרידות.1 min read

צריכים לומר את הדברים בצורה הברורה ביותר. בלי לנסות לעגל פינות ולטייח. נראה לי שכבר באמת הגיעו מים עד גועל נפש, כך שאין זאת העת להצטעצעויות מיותרות.

התמונות המחרידות שאנחנו רואים בימים האחרונים ממעשי הפוגרום והבריונות של הגוראיים, כנגד חבריהם לשעבר, אלו שכל פשעם וחטאם הוא בכך שהחליטו לעזוב את הקהילה ולהצטרף לקהילה אלטרנטיבית תחת הנהגתו של בן דודו של האדמו”ר, הגאון הר’ שאול אלתר (זאת מבלי שהם גרמו לפגיעה ולו קלה שבקלות, במי מחסידי גור-נדל”ן), נובעת בראש ובראשונה מכשל תיאולוגי ותרבותי עמוק של התנועה החסידית. תוצאת לוואי של האופן שבו נתפס ומקודש מעמדו של הצדיק בקרב עדת חסידיו.

אין זה מן הסוד, שכול ההמצאה המיתית הזאת של מושג ה”צדיק” ומעמדו בתוך הקהילה היהודית, יש בה הרבה מן החידוש בשיח התיאולוגי/היררכי של הקהילה היהודית לדורותיה. קשה למצוא לה מקורות וסימוכין ברורים בספרות היהודית, בוודאי זו ההלכתית (מעבר לאזכורים אמורפיים במקרא). היא אמנם מופיעה זעיר פה זעיר שם, בספרות הקבלית (בעיקר בס’ הזוהר), אך בוודאי לא בממדים ובנפח שבו היא הלכה ולקחה מקום בספרות החסידית לדורותיה, עד שנעשתה לאחד מרכיבי היסוד של התנועה החסידית ומאפייניה הייחודיים (הראשון שעשה זאת בצורה מאוד רחבה ושיטתית, היה ר’ אלימלך מלזי’נסק בספרו “נועם אלימלך״).

ובינו זאת, מדובר זה במעמד אישי שקשה מאוד לתרגמו לסטנדרטים אישיותיים קוהרנטיים, כאלו שניתנים לבחינה, אימות וכימות ברורים (כמו למשל מושג הרב/תלמיד חכם וכיו”ב). מדובר בדמות שמיוחסת לה הילה של קדושה ושגב, שבלא מעט מקרים היא אבסטרקטית לחלוטין, ואינה ניתנת באמת לתרגום לפרטים ממשיים (רדוקציה). כך אין פלא שאנו מכירים בהיסטוריה של תנועת החסידות תופעות כמו ‘ינוקא’ וכיו”ב. כי הלא אין מי שאינו כשיר להכיל את הילת הקדושה והמסתורין האופף אותה. אדרבה, לעתים היסוד האבסורדי באופן שבו מיוחסת ההילה, דווקא מעצים אותה ונותן לה ממד מסתורי וניחוח מיסטי חריף שבעתיים.

אז כאשר במיסטיקה ואבסורד עסקינן, אין באמת גבול לכול תעלול. המוסר וההיגיון, או כל דבר שריח של התנהגות נורמטיבית נודף הימנו, נתפס כזר ובלתי רלוונטי לכול זה. וכמה מהר נכנס כאן גם היסוד הטוטאלי של מסירות נפש, הנכונות ואף המחויבות, להתמסר אל הצדיק בכול מחיר, להגן על כבודו ומעמדו, כחלק בלתי נפרד ממחויבותנו כמאמינים לוודא את נוכחות האל עלי אדמות. כי הלא בראייה הזאת, הצדיק (להבדיל מהחכם והפוסק), שואב את כוחו וסמכותו, דווקא מתוך החיבור הבלתי אמצעי אל האלוהים. מאותו מקום שכולו פלא ואבסורד. אם תרצו, מקור השראתו, הוא בדייקא מלמעלה למטה, ולא להיפך (‘איתערותא דלעילא’ בעגה החסידית). כך שמי יכול לעמוד מנגד, כאשר כבודו של הצדיק, שהוא בבואת נוכחותו של האל בעצמו, נפגע ונסדק בעולמנו?

אז כך הלכה המיתולוגיה הזאת ולקחה מקום יותר ויותר אבסורדי, עד שהגענו אל העגל הזה, לעברי פי הפחת המחפירים הללו שכולנו נחשפנו אליהם בימים האחרונים. כי אם בתחילה, אי אז בראשית תנועת החסידות (במאה 18 ובראשית המאה 19) עוד היו נבחרים (כביכול) אותם “צדיקים” על פי פרמטרים של השגה רוחנית/אישית. מידת דבקותם בבורא, בעיסוק בתורה וביראת שמים, ללא ספק אמות מידה שראוי להתכבד בהם ולגדל את משיגיהם, אלא שמהר מאוד הלכה והשתנתה אמת המידה, ונעשתה לכזו שמושתת בראש ובראשונה על יסוד נפוטיסטי של קרבה משפחתית. ה”דם הכחול” הלך ונעשה דומיננטי יותר ויותר, אליו ועליו יתפלל כל חסיד לעת מצוא. ובדייקא, בימינו, ככול שהלכה והתרחבה החסידות, התפשטו החצרות והתפצלו העדות, הלך העניין ה’בנשק”י’ (“בנן של קדושים” מושג חסידי ידוע) ונעשה לפרמטר הכמעט בלעדי בבחירת דמותו של הצדיק התורן.

אז כך נראית תנועה שאיבדה לחלוטין את היסוד הרציונאלי שלה. הסתאבה במיסטיפיקציה אבסורדית נטולת ממשות ריאלית. פתאום האלימות ומעשי הביריונות הללו, לא רק שאינם נתפסים כמוקצים מחמת איסור ומיאוס גם יחד, אלא אדרבה, נושאים בחובם תחושה של העצמה רוחנית ומיסטית, חיבור למשהו שהוא גבוה מעל גבוה מהשגתם הטבעית של בני אדם. וכמה סמלי שזירת המאבק הנוכחי בין שתי הקבוצות הגוראיות, מתחוללת בדיוק בהקשר הזה. מדובר בקבוצה של חסידים, שהחליטה לומר לאבסורד די. הם אינם מוכנים להיות עוד חלק מדפוס ההתמסרות החולני הזה, לנוע כעדר בהמות אחר דמות שהיא לא יותר מאשר בובה, שפשוט ניחנה בצבע הדם הנכון. כך הם מצאו להם מנהיג אלטרנטיבי, איש שבראש ובראשונה הוא גאון אדיר בתורה, אדם משכמו ומעלה שניחן בכל מידה נכונה הראויה להערכה ואף להערצה (עם או בלי קשר לעובדת ייחוסו המשפחתי, שכמובן אינה נופלת מזו של האדמו״ר מגור-נדל״ן הנוכחי). כך שלא סתם עוד מאבק פנימי בין שתי חצרות לפנינו כאן, אלא כזה שהוא בנשמת אפה של היהדות וצביונה.

אז אולי איכשהו מה שעוד ניתן לעשות, למי שחשובה לו היהדות, והתבונה והאנושיות בכלל, זה לנתץ את האלילים האבסורדיים והמופרכים הללו אחד לאחד. לצעוק בקול גדול: המלך העלוב הזה, יענק’ל אלתר, הוא עירום ועריה. אין בו כלום, דבר וחצי דבר! כולו תוצר של אלילות פאגנית, מחפירה ועלובה. כך שממילא כל העדה הרעה הזאת, אינה אלא נטע זר וקלוקל שעלינו לעשות הכול לקעקע ולשרש מתוכינו, ויפה שעה אחת קודם.