לפני כ 1900 שנה, בשנת 130 לספירת הנוצרים, נפל דבר בישראל. צעיר יהודי בשם שמעון בר כוכבא, שהורתו וגדילתו ממש היו לא בהכרח מתוך שורות בית המדרש, קם יום אחד במחוז יהודה, והכריז עד כאן! לא עוד! יש גבול לכול תעלול שהשלטון הרומאי מעולל לנו, רומס ברגל גסה את כל הקדוש והיקר לעם היהודי, ובראש ובראשונה את ירושלים עירנו הנצחית (כן, גם אם היא לדאבוננו עכשיו חרבה ונמצאת תחת שלטונם). כך הגיע הזמן לומר לשטן הרף! לצאת למלחמת חורמה, להכות שוק על ירך את השלטון הרומאי, להניסו חוצה מעבר לגבולות הארץ, ולחזור ולכונן שלטון יהודי מובהק לעילא ולעילא. זאת הייתה ההכרזה וכך הוגדרה המשימה.
הייתה זאת קריאת תיגר בראש ובראשונה דווקא כלפי הממסד הרבני באותה התקופה. כי הלא מי הוא זה ואיזהו אותו צעיר יהודי מחוצף, אשר מהין לקחת כך את האחריות לידיו? כמה יוהרה צריכה להיות למישהו, בשביל שיכריז על עצמו כנשיא ישראל, וכמי שעומד בראש העם היהודי היוצא להילחם על עתידו ועצמאותו?
קצת רקע היסטורי: באותה תקופה העם היהודי התקבע תחת האתוס הפרגמטי של היהדות הרבנית/פרושית, זאת שיוחסה לרבי יוחנן בן זכאי כמה עשרות שנים קודם לכן, וידועה בשמה הכותרתי של: “תן לי יבנה וחכמיה”. הוי אומר, אותנו העם היהודי, מעניין בעיקר עולם בתי המדרש והישיבות – אשר יכולים להבטיח את עתידו הרוחני של האומה, כך שעד כמה שאנחנו מצליחים איכשהו לקיים את המערכת הזאת, דיינו בכך. כאשר לעומת הגאולה המלאה, היא עוד בוא תבוא לכשיעלה הרצון הטוב לפני אבינו שבשמיים.
והנה, כך משום מקום, קם לו הבחור הצעיר הזה ולא פחות מאשר לוקח פיקוד על עתידה של האומה. יוצא בעוז למלחמת חורמה כנגד האימפריה הגדולה והחזקה בעולם. היש דבר משולל ומופרך מזה?
אבל אותה תעוזה, או אם תרצו חוצפה, של מיודענו בר כוכבא, לא הסתכמה כלפיי הממסד הרבני בלבד, היא כוונה לא פחות גם כלפי שמיים. ביחס לנוכחות האלוהית האלוהית עלי אדמות והשפעתה על חיי בני האדם והעם היהודי בפרט.
בהקשר זה, כדאי שנביט בדברים המיוחסים לו, המובאים בתלמוד ירושלמי (מס’ שקלים): “כד דהוה נפק לקרבא הוה אמר ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף. הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו“. או בתרגום לעברית: כשהוא היה יוצא לקרב, היה הוא אומר, ריבון העולמים, אל תעזור ולא תקלקל לנו. וכאן הוא היה מביא את הפסוק בס’ תהילים האומר במפורש: “הלא אתה אלוהים זנחתנו” כך שממילא המסקנה הנגזרת היא: ״אל תצא בצבאותינו״.
אתם מבינים מה שנאמר פה? בא כאן פתאום איזה צעיר-בריון יהודי, לוקח את ההנהגה על העם ויוצא למלחמה נוראית (וחסרת סיכוי) על עתידו, כשהוא מהין, לא פחות ולא יותר, לפנות לאלוהי ישראל, ופשוט לומר לו, בבקשה תישאר בבית. או כפי שאומר המשפט הידוע: לא מדובשך ולא מעוקצך. אל תעזור ואל תפריע. ביידיש זה מסתכם אפילו יותר קצר: מָוֹיְחֶל טָוֹיבֵעְס.
תגידו, נוו אז ניחא, איזו ראיה אפשר להביא מעוד צעיר בריון מחוצף שיצא חוצץ כנגד הממסד והקונפורמה הרבנית? כמובן שכאן תבוא התשובה לאלתר, כי באורח פלא, אותו צעיר מחוצף נתפס בעיני רבי עקיבא (שהיה גדול חכמי ישראל באותה עת), כמשיח. לא שום דבר פחות מכך, משיח. שמעתם נכון. הרמב”ם בהלכותיו אף מגדול לתאר כי אותו רבי עקיבא הגדול (שלפי כל החישובים, גילו באותה תקופה היה מעל שמונים), אף עשה את עצמו לנושא כליו של בר כוכבא הצעיר והלך אחריו לכול מקום, כאשר לא רק הוא בלבד תמך בו בראייה משיחית אבסולוטית שכזאת, אלא אף “כל חכמי דורו”. בקיצור, לפנינו ברנש שקיבל בעצם תמיכה אדירה וגורפת מהגדולים ביותר של חכמי ישראל, זאת בשעה שכפי שהבאתי לעיל, האיש דיבר לאלוהים והתייחס להשפעתו, באופן שדומני לא יכול להיות רחוק ומנוכר יותר.
קשה לדבר על התקופה ההיא במונחים חילוניים עדכניים. מה גם, שבר כוכבא, ממש לא היה אדם חילוני כפי שאנו מכירים זאת בהגדרות הרווחות כיום (ישנם ממנו אף מכתבים, שבהם הוא מבקש שישלחו לו ולכוחותיו, ארבעת המינים אי שם למקום הימצאותם במדבר יהודה). אבל מה שכן, את האתוס הזה, של הגדרתו ומיצובו מחדש של אלוהים בתוך ההיסטוריה היהודית, דומני שאפשר לגמרי לייחס אליו. מרד בר כוכבא, תהיה המחשבה שאנו חושבים אודותיו אשר תהיה, היה למעשה הראשון שהניח את היסודות לאתוס החילוני-הציוני שהתגבש ועלה (והפעם בצורה בריאה והגיונית לאין ערוך), כמעט 1800 שנים לאחר מכן, אי שם בבאזל שבשוויץ. אם תרצו, אני מתקשה לחשוב על ממשיך דרכו של בר כוכבא, יותר מאשר היהודי ההוא עם הזקן, בנימין זאב הרצל.
כי במילים פשוטות מה שלמעשה אמר בר כוכבא ואמר הרצל הרבה מאוד שנים לאחריו, זה שעם כל הכבוד למקום והנוכחות של אלוהים בחיי העם היהודי, אם אנחנו באמת רוצה לוודא שעתידו נמצא בידיים טובות, אין מנוס מן המסקנה הריאלית, כי אנחנו אלו שצריכים לעשות את מה שצריך ולקחת את מלוא האחריות הנדרשת. באיזשהו מקום בר כוכבא, עוד ההין לומר זאת בצורה מפורשת שבעתיים. הוא פשוט אמר לאלוהים, ראינו מה אתה מסוגל עד כה (“אתה אלוהים זנחתנו”), כך שממילא טוב תעשה, אם לא תתערב מה שקורה פה עכשיו (“אל תצא בצבאותינו”). אז נכון, המאבק של בר כוכבא היה כנראה חסר סיכוי, אבל ההבנה שבכל זאת הייתה שם, וזה יש להניח גם מה שהבין גדול החכמים רבי עקיבא (וכל חכמי דורו, כל’ הרמב”ם), שאם עדיין ישנו איזשהו סיכוי שמשהו אמתי יתחולל לעם היהודי, והעתיד שלו ייראה שונה מאיך שהוא נראה עכשיו, זה יקרה דווקא דרך צעירים נועזים, בריונים עם הרבה מאוד שרירים בידיים וחוצפה יהודית בנשמתם פנימה, שייקחו אחריות ויעשו מעשה.
אז תגידו לו אתם, ישנו אתוס ציוני מובהק יותר? האם ניתן בכלל לחשוב על הציונות במנותק מהאתוס הכה צלול ונחרץ הזה? כמה חוסר השלמה מובנה ישנו כאן במציאות הגלותית. דחייה מוחלטת של הראייה הגורסת, אנחנו פה עד להודעה חדשה. קרי, עד שאלוהים יחליט מתישהו ברוב רחמיו, לשגר לנו את משיח צדקנו.
ואגב, הדבר המדהים בכל הסיפור הזה, זה שהרמב”ם בהלכותיו, מסיק קביעה ה ל כ ת י ת מאותה תמיכה גורפת של רבי עקיבא בבר כוכבא, ע”כ שלמעשה מלך המשיח לא צריך ולא אמור להיות צדיק גדול או פועל ישועות פלאות ונצורות בקרב הארץ. אז מה הוא כן צריך להיות? גיבור ואמיץ, חזק ונועז, מי שלא מהסס לקחת אחריות על עמו ועל מולדתו במלוא הגבורה והתעוזה הנדרשת. או בקיצור, כן ממש כמו אותם לוחמי פלמ”ח, המחתרות, וכל היתר.
מעניין לציין בהקשר הזה, את העובדה הדי מדהימה לדעתי, באופן שבו דווקא אזכורו של סיפור מרד כוכבא בתלמוד הבבלי הוא מינורי ביותר, ומסתכם בשורות הבאות:
״בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא אמר להו לרבנן אנא משיח אמרו ליה במשיח כתיב דמורח ודאין נחזי אנן אי מורח ודאין כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין קטלוהו״ (סנהדרין צג׳ ב׳).
אין ספק כי הצורה המאוד מסוימת הזאת שבה מוצג כאן אחד המאורעות היותר דרמטיים בתולדות העם היהודי, ובוודאי שבתקופה ההיא, אינה מקרית. לחז״ל (הבבליים) הייתה מגמה ברורה לגמד עד כמה שניתן את האירוע ולהציגו באור מובהק כאירוע שאינו עולה בקנה אחד עם המורשת היהודית ותפיסת המשיחיות המסורתית (בכך שאינו ׳מריח ודאין׳). ולא אף זאת, אלא שהריגתו של בר כוכבא הייתה דווקא בידי חכמי ישראל (נתון שאינו עולה בקנה אחד עם שום ממצא היסטורי אחר שנמצא בידינו). זאת בשעה שבדברי הרמב״ם שהובאו לעיל, אנחנו מוצאים דווקא אלמנט מובהק של העצמה בכול הנוגע ליחס המאוד חיוב של ״רבי עקיבא וכל חכמי דורו״ לבר כוכבא ולמעשיו. ושמא לא בכדי, מדוע אזכורו של אתוס הגבורה והעצמאות של בר כוכבא הוא דווקא בתלמוד הירושלמי – זה הארצישראלי, שמאופיין פחות כטקסט הקאנוני של המציאות היהודית גלותית. זה שעליו נאמר: ״במחשכים הושיבני, זה תלמוד של בבל״ (סנהדרין כד׳ א׳).
אפילוג:
שורות אלו נכתבו בעקבות אירוע, עוד אירוע, של חילוקי דעות נוקבים בין ההשקפה החילונית – הישראלית, לזאת החרדית – מסורתית. לפני מספר חודשים באיזשהו הקשר פוליטי/היסטורי מסוים, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו משפט שעניינו בגדול היה כי ״אלוהים לא תמיד היה שם בעדנו להצילנו מכול הקמים עלינו לרעה (“בייחוד לא באירופה”), וכנגד זאת, דבריו אלו עוררו תגובה הזויה למדיי של החכי”ם החרדים, ובפרט מצדו של של חה”כ אייכלר.
אותו וויכוח חידד מאוד (בפעם המי יודע כמה), את ההשקפה החרדית המתעקשת באופן כ”כ נאיבי, להמשיך ולאחוז באמונה הרואה באלוהים כנוכח אימננטי ואקטיבי בהוויה, כזה שבהכרח נמצא שם בשביל העם היהודי, להצילו מכול רע וכו’. בזמן שצריך להיות עיוור וטיפש גם יחד, בשביל לחשוב שאכן זאת הייתה מציאות העם היהודי לאורך הדורות. וכל דוגמא שאתן פה תהיה לגמרי מיותרת.
אז מה כן? ברור הלא שהחרדים לא עד כדי כך טיפשים ועיוורים ומכחשי מציאות, אלא כי תגובתם זו המסורתית, יותר ממה שהיא באה להגן כביכול על כבודו ומעמדו של מקום, היא מנסה (בצורה די מכמירת לב, חייבים לומר) להמשיך להוציא מליבם של טועים, שלא נחשוב חלילה ולו לרגע, שכאילו באמת גורלו של העם היהודי נתון אך ורק בידיו שלו. דהיינו, עד כמה הוא באמת יהיה מסוגל לייצר כוחות פנימיים אדירים, שיקומו לעשות מעשה, להגן ולשמור על האומה הזאת שעודנה נתונה בין שבעים זאבים, ע”כ המשמעות האופרטיבית הנגזרת מכך. כי רחמנא ליצלן, ביום שמשהו מזה יופנם, הם ייאלצו גם מיניה וביה להפנים כי עליהם להיות גם לקחת חלק בכל המאמץ הלאומי הזה, ולשאת בנטל ע”כ המשתמע מכך. כמה עדיף להישאר ולראות את המפעל הציוני/ישראלי ככפרני ומתועב (ושרק ידאגו לנו במקביל לתקציבים וכל היתר).
כן, זה נכון, בוודאי שאין תחליף לקשר עם המורשת, לחיבור ומיזוג בין האתוס הסו-קולד חילוני הזה – עם המיתוס היהודי הפנימי. להטמיע את הרוח הגבורה העילאית הזאת, עם נשמת האומה וליבה הרוחני והדתי הפועם. כך שתורה ומצוות הם בוודאי חלק משמעותי ואינטגראלי מאותו חיבור בלתי אמצעי ובלתי נמנע הזה, אבל מכאן ועד לייתורו אותו אתוס של עצמאות, שכאמור שורשיו, הולכים עמוק אחורנית עד למאה השנייה לספירה בארץ ישראל, הדרך רחוקה מאוד. כי איך שלא הופכים את זה, זאת כנראה דרכינו היחידה להבטיח את עתידנו על האדמה הזאת. גם אם בדרך ישנם הרבה מאוד נפילות וכישלונות.
ואי אפשר שלא לחבר את הנושא הכה מהותי הזה, עם אחת הסוגיות היותר בוערות בימים אלו, שאלת אפשרות גיוסם של בחורי הישיבות. האופן שבו רבבות של צעירים חומקים מהצטרפות אל אחיהם בחובת וזכות הלחימה באחת המלחמות הקשות בתולדות עמנו. בשעה שבה התקיים בנו מילה במילה – מאמר הכתוב בתהילים: ״כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן; וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאש עַל-עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד; וְיִתְיָעֲצוּ, עַל-צְפוּנֶיךָ אָמְרוּ–לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי; וְלֹא-יִזָּכֵר שֵׁם-יִשְׂרָאֵל עוֹד״, כשרבבות רבות מבני עמנו נחלצים חושים למערכה, ויוצאים להילחם בחירוף נפש ממש להדוף במלוא את הסכנה במלוא העוז והתוקף. כאשר מאידך, ישנה קהילה שלמה שבאופן שיטתי וגורף למדיי, נמנעת מלהשתתף וליטול חלק במלחמת המצווה הברורה הזאת. והתמיהה עולה וזועקת לשמיים: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! איך אפשר להתעלם ולשבת מן הצד בשעות כה גורליות וקריטיות לאומה היהודית, כשסכנת השמדה של ממש מרחפת ממעל?!
וכאן אנו מזדקקים לגישה החרדית הקלאסית בהקשר זה. באופן שבו גישתם זו מוצדקת באמצעות טיעונים תיאולוגיים בכך שהתמסרותם לתלמודם ועיסוקם התורני האינטנסיבי, היא זו שלמעשה פוטרת אותם מחובת הגיוס, באשר תרומתם באה לידי ביטוי באמצעות מטריית ההגנה הרוחנית שהם מעניקים לעם היושב בציון.
מבלי להיכנס בעובייה של שאלה זו בהקשרים ההלכתיים המובהקים שלה (אי״צ לומר כמה שגישה זו היא בעייתית בראש ובראשונה מן ההיבט הזה, בעת שבמלחמת מצווה עסקינן, שאליה יוצאים אפילו ״חתן מחדרו וכלפה מחופתה״), חשוב לומר כי הגישה החרדית ההיא, מייצגת במובהק אתוס שמתעקש שלא לראות באדם כישות אקטיבית המחויבת ללקיחת אחריות לגורלה, במובן הכי ממשי וריאלי. ההתכנסות וההתחפרות בתוך ד׳ אמותיה של הלכה – בין כותלי בית המדרש, נושאת בחובה את תמצית אתוס הגלות. האופן שבו היהודי תופס את עצמו באופן כה פאסיבי ומתחפר, כשגורלו נתון בידם של אחרים – לשבט או לחסד. עיניו נשואות תמידות לשמים, כשהוא נאחז בתפילות ותקוות כמוסות לעתיד טוב יותר.
יש משהו בהתעקשות החרדית להמשיך ולהחיל לא רק על עצמם את אותו האתוס, אלא לצפות כי החברה הישראלית כולה תכיר (ואפילו תוקיר ותממן) את מתכונת החיים היצוקה על האתוס הגלותי הזה, היא לא פחות מאשר מופרכת לחלוטין. והיא בוודאי גובלת בחוצפה נוראית כאשר מדובר בעת שהעם היושב בציון נתון במלחמה על עצם קיומו. וכמה בהקשר זה, עולה ומוארת דמותו של אחד מהמייסדים הגדולים של בית המדרש היהודי לדורותיו, ה״ה רבי עקיבא. איך דווקא ממרום מעמדו כגדול חכמי ישראל בדורו, בחר לתת רוח גבית של תמיכה בלתי מעורערת במצביא שמעון בר כוכבא, ולראות באתוס העצמאות והגבורה שלו, כאות ומופת של פעמי משיח. ואם בתקופה ההיא כך, שבה אותה הכרזת העצמאות גבלה במרידה מובהקת (ולמעשה בלתי אפשרית), באימפריה הרומאית הגדולה, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במדינה חזקה עם איתנות ביטחונית וכלכלית, כזאת שכבר הוכיחה פעם אחר פעם, את יכולת עמידותה אל מול סכנות ואיומים קשים לא פחות.
אין זה כמובן מקרי, שאותה פאסיביות טיפוסית מתבטאת לא רק בשעת מלחמה ובכול הנוגע לשאלת הגיוס הצבאי, אלא אף במישורים אזרחיים נוספים, כמו נטילת חלק בעולם הכלכלה והעשייה החברתית הכללית. זאת כבר איננה עוד שאלה פנים – חרדית, אלא כזאת שעננת השפעתה היא באופן ישיר על החברה הישראלית כולה, וברי לכול בר דעת כי במידה ולא יחולו שינויי עומק משמעותיים (ואפילו מידיים) בהקשר הזה, החברה הישראלית על סך מרכיביה – מזו החברתית – עממית ועד למשפטית – חוקתית, תידרש לעניין זה במלוא החריפות והמשמעויות הנגזרות. והלוואי ולא נצטרך להגיע לנקודת התנגשות בהכרעה הבלתי נמנעת בסוגיה הרת גורל זו.
