על אלוהים ׳האחר׳ אליו התוודעתי בילדותי, בזכותו של המשורר יהונתן גפן, שהלך השבוע לעולמו. מאמר אישי לזכרו.1 min read

יהונתן גפן היה הראשון שהכיר לי את האלוהים החילוני. כן, כמה שזה נשמע אולי הזוי, כי הוא בטח האחרון שבכלל התכוון להכיר למישהו אלוהים כלשהו. אבל איכשהו ככה זה יצא, שדווקא האיש הזה שאלוהים, מכול סוג שהוא, לא היה הדבר הכי נוכח בחייו, הכיר לי לראשונה בחיי אלוהים מסוג אחר. שונה לחלוטין מכול מה שהכרתי וגדלתי עליו. דבר שבדיעבד, אני יודע לומר שלא היה זה אירוע לגמרי חסר משמעות בחיי.

ומעשה שהיה כך היה:

היה זה לפני כ33 שנה, עוד טרם מלאו לי 12. ואם להיות יותר מדויק עם התאריך, הרי שאנו מדברים על יום שישי ה21 לינואר 1991. באותו הלילה, שליט עיראק סדאם חוסיין, החליט להמטיר על ישראל מטח של טילים, היישר על מרכז הארץ. ערים כמו תל אביב, רמת גן, ועוד, חטפו מנה הגונה של טילים, זאת כתגובה לפתיחת המלחמה האמריקאית כנגדו בלילה שקודם לכן. הפחד והבעתה נסקו לשמיים, לגמרי לא היה ברור להיכן מתגלגל כל האירוע הזה, כמה זמן הוא יארך וכו’.

טוב, אז אחרי לילה ארוך של חרדה בחדר האטום אצלנו בבית שבבני ברק, שעות ארוכות במסכות אב”ך, בומים מטורפים שניסרו את החלל (כשהקריין ברדיו דאג להרגיע שישנם גם רעמים וברקים בחוץ), כשאנו זוחלים ורועדים מאימת אדי הגזים, שלגמרי היינו משוכנעים שכבר התפזרו בכל רחבי גוש דן, כשאוזנינו לא חדלה להיות כרויה לרדיו, בעיקר לנחמן שי המיתולוגי, שדאג לוודא שאנחנו שותים מספיק מים ונושמים באופן עצמוני, עלה הבוקר וניתן אות ההרגעה הזמני ליציאה מהחדר האטום, דהיינו לפחות לפי שעה.

אבל בעבור ההורים שלי, זה היה לילה אחד יותר מדי של חרדה. די מהר התברר שעיקר חציו של אותו מטורף מופנים בעיקר לאזור המרכז , כאשר דווקא ירושלים, עם כל המקומות הקדושים שבה, נחשבת כבטוחה. כך שבאופן מהיר וספונטני, התקבלה ההחלטה בבית הוריי: עולים ירושלימה! המזוודות נארזו לתקופה בלתי ידועה, ואנחנו שמנו פעמינו למלון רמדה-רנסנס שבבירה.

עם הגיענו לשם, הושמנו, אנחנו הילדים (ארבעה במספר), בחדר אחד, והוריי בחדר משלהם. לא אשכח איך הדבר הראשון שצד את עיניי היה דווקא מכשיר הטלוויזיה, שהיה דלוק ופעל במלוא העוצמה. למעשה מה שהוקרן בו באותה שעה, היו סדרה של קליפים לשירים עבריים. בעבורי היה זאת כמעט כהתגלות לכל דבר. לא ראיתי שום דבר אפילו דומה לכך, קודם לכן. התיישבתי חיש על המיטה ונתפסתי כמהופנט לתמונות והצלילים שריצדו על המסך. כמובן שהיה זה אסור בתכלית, מנקודת המוצא של הוריי, אבל איכשהו הפחד והבהלה, ותחושת הפליטות שאפפה אותנו, הפכה את הוריי למעט יותר ליברליים ופתוחים לאפשרות המאוד לא חינוכית הזאת. כך או כך, לא היה זה סתם עוד שיר בטלוויזיה, אלא כזה שרחמנא ליצלן שרה אותו אישה, אותה כמובן לא הכרתי ולא שמעתי את שמה ושמעה מעולם, אך שמא מה שעוד הרבה יותר חמור, זה היה שיר על אלוהים. שזה בכלל רחמנא ליצלן על טורבו.

תחשבו מה זה אומר, בעבור ילד חרדי טהור מבני ברק, שנחשף בפעם הראשונה לטלוויזיה, פעם ראשונה לשירת נשים כה בלתי אמצעית, ובעיקר אחרי כל זה, שיר שאשכרה מדבר על הדבר הכי משמעותי ונוכח בחייו, אלוהים. אבל, וזה האבל הגדול, כל המעטפת התרבותית הכה חילונית במובהק הזאת, היוותה מן מצע להופעתו של אלוהים, אלא שהפעם באופן שונה לחלוטין מכול מה שהכרתי. כזה שלראשונה גרם לי להרהר עליו בהקשרים ואופנים שונים ומשונים אחרים ורחוקים, רחוקים ביותר. וכך היו מילותיה הקטיפתיות של ריקי גל:

בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם וּבְסוֹף הַמִּדְבָּר
יֵשׁ מָקוֹם רָחוֹק מָלֵא פִּרְחֵי בַּר
מָקוֹם קָטָן, עָלוּב וּמְשֻׁגָּע
מָקוֹם רָחוֹק, מָקוֹם לִדְאָגָה.

אוֹמְרִים שָׁם מָה שֶׁיִּקְרֶה
וְחוֹשְׁבִים עַל כָּל מָה שֶׁקָּרָה.
אֱלוֹהִים שָׁם יוֹשֵׁב וְרוֹאֶה
וְשׁוֹמֵר עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָא.

אָסוּר לִקְטֹף אֶת פִּרְחֵי הַגַּן
אָסוּר לִקְטֹף אֶת פִּרְחֵי הַגַּן
וְדוֹאֵג וְדוֹאֵג נוֹרָא.

קשה לי להסביר במילים כמה היה זה בעבורי לא פחות מאשר אגרוף חזק לבטן הילדותית שלי. פתאום ראיתי מישהו, או ליתר דיוק, מישהי, ששרה על אלוהים, מי שעבורי הוא כמובן בכלל אלוקים כזה שהס להזכיר את שמו בגרסתו זו המקורית. ולא, זאת איננה אך סמנטיקה גרידא, כי הדיבור הישיר והמפורש (תרתי משמע) הזה, הגיע פתאום בגרסה שאין לה דבר וחצי דבר מהאופן שבו הצטיירה דמותו של אלוהים במקום שבו אני גדלתי.

פתאום אלוהים נוכח במתכונת שהיא רכה ונטורליסטית בתכלית. יש בו משהו מעורר אמפטיה, אפילו חמלה. כזה שבא לך לחבק אותו. הוא מצטנף לו שם בקצה השמיים ובסוף המדבר, באותו “מָקוֹם קָטָן, עָלוּב וּמְשֻׁגָּע, מָקוֹם רָחוֹק, מָקוֹם לִדְאָגָה”, שבו הוא “יוֹשֵׁב וְרוֹאֶה וְשׁוֹמֵר עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָא”. זאת מן הכלאה תיאולוגית – דטרמיניסטית מוזרה קצת, מציאות שבה מצד אחד “אוֹמְרִים שָׁם מָה שֶׁיִּקְרֶה”, היינו, אלוהים כביכול מכריז על בריאתו וצופה אותה מראש, אך בו זמנית הוא נמצא במן רפלקסיה מתמדת לעומת בריאה שהולכת ומקבלת פנים וצורה משלה. כך הוא מוצא את עצמו כמי שלא חדל לחשוב על מה שקרה, מן ניסיון קצת נואש לנסות לשמר בכל זאת על הבריאה הזאת שהולכת ומתפקששת לו מהידיים. במובן זה, אלוהים כביכול אנוס על הבריאה הזאת שלו. ואם לרגע אהיה עוד יותר דווקן במילים הללו של גפן, הרי שזה אפילו לא בהכרח שאלוהים עצמו הוא זה שאומר שם מה שיקרה, אלא אוֹמְרִים בל’ רבים, מן הדהוד קוסמי של כוחות טבע אדירים. אלוהים מקסימום הוא זה שאמור לפקח ולקחת אחריות.

אבל כמה אחריות שאלוהים אולי ינסה לקחת, לדאוב ולדאוג, זה לא באמת משנה בפועל, מה לעשות, כי עם כל הכבוד לאלוהים ולציפיויו, בערבו של יום בני האדם עושים מה שהם רוצים, חוזרים קוטפים את פרחי הגן, פעם אחר פעם, עד שיש צורך לחזור ולהתרות בהם כמה שאָסוּר לִקְטֹף אֶת פִּרְחֵי הַגַּן! כך אלוהים מוצא את עצמו דוֹאֵג וְדוֹאֵג נוֹרָא..

אז זה נכון, שלא הייתי אז תיאולוג גדול (וגם לא באמת כיום, כשלושים שנה מאוחר יותר), אבל עדיין כמי שבכול זאת ניחן באיזושהי תכונה של סקרנות וחיפוש, רצון כמעט אובססיבי להבין מה קורה שם בצד השני, באפשרות האחרת, זאת שנמצא מעבר למתרס, אותן חומות תרבותיים ווירטואליים, שחצצו בין הפלנטה הגיאוגרפית – תרבותית בעולם של ההוויה הבני ברקית שבה חייתי, לעולם החיצון הסובב. פתאום ראיתי בצורה כה מוחשית, איך אותם אנשים אחרים, במציאות התרבותית – החיצונית ההיא, שרים על אלוהים, מדברים עליו, ולא פחות מכך, עלינו, דהיינו על עצמם. איך אותם פרחי הגן, הם התכלית, על כך מופנית דאגתו של אלוהים, לא אם בני האדם כן או לא יתפללו אליו שלוש פעמים ביום, או יאכלו את החלב לפני הבשר או להיפך. בקיצור, הזיקה הפנתיאסטית הזאת בין אלוהים לטבע, בין החיים בתצורתם היותר פשטנית כביכול, דווקא היא זו המייצגת את הרצון הקדמוני של אלוהים ומה שאנו אמורים לגזור מכך בחיינו.

לא אשכח איך המילים הלכו וניסרו בלבי ומחשבותיי. ניסיתי לדמיין את אותו מקום סטואי ״רָחוֹק מָלֵא פִּרְחֵי בַּר מָקוֹם קָטָן, עָלוּב וּמְשֻׁגָּע״. כמה שזה תיאור שרחוק שנות אור (..) מתיאורי גן העדן למשל, שעליהם גדלתי. שום דבר אפילו קרוב למציאות האוטופית והגדולה מהחיים, בדמות בית מדרש תוסס מלא אור וקסם אלוהי, שבו יושבים הצדיקים ועטרותיהם בראשיהם ומתפלפלים בהוויות אביי ורבא, כי זה בדיוק היה מה שלימדו אותנו לחלום עליו ולשאוף לעומתו. אבל פתאום המילים ההם עושות לי את גן העדן, למן מקום קטן עלוב ומשוגע, עם הרבה פרחים, שבעיקר מנסים לתהות שם ולהבין, מה קורה. אומנם מכריזים שם על העתיד, אך בו זמנית לא מפסיקים לדאוב על העבר ולדאוג על ההווה.

ומאז אותו אירוע מקומי, אבל מכונן, חלפו לא מעט שנים שבהם ביליתי על ספסל בית המדרש, גמעתי מלוא ריאותיי וכרסי דברי חכמים וחידותם, מחשבות באו ומחשבות הלכו, רעיונות והגיגים לאין מספר. אלוהים הלך ופשט צורה, הפסקתי כבר לספור כמה פעמים ניסיתי לפרק ולהרכיב אותו מחדש, פעם מזווית זו ופעם מזווית אחרת. אך בשום שלב, גם לא בימים שהרגשתי רחוק מאוד מכול צורה של נוכחותו, לא הייתי מוכן לוותר עליו, להכריז עליו את הכרזת המוות הניטשיאנית ההיא. בשבילי הייתה זו הכרזה שמשמעה כמעט התאבדות שלי בעצמי, כך שמותו תהיה גם במובן מה, מותי הסופי שלי. זאת אני יודע עד עצם היום הזה, כי כל עוד נשמה באפי, ורצון כלשהו של חיים מבעבע בנפשי המסוכסכת, אלוהים עוד יהיה שם, חי נושם, ובעיקר בועט. ותהיה גרסתו והגדרתו העדכנית אשר תהיה.

אבל כך או כך, בימים האחרונים אחרי לכתו בטרם עת של גפן, המילים הקסומות ההן שלו חזרו להישמע ברדיו פעם אחר פעם, זה מה שגרם לי להיזכר בהן פתאום מחדש. לקח הרבה זמן להתוודע לכותב המיוחד הזה, להבין שבעצם הוא זה שכתב את אותן מילים שחצבו עמוקות בלבי. חזרתי ונזכרתי כמה כבר אז ניטעו בי זרעי המחשבה ההיולית לאפשרות להגדרה מחדש אלוהים, הרבה יותר הוליסטית. ולא פחות מכך, של המשמעות והמקום שלוקחת בהגדרת האלוהות הזאת, המחויבות להטיית האוזן ותשומת הלב, אל ההיות כמות שהוא וההתמזגות בו. וכמה שבמובן הזה, זאת גישה הפכית לחלוטין מהמקום שבו גדלתי, זה שהסליל אותנו אל ההתכחשות וההתבדלות מכול דבר שריח של טבע ופשטות נודף הימנו.

זהו שיעור שגם אם אני רחוק מליישם בדרכו של יהונתן גפן בחייו, עדיין אני חוזר ומזכיר לעצמי כמה המקום ההוא זה שמחוץ להויה, הוא במקרה הטוב, דווקא עָלוּב וּמְשֻׁגָּע מָקוֹם רָחוֹק, מָקוֹם לִדְאָגָה, ואילו הדבר האמתי, מתחולל דווקא כאן, תחת השמיים, במקום הכ״כ אפרורי, תובעני וטובעני הזה שאנו חיים בו, כי לטוב או לרע, זה מה יש, ועם זה צריכים להתמודד ולנצח.

אז תודה לך יהונתן גפן, על נצנוץ המחשבה הראשוני הזה. על האפיקורסיות הזאת, שנכנסה בי כר אי אז כארס של עכנאי, אמנם נטעה בי זרעים לא פשוטים, או גם אי אלו קוצים ודרדרים, אבל נראה לי שכך או אחרת, אני מעדיף את עולמי המסוכסך והרב גוני הזה, על פני כל אופציה חד ממדית אחרת. נוח לך בשלום על משכבך. מקווה רק שיהיה לך שם טוב ונעים, בקצה השמים ובסוף המדבר, תלמד להינות כמה שיותר מפרחי הבר, ופחות לחשוב על מה שקרה או יקרה, את זה נראה לי כבר עשית די בשבעים ושלוש שנותיך היצירתיות והכה דואבות.