על אלוהים המבקש ונזקק לאדם במופעו האנושי. מאמר לדמותו והגותו של הר׳ פרופ׳ אברהם יהושע השל. יובל שנים לפטירתו.1 min read

הלילה ליל יח׳ בטבת, חל יום פטירתו של הרב פרופ׳ אברהם יהושע השל. זהו יארצייט יובל להסתלקותו, לפני חמישים שנה ביז׳ טבת תשל״ג (23/12/1972). השל היה אחד היהודים המשפיעים בדורו, לא רק כהוגה ופעיל חברתי יהודי, אלא אף במובנים אמריקאים ואוניברסאליים, והצליח להטביע חותם עמוק של השפעה על תרבות שלמה בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.

בשורות הבאות אנסה לשרטט איזשהם קווים כלליים לדמותו של ענק הרוח הזה, שגם כיום חמישים שנה לאחר הסתלקותו, רוחו ומשנתו עודנה מפעמת בעולם המחשבה והרוח.

השל נולד בוורשה בשנת 1907, כדור שביעי לשושלת אדמו”רים ורבנים של חסידות אפטא, שנוסדה על ידי מי שהשל נקרא על שמו רבי אברהם יהושע השל – הידוע גם בשמו ה׳אוהב ישראל׳ מאפטא. הוא אף סומן אף הוא מילדותו לכהן פאר כאחד מאבותיו כממשיך מסורת האדמורו״ת בשלשלת אפטא. בטרם מלאו לו 16 קיבל השל סמיכה לרבנות. בשל נסיבות שונות, חלה תפנית בחייו והוא בחר במסלול שונה ממה שהוסלל אליו. הוא יצא מפולין ונסע ללמוד לימודי חול בווילנה. משם המשיך ללימודי דוקטורט בפילוסופיה יהודית בברלין. בשנת 1936 הביאו פרופ’ מרטין בובר  לנהל במקומו את הסמינר היהודי של פרנקפורט, תפקיד שבו החזיק השל עד שנעצר על ידי הנאצים וגורש חזרה לפולין בשלהי 1938 ב”גירוש זבונשין”, זמן קצר לפני “ליל הבדולח”. ערב פלישת הנאצים לפולין הוא נמלט לאנגליה וב–1940 היגר לארצות הברית. אמו ושלוש אחיותיו נרצחו על ידי הנאצים.

פרק זה בחייו אינו רק תיאור קצר של חייו השל בצעירותו, אלא מהווה אבן דרך דרמטית בעיצוב מחשבתו והגותו התיאולוגית/רוחנית של השל.

השילוב שני האלמנטים הללו של התשתית החסידית העמוקה שלתוכה נולד השל, לצד חווית השבר האדיר שאותה הוא חווה בעקבות מוראות השואה האיומה, חרטו אצל השל חריץ עמוק לתפיסה חדשה של אלוהות ועמידה לפני ה׳, כפי שהוא ראה אותה כאפשרית ומכוונת בדור המשתקם שלאחר השואה במחצית השנייה של המאה 20. השבר העמוק של השואה, הותיר משבר שלא הסתכם רק במישור המשפחתי, הקהילתי והלאומי, אלא אף יצר משבר אמוני חסר תקדים. שבר עצום נפער בליבם של רבבות שורדי השואה, כאלו שראו אל מול עיניהם את הזוועות המחרידות ביותר שנעשו אי פעם על ידי המין האנושי. השל כמו מרביתם המוחלט של שורדי השואה, איבדו את כל משפחתם וקהילתם, ונחשפו לנגד עיניהם לריסוקו המוחלט של אתוס ה׳שומר ישראל׳. שאלת היותו של האלוהים בשואה לא הייתה בעבורם תיאורטית – מופשטת, אלא מציאות ממשית שזעקה ניכור והיעדרות מחרידה.

ומתוך המקום הזה יצא השל למסעו לשיקומה של האלוהות והחזרתה לחייו. היה זה מסע שבראש ובראשונה כוון כלפי עצמו, לעולמו הפנימי שחווה את המשבר הנפשי – רוחני החמור ביותר שניתן לעלות הדעת. אפשרות עזיבת עולם האמונה ואוצרות היהדות, גם היא לא הייתה בעבורו אופציה. אווירת הקדושה והחיבור אל השגב האלוהי, זרמו עמוק בעורקיו. קשה בכלל להבין את החיבור הכמעט מאגי הזה, עליו גדל השל שם בערוגת הקודש של בית אפטא שבפולין. אלא שבכול זאת, השל דחה על הסף הישארות עיוורת באותה מתכונת דתית תחומה ומצומצמת, תוך כדי קבלה מוחלטת של הדין האלוהי ללא עוררין כמות שהוא (כמובן שעובדה זו אף התחברה לשינוי שחל אצלו עוד קודם לכן בשנותיו הראשונות, ביחס ליהדות והמסורת במתכונתה היהודית – חסידית – מזרח אירופאית, כפי שהוא חווה אותו בבית אבא. אך ע״כ יש להרחיב בנפרד).

וכאן באה לידי ביטוי גדלותו המופלאה, ואולי אפילו חד פעמית. באופן שבו השכיל והצליח השל, לרתום את עולמה של החסידות, מחשבתה ומימושה בקודש בחיי היום יום, לטובת הצעה תיאולוגית חדשה שאותה הוא ראה כמסילה של תיקון וחיבור מחדש של האדם לאלוהים ובחזרה. וכאן במילה האחרונה הזאת, נעוץ הסוד הפנימי כולו.

מבלי להאריך במשנתו זו (כפי שאכן ראוי) אומר, כי השל ראה את הקושי הגדול ביותר של ההתמודדות האמונית, באופן שבו עברה האלוהות תהליך עקבי של טרנסצדטיזיציה מוחלטת. הרצון לשלול כל אפשרות של אלילות וכל צורה כלשהי להגשמה, הביאה להפשטתו של אלוהים באופן שלמעשה כמעט ולא נותר הימנו דבר בממשות הקיומית, או אם נרצה, באנושיות. לשיא הגיעה הגישה הרעיונית הזו, במחשבה היהודית – פילוסופית בימי ביניים, ובייחוד במשנתו של הפילוסופית של הרמב”ם, (שבעוד שלושה ימים נציין גם את יום הפטירה שלו), בתורת התארים השליליים שלו.

מחשבת הקבלה, ובייחוד לאחריה תנועת החסידות, אכן באו בבשורה שהיא הפכית לחלוטין למגמת ההפשטה והניתוק ההיא. באופן שיטתי מגמת התנועות הללו, הייתה דווקא לכיוונה של אימננציה מובהקת של האלוהות, עד כדי פלירטוט של ממש עם התפיסה הפנתיאיסטית מבית מדרשו של ברוך שפינוזה. זהו יחס דואליסטי – דיאלקטי מובנה: החוץ הופך לפנים ולהיפך, ה”סובב כול עלמין” כרוך אהדדי ב”ממלא”, השפעת ה”איתערותא דלעילא” ב”השפעת ה׳איתערותא דלתתא”, וחוזר חלילה. או כל׳ חכמים, אלוהים מקומו של עולם, אך אין העולם מקומו (זאת עמדה הניתן לזהותה כפנאנתאיזם. והרחבתי ע״כ במק״א). זאת תפיסה המכותבת עם רעיונות תיאולוגיים ראשיתיים יותר (בעיקר מבית מדרשו של האר״י מצפת), שדיברו על הבריאה כהתרחשות של צמצום ושבירת הכלים, אשר יצרה מציאות הרצופה בשברי ניצוצות של אלוהות שנתפזרו ונפלו למקומות היותר נמוכים, ועל האדם כמי שאמון על מלאכת ליקוט ובירור הניצוצות והעלותם לשורשם האלוהי העליון. אלו לא רק רעיונות תיאורטיים, אלא כאלו שבמובהק עיצבו את דמותה של תנועת החסידות ויצרו את אתוס ההשפעה שלה, במשולש יחסי הגומלין: אלוהים, אדם, עולם.

כאמור, אלו היו חומרי הגלם הרעיוניים והחווייתיים כאחד שעליהם גדל השל ומהם הוא ינק את שורשי מחשבתו ואת גרעין הווייתו כאדם וכיהודי. אך בכך לא היה די. האמונה בגרסה ההיא, עדיין היה בה ממד פרטיקולרי מובהק. היהודי בהקשר הזה, פועל בעיקר במישור קהילתו ולאומיותו היהודיים, וההשפעה ממשיכה לעבור באמצעות כלי העבודה הדתיים הקלאסיים, לימוד תורה, שמירת המצוות וכו׳. בראייתו של השל, זאת תפיסה שבדור הפוסט – שואתי היא כבר תתקשה להספיק. השבר וההתרסקות הם כה קשים, שנדרשת רביזיה מעמיקה ודרמטית בהרבה.

וכאן אנו באים לנקודת חידושו המרכזית של השל, שכאמור כולה לחלוטין ׳רוכבת׳ על התשתית הרעיונית וההווייתית ההיא. בראייתו של השל, אם התנועה עד לשואה הייתה של האדם כלפי מעלה, היינו, לנסות ולמצוא מסילות של חיבור ודביקות בשלמות האלוהית האינסופית, הרי שכעת יש לשים את הדגש דווקא על התנועה ההפוכה, על האופן שבו האלוהות כמו יורד למטה, אלינו, למציאותינו האנושית הממשית, זו שספוגה בחמלה, אהבת אדם ואמפטיה אינסופית. זהו הממד שהפך להיות נקודת המרכז של ההתחוללות התיאולוגית, שם יש להתחקות אחר האלוהים ולזהותו. או ליתר דיוק, שם אלוהים בעצמו, כביכול מנסה להיכנס, לבוא בית המלך בחדריו פנימה. הקדושה לא תימצא יותר בהתנתקות מן הטבע והמציאות הסובבת, אלא אדרבה, בפתיחות וקשב. בנטייה לנסות ולעשות בדיוק מה שאלוהים לא עשה אי אז כמה שנים קודם לכן, בשנות השואה האיומות, לחמול. או מה שהשל קרא לו בשפתו: אכפתיות. כך אנו מאפשרים לעצמנו את תנועת ההחרגה הזאת, חותרים חתירה תחת ממקומנו התחום, הפרטיקולרי והחד ממדי, ונעשים לאנושיים, במובן האלוהי של המילה. אבל בינו זאת, אלוהים בעצמו מקבל את תוקף אלוהיותו מהמעשה האנושי.

כך למעשה הפך השל לחלוטין את פירדמת ההתייחסות. לא עוד לדבר על תנועה כלפי מעלה, אלא תנועה שהיא כולה כלפי מטה. האלוהים כביכול נוקש על דלת האדם, וקורא לעומתו הנני. זאת קריאה שתובעת מהאדם את פתיחות הלב והקשבה אינסופית, לפתוח את דלת הווייתו המנוכרת לקראת ההתגלות. אך לא בפתיחה גרידא עסקנן כאן, אלא בכזו המחוללת מטמורפוזה דרמטית בהוויית האדם, מה שהשל קורא לו: עושה אותו לנביא. ומהו הנביא אם זה שנמצא בעמדת ההקשב הזו באופן מתמיד. אמון על הקול האלוהי – מוסרי העולה מן ההוויה על כל צדדיה ורבדיה, תוך כדי רתימת התנועה השמעית הזאת, לתרגום והטמעה בפועל, הוי אומר, עשיית צדקה ומשפט. לחימה בלתי מתפשרת כנגד כול שמתנגד ובוודאי רומס את אותה אנושיות, חמלה ותיקון. זה מה שהשל קורא לו ׳מענה׳. שזאת כבר תנועה שכאמור, נושאת בחובה אקטיביות ברורה, ומחויבות אתית שאין דרך להימלט הימנה.

כך שבראייה זו, קריאתו של משורר שיר השירים: ״אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי..״ היא דווקא מהדהדת מצדו של אלוהים. האלוהים כמו נראה ישן, חלילה אינו עוד בבחי׳ ׳הנה לא ינום ולא יישן וכו׳, אך עדיין ׳ליבו ער׳, בוער בו הרצון לרדת מטה, להירפא מהשבר הנוראי שתקף אותי, מאותה התרסקות תיאולוגית/מיסטית. ואו אז הוא דופק על דלת ליבו של האדם, קורא לו לפתוח, להיפתח, להכיל את האלוהות ממקום של אהבה אינסופית, לראות בה אחות, רעיה, יונה תמה הרצופה באהבה. זאת נגיעה שמפלחת את ההוויה והולכת עד לשיתין הקמאיים ביותר, האהבה הקדומה בין האלוהים והעולם, האלוהים והאדם. אהבת הקדומים שעמוק פנימה נשארה בטהרתה, גם אחרי מי יודע כמה שנות ופעמים של אכזבה, ריחוק וניכור.

זאת אולי נשמעת שפה קצת רוחנית ומנותקת, אך בראייתו של השל, היא באמת הייתה עוגן של תיקון ושיקום. אפשרות לחזור ולדבר על יחסים, אל היפתחות והכלה של מה שבעיני השל הוא מקור כל החמלה והאנושיות בעולם. אין שום דרך אחרת לפתח את הערנות והרגישות שלנו למה שקורה סביבנו. להיעשות פעילים בתיקונו של העולם במובנו היותר ממשי. ואכן בעבור השל, לא הייתה זאת משנה תיאולוגית עמוקה גרידא, אלא קריאה לפעולה של ממש. כזו שהוא לקח ברצינות ויישם בראש ובראשונה בעצמו. כך בשנות השישים, הוא נעשה לאחד מנושאי הדגל של מאבקים שבעיניו היו נראים כמחויבים וצודקים מאין כמותם, כמו המאבק כנגד המלחמה האמריקאית בווייטנאם בשנות השישים, ולא פחות מכך, מאבק השחורים לצד ולשוויון. הוא הצטרף אל גדול לוחמי הצדק והשוויון של תנועת השחורים באה״ב, מרטין לותר קינג, ו21 למרץ 1965 הוא חבר אל קינג בצעדה המפורסמת מסלמה למונטגורמי, כאשר אליהם מצטרפים מאות אלפי מפגינים.

לאחר ששב לביתו מאותה צעדה אגדית, כתב השל ביומנו כי חש ׳שרגליו מתפללות׳ באותה הליכה ארוכה. היה בכך בכדי לתמצת את ראייתו הן ביחס לאלוהים והן ביחס למעשה התפילה. בראייתו של השל, העולם של התיקון שאנו נמצאים בו הוא כזה שתובע לאפשר לאלוהות, לגעת בממשי. להופיע באנושי במופעו היותר מרהיב. התפילה היא אותו קול שמבעבע בנו אל החמלה והצדק. כך שהמעשה האנושי, הוא ואין בלתו זה המסוגל לאפשר לנו להיגאל מאדישות והניכור, זו שהובילה את האנושות כמה שנים קודם לכן, לזוועות ומפלצתיות שלא נראו כמותן מיום היות אדם על פני האדמה. זאת גאולה שבה כביכול האלוהים והאדם, האדם ואלוהים, חייבים להיות תלויים זה בזה, כי אחרת חלילה, הם יהיו תלויים זה לצד זה.

ניסיתי במאמר קצר יחסית, לגעת ממש על קצה המזלג בקצה גלימתו של איש הפלא הזה. הרבי הקדוש רבי אברהם יהושע השל – מי שאולי לא קם כמותו, באופן שבו הוא תרגם ועיבד, ובעיקר הטמיע את רעיונות תנועת החסידות, במקומות היותר אנושיים, בעולמות של מוסר וצדק, רגישות וחמלה. ויש כמובן עוד מה להאריך רבות, אבל בשביל זה דומני, שאין מנוס מלהגות בספריו החשובים, כמו ׳אלוהים מבקש את האדם׳, ׳התפילה׳ , ׳השבת׳ ׳תורה מן השמים׳ (2 כרכים), ׳קוצק – במאבק לחיי אמת׳. אבל את אלו, אתם לבטח תמצאו על נקלה ברחבי הרשת ובחנויות הספרים.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים של גדולי וקדושי עמנו, בזיכרון הנצח של לוחמי הצדק והיושר, הקדושה והשגב.