במאמר הקודם עסקנו בביאורה של המשנה בשלהי מס׳ תענית, ומתאר את האופן שבו בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים וכו’. במאמר זה, ברצוני לעסוק בטקסט פרטני יותר המופיע שם בברייתות שהגמ׳ מביאה כנספח לנאמר במשנה (תענית לא’ א):
“ת”ר בת מלך שואלת מבת כהן גדול בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש את מי שאין לו. ת״ר, יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים“
הדבר הבולט ביותר בדברי הברייתות, הוא מוטיב השיוויון. סוג של מתן הזדמנות לכל בני המעמדות החברתיים, ליטול חלק במחול האהבה. לקבל הזדמנות כשווה בין שווים, לחיים של זוגיות ואהבה.
אך לא במתן הזדמנות גרידא עסקינן כאן, אלא במשהו שהוא עמוק בהרבה. האהבה כפי שהיא באה לידי ביטוי ביום חגה הגדול, טו’ באב, משמשת כמנגנון האולטימטיבי לשבירת הגבולות והמחיצות המעמדיים. האהבה היא למעשה חבל הצלה (או קרש קפיצה), בעבור אלו שנגזר עליהם להיוולד ולחיות במעמד סוציו-אוקונומי נמוך. ומאידך, הזדמנות בעבור אלו, שנולדו ותקועים, אי שם באיזשהו מגדל שן חברתי, לבוא במגע אמתי ובלתי אמצעי עם האנושיות הפשוטה, נטולת המניירות והכבלים המעמדיים.
האהבה היא כור היתוך סוציאליסטי. אין דבר בעולם שיכול לעצור ולחצוץ בעדה. הכוח הפלאי והממגנט שלה, עושה פלאים ושמות גם יחד. היא מְפֵרָה בטיבה, את כל האיזונים והקונבנציות החברתיות המקובלות. היא כל כך עוצמתית וחריפה עד שהסיפור הביוגרפי של הדבקים בה, הופך להיות כמעט ללא רלוונטי. וככזו, היא היחידה המסוגלת להפוך את הצפרדע לנסיך ואת הנסיכה לצפרדע. את רות לאשת בועז, ואת יוליה לאשתו של רומיאו, וכו’ וכו’.
יש בה באהבה, משהו חתרני, אוונגרדי, נון-קונפורמיסטי, כמעט אפילו אנרכיסטי. ושמא דווקא, באשר היותה כזו, מעל ומעבר לכל מבנה ודפוס חברתי, כל כך מפתיעה ובלתי צפויה, אנו מתמכרים אליה כה מהר והיא שובה אותנו בקסמה המתעתע. כה עזה היא עד מוות, בכמיהתנו אליה, בנואשות שלנו לעתים להנכחתה בחיינו. כי באיזשהו מקום, אך היא מסוגלת באמת לגאול אותנו, ולו לרגעים, משגרת חיינו הסיזפית והמשעממת לעייפה.
ואם לחזור לרגע, לדברי המשנה האמורה במאמרנו הקודם “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו“.
אתם מבינים? לא מחלצות ושמלות נשף מהודרות, לא קולקציה ראשונה ולא אחרונה, שום דבר. כלי לבן, זה מה שלבשו שם כולן, ללא יוצא מן הכלל. זאת על מנת “שלא לבייש את מי שאין לו”. תחשבו על הריבה המפונקת ההיא, בת המאיון העליון, שבדיוק סיימה לתפור את שמלת חלומותיה, נאלצת בשם העיקרון השוויוני הזה, לצאת ולחולל, לבושה בדיוק כמו אחרונת הנערות בנות המעמד הנמוך. כי זהו בדיוק עניינה של מחול האהבה, מחול השיויון וההזדמנות המשותפת. כמה רגישות וכוח מוסרי, נעוץ במחול שכזה.
במסורת היהודית, נחשב גם טו’ באב, כיום שבו הותרו השבטים כולם (ובדייקא שבט בנימין), להתחתן שוב אלו באלו. זאת לצד העובדה שביום זה התיר הושע בן אלה, לבני השבטים כולם להיכנס ולבוא בשערי ירושלים (דבר שנמנע מהם על ידי ירבעם בן נבט). זאת הייתה תיקונה האמתי של העיר הזו, שחוברה לה יחדיו, העיר שהיא “רצוף אהבה, ותל תלפיות“. ובהמשך להאמור במאמר קודם, הנה לנו עוד הקשר המחבר בין חג האהבה הזה, לטרגדיית חורבנה של ירושלים, שציינו אך לפני כמה ימים בתשעה באב.
וכמה יפה נדרש סיום דברי התלמוד שם לאלתר (המסיים למעשה את מסכת תענית כולה):
“אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמ’ ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה’ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו“
ה’ישיבה הספיראלית ב’מחול’, כמו משווה בין כל היושבים במעגל. אין במחול, לא מזרח (..) ולא מערב, לא מטה ולא מעלה. המחול מוחה (ל’ מְחִיָּה) למעשה, את המעמדות כולן וממצב את המצטרפים בו אל מקום אחיד ושיוויוני. רבי אלעזר, מגלה את אוזנינו, כי המעמדות הנן אך נגזרת של מציאות אשלייתית נטולת הארת פנים אלוהית, שבני אדם חיים בה בעולם הזה. היא לטעמו, זו הגורמת להם ליצור את המגנונים החברתיים-מלאכותיים הללו, ובכך לשלול מעצמם את אפשרות הישיבה במחול (והפריזמה הרחבה שהיא מעניקה). אך לעומת זאת, אל מול ההתגלות האלוהית, אותו אלוהים “שיושב ביניהם בגן עדן”, שם במקום האהבה האינסופית ההוא, כולם שווים בהחלט בצורת ישיבתם המעגלית, ויש בידם להראות באצבעם ולומר: “הנה אלוהינו זה קיווינו לו ויושעינו״
אז שיהיה לנו חג טו׳ באב שמח. שיהיה יום זה בעבורנו רצוף באהבה והארת פנים, נטולת מחיצות ומעמדות. שנזכה לחוות ולו לרגעים, אהבת אמת, כזו שתיקח אותנו למקום הכי עמוק וראשיתי בהוויתנו.
ולסיום, קצת צלילים של מחול אהבה, מליאונרד כהן, אחד מגדולי משוררי האהבה בדורנו:
