אז הלילה – בעת רעווא דרעווין, כשבאו ונתקבצו אצל ביתי כמה מבני משפחתי היקרים ועוד כמה חברים אהובים, לשמוח בצוותא חדא, בשמחת יום הולדתי – היום כא’ אייר למנייננו – אנן העבריים דכאן, זכיתי לדבר קצת בפניהם ולחלוק מחשבות נמרצות בעניינא דיומא.
ודיברתי על עניינו של הזמן, בכך שטיבו ומגמתו המובהקת היא התיישנות ויגעות החומר. כי הכול הולך וקמל, צועד אל מותו האחריתי והבלתי נמנע, באותה תנועת זמן טרגית – ואינסופית שבה כולנו – ללא יוצא מן הכלל, תפוסים ולכודים. אין עצה ואין תבונה תחת השמש המייצגת את תנועתה הרוטינית של הזמן.
אך מה שבכול זאת מאפשר לנו כמו לחמוק מגורלנו הטראגי התפוס בזמן, זוהי הספירה. כי כאשר אנו סופרים, אנו בעצם תופסים את זמנינו, מודעים לו, מחשבים אותו וקוראים לו בשם, אנחנו למעשה מהפכים את מגמת הזמן ההולכת וקמלה. קרי, אנו מאפשרים לעצמנו להתחדש. להפוך את תנועת הזמן מתנועה שבהגדרתה היא התיישנות, לתנועה של התפתחות וחידוש. זאת א”כ צעדת הספירה שלנו, ממקום ראשוני ופרימטיבי, אלי מקום של מפותח ומתוחכם לאין ערוך, כזה שבהכרח לא היינו בו עוד קודם לכן.
אך בספירה לחוד אין די. יש צורך לנעוץ בנקודת הקצה של התנועה שאנו מכוונים לעומתה, איזושהי נקודה אינסופית של נצח. קרי, של ממד שהוא מעל ומעבר לריאליה של הזמן. או במילים אחרות, ממד של חירות. כזה שאינו מוגבל ותחום בשום צורה. הוא אפילו איננו נספר, באשר איננו נתפס. זהו למעשה הממד החמישים. זה שנמצא לעולם בנקודת הקצה של הספירה – המיוצגת במניין השבע. כאשר המספר 49 הוא המספר המוחלט – קרי, שבע כפול שבע. אלא שכאשר אנו סופרים, אנחנו שמים את מגמת ספירתנו אל אותה נקודה שמעבר לנו, חוצה את גבול הווייתנו הריאלית. זאת נקודה שהיא בהגדרתה התגלותית. כך נועצים את תודעת הנצח – ממד המעבר ההוא, בתוך הווית הספירה עצמה ומתכווננים לעומתה. כך במקום ללכת אל המוות והנפסדות המוחלטת, אנחנו הולכים אל האינסוף. אל ממד החירות האלמותי.
זהו סודה של ספירת העומר. האופן שבו אנו רותמים את הוויית החומר הנפסדת, אלא הספירה. קרי, אל המודעות. אנחנו תופסים את הזמן בקרניו ומתמירים אותו אל החמישים, אל המעבר. אנו למעשה כמו משעבדים את הזמן לתנועה שהיא הפכית וסותרת לו לחלוטין – מקמילה להתחדשות, מהתדלדלות להתפתחות, ומעייפות ויגעות, לחיוניות אינסופית.
זהו גם סוד ספירת שבעת השנים וציון השמיטה בשנה השביעית, לצד היובל בשנת החמישים. כי כל שנות השמיטה מכוונות הן אל היובל (וכל’ הגמרא: “מנו יובלות לקדש שמיטין”). זאת ההתכוננות המאפשרת לספירת ששת השנים כמו לגאול את הקרקע מארציותו הריקנית ונטולת המשמעות, ולהיות מצורפת בהוויה שכולה חירות. כולה בסוד “כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ“. זאת גישה כה חריפה עד כדי שאנו מוצאים דעה בגמ’ (גיטין לו’ ע”ב), כי מדאורייתא אם אין יובל אין טעם בקיומה של השמיטה.
זאת סודה של מתכונת הקיום הארצישראלית (בתצורתה הגאולית), באופן שבו היא בהגדרתה הולכת אל החירות. היובל תמיד נמצא שם כנקודת יעד מכוונת. והחירות, היא לעולם חירות מן המוות. זאת גם הייתה החירות הראשונית – של אותו ה-יום החמישים ה״ה מעמד הר סיני וקבלת התורה. וכפי שדורשים זאת חכמים במדרש:
“באותה שעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, קרא הקדוש ברוך הוא למלאך המוות, אמר לו: אף על פי שמניתי אותך על בריותי, אין לך עסק באומה זו. ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך, וכי יש חושך למעלה, והכתיב ונהורא עמיה שרא?! אלא זה מלאך המוות שנקרא חושך. ונאמר: והלוחות מעשה אלוהים והמכתב מכתב אלוהים חָרוּת על הלוחות. אל תקרי חָרוּת אלא חֵרוּת. רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן: רבי יהודה אומר: חֵרוּת מן מלאך המוות. רבי נחמיה אומר: חֵרוּת מן המלכויות. ורבנן אמרי חֵרוּת מן הייסורין” (ויקרא רבה פרשת י”ח)
המוות, המלכויות, והייסורין – הכול חד הוא. זה מה שמקרקע אותנו, לא מאפשר לנו להיות בתודעה אבסלוטית של חירות. של משהו שהוא לגמרי בלתי תלוי, הזמן וספיחיו לא שולטים בו. וזהו כאמור, גם סודו של היובל. שם במקום ההוא הכול חוזר לשורשו הראשון – זה שלמעלה מהזמן, משוחרר מן המוות. בלתי ניתן באמת להשתעבד למשהו, למישהו, כאשר תודעת היובל מקננת בנו, נוסכת בנו את החירות כיסוד של התחדשות וחיוניות מתמדת. זאת תפיסת זמן – אנטי זמנית. פרדוקס קיומי שנושא בחובו את תמצית הנוסחה של נצח ישראל.
כמה יפה להזכיר בהקשר זה את מילותיו האלמותיות של אחד מגדולי משוררי אומתנו – רבי יהודה הלוי:
“עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי“
עבדי הזמן, הם אלו שמנותקים מהחיבור אל היובל, אל האופן שבו ממד הנצח ההוא חודר ומוטמע ברציפות ספירת הזמן וההתכוונות לעומתו. כך כשאנו עושים את דרכינו בימים אלו של ספירת העומר, כל הדרך לממד החמישים האלמותי ההוא, אנחנו מקיימים בעצמנו בעצם שאיפה זו, את המשך מילותיו שם: “עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / “חֶלְקִי אֲדֹנָי!” אָמְרָה נַפְשִׁיי“.
יש בזה עומק ועניין עצום, המיוסד על דברי הרמב”ם בפ”י מהל’ שמיטה ביובל. כי כבר בתחילה בהל’ א’ הוא מעמידינו בפשר עניינן של השמיטות, וכך ל’:
“מצוות עשה לספור שנים שבע שבע, ולקדש שנת החמישים–שנאמר “וספרת לך, שבע שבתות שנים וקידשתם, את שנת החמישים“.
אלא שהוא אינו מסתפק בכך ובהל’ ד’ אף לוקח זאת צעד נוסף, עד כדי פלא גדול:
“כיון שחרב הבית, בטל מניין זה, משבטלה הארץ. ונשארה הארץ חרבה, שבעים שנה; ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד. ובשנה השביעית מבניינו, עלה עזרא והיא הביאה השנייה; ומשנה זו התחילו למנות מניין אחר. ועשו שנת שלוש עשרה לבניין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים; אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות“
אתם שומעים מה בעצם כתוב כאן? זהו הלא חידוש גדול שלמעשה מחייב את מנייתן של היובלות ולו אך בכדי להעניק משמעות ותוקף למניין השמיטות. בראייה זו של הרמב”ם, היובל – הנעוץ בנקודת הקצה של הספירה, הוא קריטי בשביל לתקף את הספירה כולה. לעשות אותו למכוונת אל המעבר, אל נקודת החירות הטרנסצנדנטית שמעבר להוויה הריאלית – ספירתית עצמה. אבל יש בזה אריכות גדולה, כפי שהדברים מתבארים ברמב”ם שם שמביא בעצמו את דעת הגאונים בהקשר הזה ואף מאמץ אותם לבסוף. ולא באתי אלא להצביע על העיקרון הנמרץ הזה והרעיון המוכמן בו.
ועוד הוספתי לדבר על אופייה של המלחמה הנוראית שאנו מצויים בה, בכך שעוד לא הייתה מלחמה שהתאפיינה במירוץ כה מובהק כנגד הזמן. הוי כמה זמן יקר, אנחנו מאבדים מדי יום ביומו. בראש ובראשונה בגלל גורלם המר של החטופים שהולכים ומאבדים שם זמן, ולמעשה בכך גם חייהם ממש, רק באשר האפשרות לשחרורם אינה אפשרית לצערנו בנקודת הזמן הנוכחית. כמה טרגדיה נוראית מונחת כאן לפתחנו. אך לא פחות מכך, אנחנו מאבדים מדי יום יותר ויותר את האפשרות באמת לנצח את המלחמה הזאת. אם מבחינת הלגיטימציה וההזדהות הבינלאומית, ואם מבחינת היכולת להמשיך ולנהל את המלחמה הזאת מתוך תמיכה ולכידות חברתית פנימית.
אך כאן בדיוק נעוץ המבחן המשחר לפתחנו. האם נצליח לממש את מה שצריך גם בתנאים הבלתי אפשריים הללו מבחינת הזמן. או במילים אחרות, האם לא נאבד ולו לרגע את תודעת הנצח של אומתנו. של הבנה צלולה ונהירה של מה שאנו מחויבים לו ללא כחל ושרק. להשמיד להרוג ולאבד את הרוע המוחלט הזה שקם עלינו באותה שבת שחורה של השביעי לאוקטובר. אנחנו חייבים לעשות זאת, כי אין לנו באמת כל ברירה אחרת. וכן, גם אפילו עד כמה שזה יגזור עלינו לפעול ממש בלי כל חמצן של זמן.
במובן זה הנצח והניצחון – שניהם חד הם. אין ניצחון של אמת שאין תודעת נצח שיצוקה עמוק בבסיסו. אנחנו יכולים לנצח רק עד כמה שתודעת הנצח שלנו עודנה פה. זאת היא אותה תודעת “נצח ישראל” שנושאת בחובה את תמציתו של סוד הקיום היהודי. היא גם זו שמבינה ויודעת באמת, על מה אנחנו נלחמים. על מה כל הסער הגדול הזה.
הדוגמא המובהקת לדברים הללו, היא במלחמה הקדמונית – ארכיטיפית ההיא נגד הרוע המוחלט: מלחמת עמלק. כפי שמתואר זה בכתובים עצמם, מלחמת עמלק נגזרה על ראש העם היהודי, בשעה שהוא היה – עייף ויגע. העייפות והיגעות הנם השחיקה הקלאסית של הזמן. אלו הם האותות המובהקים שלו. ומה קורה לאדם שהוא עייף ויגע? הוא מאבד למעשה את יכולת האבחנה והזיהוי הצלול. או במילים אחרות, הוא מאבד את התודעה. נהפך להיות למעשה שבוי לחלוטין במלתעותיה הטרגיים והבנאליים של הזמן.
זאת הסיבה מדוע כנגד אותו מצב של “עייף ויגע”, אנחנו מצווים על “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק “. הזכירה לעולם עניינה מודעות וצלילות הדעת. בשביל לזכור אין מנוס אלא להתגבר על אותו מצב של עייפות ויגעות. להשאיר את התודעה שלנו צלולה: ישנו טוב וישנו רע, ישנה אמת וישנו שקר. הכול חד וברור ומדבר בעד עצמו. כך היא דרכה של התורה להבטיח שלא ניפול חלילה שוב באותה עייפות ויגעות. שנישאר צלולים בדעתנו, זוכרים היטב דמותו של הרוע ומה ראוי שייעשה לו. זאת היא א”כ תודעת הנצח האולטימטיבית המבטיחה את הבסתו המוחלטת של עמלק.
וכאן באתי לדבר על עניינו של יום ההולדת. כי בעצם ציון יום ההולדת, אנחנו למעשה סופרים את הזמן. אוחזים בו בקרניו. כך שכשאנו תופסים את הזמן, יש לנו את היכולת להפך את מגמתו. להתמירו ממקום שגוזר עלינו חידלון וטרגדיה, לכזה שמאפשר לנו להתגבר וכמו לכוף עליו את ההתחדשות והחיוניות התמידית.
זהו פשר העניין מה שאנו מוצאים בתלמוד ירושלמי אנו מוצאים שביום ההולדת “מזלו של אדם גבר”. כי המזל עניינו התמידות הרוטינית של הזמן, ואילו כאשר המזל גובר, המשמעות היא באיזשהו מובן, שאנו למעשה מתגברים על המזל הקבוע. אנחנו כמו אוחזים את המזל, קרי את הזמן, ומחילים עליו את עצמנו, את ספירתנו שלנו. כך הופך הזמן להיות מצע של התפתחות והתחדשות לאין קץ. אבל לשם כך, אין מנוס מחשבון נפש. קרי מבחינה דקדקנית של האופן שבו אנחנו באמת מנצחים את הזמן, מנציחים את הווייתנו הסובייקטיבית – והאלמותית שלנו בתוך תנועה שכולה רוטינה, חידלון ומוות.
ישנה גם ל׳ מאוד נוקבת של האדה”ז בהקשר הזה: “נשמת אדם הראשון מתחדש בכל ראש השנה, כי ראש השנה יום ברוא אדם הראשון” (ליקוטי תורה- שה”ש נ’ ב’). הרעיון של ׳נשמת אדם הראשון׳ מסמל כארכיטיפ בעומקו, את אותה הנשמה שכביכול עוד הייתה קודם הזמן, טרום הרוטינה האנושית. כי ביום הזה של יום ההולדת, כשאנו אוחזים את הזמן – במקום שהוא יאחז בנו, אנו כביכול חוזרים ומתחברים אל נקודה ההיולית ההיא, שבה הכול עוד היה מכוון ונעוץ בשורשו.
ובהמשך לנאמר לעיל אודות המלחמה וטיבה, מעניין לציין כי האמירה ההיא של הירושלמי אודות התגברות המזל ביום הולדת, נאמרת בהקשר של השליחה למלחמה. כי בעת שלאדם יש יום הולדת, ראוי יותר לשולחו למלחמה באשר מזלו גבר. ואם אנו מחברים את הדברים לאמור לעיל, הרי שזאת בדיוק טיבה ותכליתה של המלחמה. היכולת לאחוז במידת הנצח המוכמנת בתנועת הניצחון. כי רק ניצחון שאותו הנצח מהדהד בבסיסו, יצוק כחומר גלם תודעתי, יכול להוות ניצחון של אמת. ניצחון שיעמוד לימים רבים.
“זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם”.. כי הספר אינו אלא הספירה הסובייקטיבית של הזמן. הנרטיב האישי של העובדות היבשות. כי העובדות הן עובדות טכניות ונטולות משמעות, כך שמה שיוצק בהן את המשמעות זהו רק הסיפור. קרי, האופן שבו אנו תופסים את הדברים ומצרפים אותם להווייתנו שלנו. כך שבפועל, העובדות לא מעניינות מה שמעניין זה הספר. הוא זה שכמו גואל את העובדות מעבדותן הזמנית והמקומית, וחוקק אותן במקום אלמותי של נצח. בתולדות האדם – כסובייקט חירותי. כך הן נעשות מעובדות יבשות לתפארת אנושית חיה וקיימת, כזאת שצדקתה עומדת לעד.
אז בלילה הזה שמזלי גבר – שיש לי הזכות, ובעיקר החובה, לעצור ולו לרגע, ולאחוז את הזמן בקרניו. את אותו המזל הרוטיני לאין קץ, אני מנסה להעניק משמעות לספירה הזאת. להבין מה זה אומר, מאין באתי ולהיכן אני הולך. מהו הפרק שעוד לא סופר בספר תולדות האדם שלי, ששומה עליי לכתוב השנה. ובעיקר, איך הגיל ההולך ומתקדם שלי, ייעשה לעוד נדבך בתנועה שהיא כולה התפתחות והתחדשות ולא חלילה התיישנות וקמילה.
לחיים ולברכה 
