מחשבות על הניצחון המזהיר שהושג במלחמת ישראל – איראן ועל הסכנות הטמונות בו.1 min read

ניצחון הוא דבר מדהים, אין דבר מתוק הימנו. פוטנציאל הניצחון הוא עצום. קל וחומר כאשר מדובר בניצחון כ”כ חד וברור, ועוד כנגד מדינה ענקית, כזאת שנתפסה לפחות עד עתה, כעוצמתית ובעלת מגוון יכולות צבאיות ואחרות יוצאות דופן. למעשה מדינת ישראל לא חוותה ניצחון מובהק ונחרץ שכזה, כבר כ58 שנים – מאז הניצחון המיתולוגי ההוא של מלחמת ששת הימים. לעובדה המרנינה הזאת ישנן השלכות כלכליות וגיאו-פוליטיות מרחיקות לכת, כאלו שבשלב כ”כ מוקדם של האירועים אנחנו אפילו לא יכולים להתחיל ולשערם.

דא עקא, כי המרחק בין ניצחון אדיר ומופלא לניצחון פירוס, עלול להיות מאוד דק, שברירי ביותר. למעשה זה לא הניצחון עצמו, אלא תחושת הניצחון. אותה תחושה של אופוריה ושיכרון כוח, של יכולת בלתי מוגבלת, של משהו שהשגנו בצורה כ”כ מדהימה – הרבה מעל ומעבר למה ששיערנו מלכתחילה. זהו היבריס מסוכן שהדרך ממנו לנמסיס של התבוססות וכשלונות, עלולה להיות כמעט בלתי נמנעת.

כי כאשר אנחנו מנצחים, אנחנו מרגישים בלתי מנוצחים. לא בכדי המילה ניצחון מהדהדת לנו את המילה נצח. מן תחושה אלמותית אופפת אותנו. הנחה שאין עוד שום דבר שבאמת יכול לאיים עלינו ולהטיל ספק בהיותנו במרחב. ואוי כמה שתחושה כזאת נושאת בחובה סכנה שעלולה לקחת את הצד המנצח כל הדרך אל עברי פי פחת. ההיסטוריה רצופה בדוגמאות מנצחונות אומללים שכאלה, כולל מאותה הפעם האחרונה שניצחנו – באמת, אי אז במלחמת ששת הימים. תבדקו מה קרה בדיוק שש שנים מאוחר יותר (וכל מה שקרה בתווך). וכפי שאמר פירוס היווני אחרי ניצחונו המזהיר כנגד הרומאים בקרב אסקולום שבאפוליה: “אם ננצח את הרומאים בעוד קרב אחד, נאבד אובדן גמור”.

זאת הסיבה שניצחון זקוק להיות יצוק על שלושה אדני יסוד, שאכן יהפכו אותו למוצדק ובר קיימא, ולא חלילה ההיפך מכך:

.צניעות וענווה: הכרה במגבלות הכוח והעובדה שעם כול הכבוד לנצחונות המזהירים שהצלחנו להגיע אליהם, אנחנן עדיין עשויים להיות פגיעים ואפילו חלשים. זה בדיוק מה שהמנהיג הראשון של העם היהודי – משה רבינו, כבר התרה בנו עוד אי אז רגע קודם הכניסה לארץ ישראל: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה..

1. הגבלה וסובלימציה: לתחום ולהגביל את היעדים שאנו רוצים להשיג במלחמה. ליצור לעצמנו – מול עצמנו, תיאום ציפיות, כך ממילא למסגר כבר מלכתחילה את הנצחון העתידי בקונטקסט הנכון והריאלי של מה שאפשר/אי אפשר להשיג. זה גם מה שייתן בידנו את האפשרות לדעת שברגע האמת נוכל לבלום ולחסום את עצמנו בדישינו. כן גם כאשר נזכה להגיע למצב שנפתיע את כולם – כולל את עצמנו, באותם רגעים שבהם תחושת הניצחון ושכרון הכוח והעוצמה תמלא אותנו מכל צד. הכלל של ‘תפסת מרובה לא תפסת’, תופס גם פה. בעיקר פה.
2. תחזוק והמשכיות: להפוך ולמנף את הניצחון מאירוע חד פעמי, גדול ודרמטי ככול שיהיה, למשהו שניתן לתחזק אותו לאורך זמן. כך אתה עושה את הניצחון ההרואי מציאות מתמשכת וקבועה, כזאת שעושה אותנו לא רק לעוצמתיים – במובן הנקודתי, אלא את המדינה למעצמה. וזהו אולי מבחנה הגדול של הניצחון, כל ניצחון באשר הוא.

ואם נהיה לרגע כנים עם עצמנו, מדינת ישראל הגיעה מאוד קרוב לאזור הדמדומים הזה. וזאת חברים, בשורה מדהימה ומדאיגה בו זמנית.
מחד, ההישג שהושג היה אפילו הרבה מעל ומעבר למה שחשבנו שנוכל להשיג, ועוד בפרק זמן כה קצר. היעדים הושגו – אחד לאחד, באופן שלרגע היה נדמה שאנחנו בטיול אחה״צ בפארק (לא באמת). אך מאידך כמה קל להיכנס במצב שכזה לסבך של שכרון וכוח, תוך כדי סימון יעדים שספק באמת כמה הם היו אפשריים וריאלים, ובעיקר מה תהיינה תוצאותיהן ביום שאחרי

כי זאת ייאמר, היומרה בהחלפת השלטון בממלכה הפרסית, הייתה אולי נראית ריאלית ובהישג יד בנקודת הזמן הנוכחית- כשאנו שולטים ללא מצרים בשמיה של איראן, מפציצים ומעלים בעשן כל מה שלא בא לנו טוב בעין, אך זאת כמובן לא יותר מאשר פאטה מורגנה. כי כאשר מדובר במדינה של 90 מיליון בני האדם ששטחה הוא כמעט פי מאה משטחה של מדינת ישראל, אין לנו באמת מושג מה יקרה, איך יקרה, מתי יקרה, ובעיקר אם בכלל יקרה. וזאת כאמור, רק דוג׳ אחת. ועוד לא אמרתי מילה, על המשך המחירים בעורף, בטחונית, חברתית, כלכלית וכו’. ורק הבוקר קיבלנו דוג’ צורבת ומדממת כ”כ למחירים שהמלחמה הזאת עלולה להמשיך ולגבות.

וכאן בדיוק, נכנס אותו טראמפ מתעתע שאנחנו כבר באמת שלא יודעים איך לבלוע אותו. במכוון או שלא, הוא זה שהציל אותנו מעצמנו. הוא הצליח להחזיק אותנו, למתן ולתחום את הניצחון המזהיר לתוך ממד מסגרתי ריאלי וממשי. כי כך רצה מסובב הסיבות, כי מה לעשות לישראל לא באמת הייתה את היכולת האופרטיבית הממשית לקטול באופן סופי את פרויקט הגרעין האיראני. לשם כך היא נזקקה באופן בלתי נמנע לשירותיה האדיבים של המעצמה הגדולה שמעבר לאוקיינוס. כך שבאופן אולי פרדוקסלי, דווקא היה זה צורך קריטי שהביא לכך כי מלכחילה היה עלינו לתאם ציפיות עם עצמנו, לא להלך סתם בגדולות, ולנסות ולרתום את האמריקאיים אלינו, ולו רק בשביל להשיג את אותה ה-מטרה היותר חשובה של המלחמה כולה. אלא שכאן, מה לעשות, מגיעה גם החשבונית, כך שאין לנו ברירה אלא לתחום את הניצחון, להבין שהוא לא לגמרי בידיים שלנו If we like it or not.

אבל העובדה הזאת כאמור, במובן היותר עמוק, היא דווקא ברכה גדולה. היא מהווה בעבורנו סוג של תעודת ביטוח שחלילה הניצחון המזהיר הזה לא יחמוק לנו מבין האצבעות. לא ייעשה מאחד הניצחונות הגדולים בתולדותינו, לעוד ניצחון פירוס שאחריתו מי ישורנו.

אז תודה לך מיסטר פרזידנט גם על הסובליציה הזאת. תודה לך שאתה עושה לנו את הניצחון המתוק הזה, למשהו יותר מתון ותכליתי. ועכשיו, המשימה הגדולה שלנו, זה לראות ולוודא איך אנחנו אכן משמרים את הניצחון הזה כמשהו בר קיימא. כזה שנוכל להנות מפירותיו המבורכים גם בעוד שנות דור.

הלוואי.