אמש הייתה בידי הזכות להשתתף באירוע מלאות שלושים להירצחו של יהודה בכר ז״ל, אחד מאותם כ1300 קרבנות שנרצחו באותו יום מר ונמהר של שמחת תורה תשפ״ד 07/10/23.
הלב עוד שותת דם והלב מסרב להאמין לגודל האסון והזוועה הבלתי נתפסת שפקדה את עמנו. אבל יש משהו בכול זאת בפרק הזמן שחלף, שמאפשר פרספקטיבה עמוקה ובו זמנית רחבה יותר, על מה שקרה אותנו. ובעיקר להתחיל ולנשום מעט, לחשוב איך בכול זאת אנו יכולים לחזור ולחיות, אך כיוון שדומני שכולנו מבינים שאותם ׳החיים ההם׳ שהיו לנו לפני היום השחור משחור ההוא, כבר לא באמת ישובו, כדאי שנחשוב איך אנו חוזרים לחיים אחרים טובים וראויים יותר, כאלו שנושאים בחובם ממד פנימי של משמעות ועומק. שנדע למנף יותר. לקחת את כל הזוועה שלבטח תיחרט בנפשותינו הפצועות עד יומנו האחרון, למקום נכון ומדויק יותר בחיינו.
אחד מאלו שבימים הללו שחלפו מאז אותו אסון נורא, שהצליחו לחדור אל תוך נשמת חיי, היה יהודה בכר ז״ל. את יהודה לא באמת הכרתי, כנראה שכן נתקלתי בו איזה פעם או פעמיים, אבל בוודאי שלא הייתה זאת היכרות אישית. אך בכל זאת, כמה ימים לאחר הירצחו התפרסם סרטון קצר שבו הוא נראה מצלם את עצמו שר את מילות התפילה ׳אלוהי נשמה׳. קשה לתאר במילים כמה הסרטון הזה מרגש ונוגע, בייחוד כשהוא מתפרסם דווקא אחרי הטרגדיה המחרידה שפקדה אותו. כל מילה ותג מוזיקלי בתפילה הזאת, מקבלים ממד מצמרר שבעתיים.
אך דומני שמה שבאמת מצליח לגעת שם בתהומות הנפש, זהו האופן שבו ניכרת ההזדהות שבין יהודה, דמותו וחייו, עם אותן המילים שהוא משורר אל מול המצלמה. זה הזכיר לי רעיון שמופיע אצל שלמה מיימון בשמו של המגיד הגדול ממזרי׳ץ, עה״פ בס׳ מלכים המיוחסים לנביא אלישע: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהוָה״ (מלכים ב׳, ג׳ טו׳). ואמר המגיד, כי כוחו של ניגון ביכולתו ליצור את המזיגה ההוליסטית בין האובייקט של הניגון לסובייקט של האדם המנגן, כי ישנו ניגון כה עמוק ופנימי שכאשר האדם משורר אותו, הוא כביכול נעשה להיות ככלי אינסטרומנטלי שכולו קודש אל הניגון. אם תרצו, האדם הופך להיות ניגון.
ולמי שמביט ביהודה שר שם את ניגון ה׳אלוהי נשמה׳, יכול לראות זאת בצורה מוחשית ממש. איך אותן מילים והמנגינה, משקפות בצורה מופתית את תמצית חייו ואת מי ומה שהוא היה. לא באמת הייתי צריך לשמוע את כל זאת מבני משפחתו וחברים, שם בהלווייתו רצופת היגון לפני כחודש ימים (שנראים כנצח), כשעמדנו באישון לילה בבית הקברות גבעת שאול בהר המנוחות בירושלים. כי אם יש משהו שחזרו וציינו כולם, הייתה העובדה שיהודה היה כולו הודיה, כשמו כן הוא: י-ה-ו-ד-ה. הוא פשוט תפס ומיצב את חייו כנקודת מוצא תמידית להודיה. בהבנה שאין בהם שום דבר טריוויאלי, פשוט ומובן מאליו, וכי ישנם לו כ״כ סיבות להכיר ולהודות, להוקיר ולהעריך על מה שהוא זכה בו. זאת עמדה קיומית ראשונית, כזאת שפוגשת אותנו על כל צעד ושעל, התייחסות שיש בידנו לבחור להחיל ולהטמיע על כל מה שקורה אותנו, לטוב או לרע.
לפני כשבוע פגשתי את אחיו הגדול של יהודה, אורי, יבדל לחיים טובים, והוא חלק עמי את הסיפור שמאחורי אותה הקלטת הווידיאו מצמררת:
היה זה ימים ספורים לפני היום הנורא ההוא ב07/10, שבו קיפח יהודה את חייו. אחד מחבריו הקרובים היה שרוי במצוקה נפשית קשה, והוא חש שהוא זקוק לאיזושהי מנת עידוד של חיים, למשהו שיגרום לו לחוש כי בכל זאת יש צידוק לחיים הללו, וכי יש בשביל מה ויש על למה. אז במקום לומר לו כל מיני מילים גדולות וקלישאות פומפוזיות על החיים ובכלל, יהודה בחר פשוט להקליט ולשלוח לו את השיר הזה, להעביר לו את אותן אנרגיות אדירות של החיים ואהבתם, באמצעות כל מה שהמילים הללו מקפלות בתוכן. למיותר לציין, כמה אפקטיבית הייתה ההשפעה של אותו ווידאו קצרצר על אותו חבר, איך היא הייתה בעדו כמים קרים על נפש עייפה ממש.
אבל יותר ממה שהוא העביר לו מילים או מסרים, הוא העביר לו את עצמו, את העצמיות הקיומית שלו, נתן לו להבין מהי בעבורו המשמעות הקיומית של לחיות בהודיה מתמדת.
כאן ראוי לנו להבין משהו על עניינה של ההודיה. יש משהו במיצוב התודעתי של ההודיה, שבהכרח גם מחולל מטמורפוזה מוסרית עמוקה בבסיס החיים שלנו כאן עלי אדמות. מחיים המכוונים רק לעומת האגו האישי התועלתני שלנו, לכודים בתפיסה אגוצנטרית שבה הכול מגיע וראוי לנו, הם מותמרים בזכותה של ההודיה, לכאלו שמגמתם היא בהגדרתה חוצה. אנו מבינים כי עמידתנו היא לעומת פלא. מול הוויה שהיא כולה מתת אל, כזאת הניתנת לנו מחדש דבר יום ביומו. כך אנו מקבלים את חיינו בהרכנת ראש של הוקרה וממילא גם של שמחה.
וכשזאת היא הגישה, קצרה גם מכאן הדרך להפך את תנועת חיינו מקבלה לנתינה, להיעשות ממקבלים לנותנים ותורמים בעצמנו. כך שהדרך להתמודד עם קשיי החיים ותובענותם, לא נעוצה בכך שאנו לא מקבלים מספיק, אלא באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר יכולתנו להעניק ולחלוק שלנו לוקה בחסר. אם נרצה, כשאנו לא מותאמים לנקודת ההודיה הקוסמית שאנו אמורים להיות בה.
———————-
היה שם רגע עילאי אחד באירוע שהתקיים אמש, שבו בני המשפחה והחברים, שוררו בצוותא את אותו ׳אלוהי נשמה׳ בניגון ההוא, כאשר קולו של יהודה ניסר שם מעל, מושמע במערכת ההגברה מתוך אותה הקלטה מפורסמת, שבו הוארה לי הארה נפלאה בפשרה של התפילה הזאת:
״אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עֲתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, ולְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים״
זאת תפילה שיש בה תמהיל של התייחסויות. היא פותחת בדיבור על הנשמה הטהורה ומקורה העליון. אלוהים הוא המקיים את הנשמה והוא גם זה שעשוי ליטלה מן האדם ולהחזירה בו לעתיד לבוא. ההמשך של מילות התפילה הוא לא לגמרי ברור. העובדה כי כול זמן שהנשמה בקרבו של האדם הוא מודה לעומת האלוהים, לכאורה אינה אלא טכנית גרידא, וכי תיאורטית היה גם ניתן לומר, כי כל זמן שהנשמה בקרבו של האדם, הוא אמור לעשות טוב, לתקן עולם במלכות שדי, ועוד כיו״ב, כך שמדוע נבחר דווקא העניין הספציפי הזה של חובת ההודיה?
אלא כי מכאן למדנו, כי ההודיה, להבדיל מכול דבר אחר שבכוחו של האדם לפעול ולהשפיע, אינה אלא הגדרתה העצמותית של הנשמה. ההיות הנשמתי הייחודי של האדם, בא לידי ביטוי ביכולתו להודות. להיות במצב שהוא נחלץ ממקומו האגוצנטרי ולהיות לעולם לעומת. להכיר כי הוא איננו מקור נשמת הווייתו, אלא מקור חוצבה הוא גבוה מעל גבוה. כך האדם מבטא את חייו במובנם היותר פנימי ועמוק. אותה הנשמה שבקרבו כביכול תובעת ממנו לא לחדול להודות. ואם במובן החיובי כך גם במובן השלילי. כי כמיניה וביה אנו למדים, כי במצב שבו רוחו של האדם נמוכה והוא מצוי בדכדוך קיומי, הרי שבהכרח הוא מתקשה להודות, להפנים כי מה שלא יקרה אותו, זה הכול גילוי מזוקק של חסד הראוי להודיה.
ולא בכדי המילה הודאה בשפה העברית, משמעה כפולה: להכיר ולהוקיר. כי אין הוקרה שאין הכרה בבסיסה. ואף ביתר עומק, כישנה הכרה הרי שבהכרח צומחת ההוקרה. כי מצב נטול מודעות הוא מצב של היעדר והתכנסות אגוצנטרית, ואילו מצב של צלילות הדעת, הוא ממילא גם מצב של הערכה והוקרה פנימית. וכך גם מורה לנו משורר תהילים: ״טוֹב לְהֹדוֹת לַיהוָה וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת״ (תהילים צב׳, ב׳-ג׳). כי שני פנים לו למקום בו האדם נמצא במצב של ׳להודות לה׳, מחד היא מאירה לו את החסדים הגלויים הנראים ומופיעים לפנינו בהארת הבוקר, אך בו זמנית, היא נושאת בחובה אלמנט הכרתי פנימי, זה שהוא קורא לו אמונה, המפעמת ברוח האדם דווקא בתקופות חשיכה של הלילות. במצבים שחייו מתקדרים, באירועים ונסיבות שבהם הכול נדמה כחשוך ונעדר אופק.
כך שגם כאשר מלמדת אותנו המשנה ע״כ כי ״חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ (ברכות, פ״ט מ״ה). והשאלה עולה מאליה, מה הקשר בין עניין הברכה על הרעה כשם שעושה האדם על הברכה, לכתוב הנזכר בקריאת שמע?
אלא כי מכאן למדנו את עומק הזיקה המתקיימת בין עניינן של ההודיה והאהבה. כי שתי תכונות נפשיות אלו, משקפות את אותה תנועה עמוקה בנפש. כי לאהוב פירושו בהכרח להניח את עצמך ולהיות מסור אל הזולת שמחוץ לך. אך האהבה אינה תכונה משנית לחיים, אלא זו המכוננת אותם. היא משמשת כנקודת הברית המשותפת שעל בסיסה הכול מתכונן ונוצר, נקודת המפגש בין שני גורמים השונים בהגדרתם, ורק אותה יציאה מהותית של כל אחד מהם לעומת זולתו, מאפשרת את כינונה של ההוויה המשותפת, זאת שממנה עוד בוא תבאונה תוצאות החיים העתידיות. כך מלמד אותנו הכתוב את חובת אהבת האלוהים ׳בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ׳. ולהדיא מזוהה האהבה כתמצית הלב והנפש של האדם. במובן זה, האהבה היא הסובסטנציה של הנפש, ליבת החיים ולבתם הרותחת.
כך ממילא עולה ומתחייבת הקריאה, ולפיה לא משנה מה שקורה לו לאדם, בין אם בתחושתו זוהי טובה, אך גם באותה מידה אם היא נתפסת לתחושתו כרעה, הרי שהוא מתחייב להמשיך ולאחוז באומץ באהבה. או אם נרצה, בהודיה. ובינו זאת, אין כאן לפנינו אך המלצה גרידא, אלא הוראה שהיא לא פחות מאשר חובה קיומית מוחלטת: חַיָּב אָדָם! זאת ברירה שהיא לא פחות מאשר להיות או לחדול. חדלנו לאהוב בהכרח חדלנו להודות, וכאשר חדלנו להודות בהכרח חדלנו להתקיים. איבדנו מיניה וביה את כל מה שנכנס ומקופל במה שמזוהה כ:״בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״!
אין פלא א״כ, כי כאשר פותח האדם את עיניו מדי בוקר, הדבר הראשון והמידי שהוא נקרא לומר זאת את תפילת ההודיה האולטימטיבית:
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיך
מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם
שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה
רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ
ההודיה מופיעה כאן כרפלקס הקיומי הראשוני ביותר של האדם, כך ברגעיו הראשונים כאשר הוא ניעור משנתו מדי בוקר. האדם קיים כמודה, כמי שעומד לעומת, מכיר ומוקיר. הישות שלעומתה הוא ניצב, הוא אותו ׳מלך חי וקיים׳, אשר ממנו למעשה כמו מוחזרת הנשמה אל גופו הנמצא במצב של תנומה. אבל בינו זאת, החזרת הנשמה כמו פועלת בד בבד, הוי אומר, האדם מקבל את נשמתו ומממש אותה מחדש בהווייתו, באופן של מוֹדֶה אֲנִי. במובן זה החזרת הנשמה וההודיה באין כאחד.
כאן באה התוספת המבהירה, בכך שאין זאת החזרת נשמה טכנית גרידא, אלא כזו שבאה כשהיא רצופה בחמלה, אהבה וחסד אין קץ, המכילה תחת מוטת כנפיה, כל צד ופינה מהוויית האדם. זאת חמלה רבה המופיעה כאֱמוּנָתֶךָ. זאת אותה אמונה המופיעה בל׳ של משורר תהילים כ״וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת״. הכרה פנימית שכול מה שקורה אותנו, הוא חסד מזוקק הראוי להכרה והוקרה. זאת האמונה שמשמשת לא פחות מאשר נקודה ארכימדית של ההוויה, הכול מתכונן ממנה ולעומתה, היא נקודת הצמיחה וההתקוממות. מכאן אנו יכולים להתחיל את יומנו, לדעת שאותה נשמה של הודיה, תפעם בכול אשר יקרה אותנו לאורכו של היום כולו.
ולסיום:
אנו נמצאים באחת התקופות היותר קשות וחשוכות בתולדות עמנו. החושך שאנו מצויים בו ניתן כמעט למישוש. הייאוש והדכדוך ממלא כול פינה. אך דווקא התקופה הזאת, מעמידה את כולנו לבחון אותנו את המבחן שאין תובעני הימנו. אך בינו זאת, עוד הרבה לפני שזהו מבחן אמוני או דתי, הוא מבחן קיומי במובנו היותר בסיסי. התביעה המשחרת לפתחנו הוא לאחוז באותה ׳אֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת׳. להבין שביום שנחדל להודות, בהכרח נחדל להיות. היכולת להודות פותחת בעדנו את האפשרות לגעת במקומות היותר קמאיים של המציאות, מעל ומעבר למה שנתפס במוחש של הכאן ועכשיו, להתוודע אל ההיוליות ההווייתית, זאת שכולה אהבה וחסד מזוקק. ומי אם לא הבחור הקדוש יהודה בכר, לשמש בעדנו כמופת מזוקק לאמונה שכזו. לתפיסת חיים שכולה רצופה באופטימיות ותקווה, הודיה והוקרה לאין קץ!
רצ״ב הלינק הנפלא לניגון ׳אלוהי נשמה׳ מפיו של יהודה ז״ל. יהיו הדברים לעילוי נשמתו וזכרו הנצחי בזכרון עמנו.
