מחשבה נוגה על חברה שאיבדה את דרכה בסבך של מיתוסים ודימויים הזויים. בעקבות מותו של הנער יוסי אייזנטל ז”ל במהלך ההפגה נגד חוק הגיוס1 min read

הדם של הנער יוסי אייזנטל ז”ל הוא בראש ובראשונה על ידיהם של מי שעשו את החברה החרדית כפי שהיא מתגלית בשנתיים האחרונות, למרחב סביבתי של אנרכיה מוחלטת. מרחב שבו אמות המידה היחידות שמכתיבות את הטון ואת הראוי לעומת המגונה, זה אוסף של מיתוסים וסיסמאות, קלישאות חבוטות שאין ביניהן לבין המציאות ולא כלום.

אתה מקשיב לנאום ולטקסטים, ופשוט משפשף את עיניך ואוזניך בתימהון: הייתכן שאכן האנשים הללו באמת מאמינים למה שיוצא להם מהפה? הם באמת עד כדי כך מצליחים לרמות ולסבן את עצמם? לכלוא את עצמכם במקום כ”כ מנותק ומופרך, אפוף בדמיונות וחזיונות שווא.

כי ככה נראית חללית שהתנתקה לחלוטין מבסיס האם. מרחפת כאבודה בחלל, מבלי שהיא כבר באמת יודעת מאין באה ולאן היא הולכת. מה בדיוק היא מצפה מעצמה? הס מלהרהר, מה באמת פשרם של כל אותם רבבות רבות של צעירים שגודשים כביכול את היכלי בית המדרש, בה בעת שכ”כ רבים מהם כבר מזמן לא מוצאים שם את מקומם. לא מרגישים שייכים ומחוברים לדפוס הכה הומוגני והדוק מבית מדרשה של הפדגוגיה החרדית הטיפוסית. כמה אלפים ישנם שם המשוועים לקצת אוויר, לאיזושהו גיוון ופתיחות, למשהו שקצת יאוורר להם את הגוף והנפש. יותאם למידותיהם האישיות. למי ולמה שהם באמת. הו רק אלוהים יודע כמה שהם כמהים לדבר מה חמקמק כלשהו, שבכול זאת יזכיר להם כי זאת מערכת דרקונית שעוד יודעת משהו על ‘חנוך לנער על פי דרכו’.

אבל המערכת, כבר באמת שלא יודעת כלום. היא שבויה בחלומותיה. לכודה בדמיונותיה, בשקריה, בהבליה. הנערים האומללים הללו, כבר מזמן שלא מעניינים אותה. היא פה בשביל להגשים איזושהי מטרה מיתית מדומיינת, כזאת שהם הצליחו לספר לעצמם שהיא האידיאל המקודש עלי אדמות. טוב, זה כמובן בתוספת הרצון לסדר כמה גו’בים לעוד כמה, שברובם כמובן יהיו המקורבים והמלחכים בפנכות הנכונות.

כי הסיפור הנורא של אתמול, היה דווקא על הבמה, עוד הרבה לפני שהוא היה שם בכאוס והאנרכיה הנוראית של האספסוף על הכביש. איך שאל מול עשרות אלפים, עמד שם עוד איזה מופרך עבדקן עם פראק ארוך, והרבה טקס קדוש בישבנו, והכריז בקול גדול וגרון ניחר: כי מה שהיה לפני כשמונים וחמש שנים באירופה, הוא גם בדיוק מה שקורה היום. השמדה מוחלטת, לא פחות. זה מה שרוצים ערמת הציונים החילוניים הארורים הללו. לעשות לנו בדיוק את מה שעשו לששת מיליוני היהודים האומללים באירופה.

כן, שמעתם? כך בדיוק, לא ליד ולא בערך, האיש המופרך הזה עמד והשמיע את ההגיגים הלא ייאמנו הללו – בשער בת רבים. ולא רק שלא היה פוצה ומצפצף, אלא ההמונים הקדושים אף הריעו לו בתשואות רמות.

לכאורה אתה צריך להיות ממש רשע (וכפוי טובה עד העצם), בשביל בכלל לעלות משפט מחריד שכזה על דל שפתיך, אבל דווקא כאן נכנס לימוד הזכות שלי אודותם. כי הסיפור פה בעיניי הוא פחות הרשעות, כי אני באמת לא חושב שהאנשים הללו רשעים, בוודאי לא במובן המודע והזדוני, הם פשוט מופרכים. חיים בעולם הרמטי ומנותק משל עצמם. עולם שאינו רלוונטי בשום צורה לשום משהו כלשהו אחר שמחוצה לו.

כי בעולם המטורלל הזה, גם היטלר הוא סוג של דימוי, והשואה היא מטאפורה, והמיליונים שנעקדו ונשחטו שם, הם בכלל מושג ערטילאי של קודש ומיתוס. אז כשכך נראית תפיסת המציאות ה”ריאלית” שלך, אין פלא שאוטובוסים עם נהגים אומללים שנקלעו לגמרי במקרה לתוך האירוע המופרך הזה, נתפסים בדיוק כמו שטחנות הרוח נתפסו בעיניו של דון קישוט. כך הם יוצאים להילחם בחוד ובחנית ובמלוא העיזוז והעוז – באותם אויבים מדומיינים ודימויים הזויים. הכול כמובן בשמה של מלחמת הקודש עלי אדמות, אותה מי אם לא אלוהים בכבודו ובעצמו, הפקיד בידיהם.

כך גם בדיוק גם נראית התנגדותם הפונדמנטליסטית לעניין הגיוס. כי לא גיוס כאן, ולא צבא כאן, לא מדינה כאן, ולא ביטחון כאן. הכול אוסף מטורלל של דימויים. מיתוסים מעומעמים שממצבים את כל החברה אדירת הממדים הזאת, בעולם דיכוטומי מדומיין – של בני אור לעומת בין אופל, טהורים לעומת טמאים, זדים לעומת עוסקי תורתך. וכן, לא במקרה הטקסטים הללו מוכרים לכם כל כך. כי ככה נראית חברה דוגמטית שמקדשת תפיסת אמונה במובנה הטכני היותר פשוט. מנציחה כמות אדירה של טקסטים, בתצורתם הפשטנית ביותר.

כך שאין להתפלא שזאת היא גם הדוקטרינה. כזאת מקבעת את האירועים הסובבים אותה בתוך מציאות שכולה סמלים ומטאפורות, תוך כדי כפירה והתעלמות מוחלטת לכול זיקה למרכיבים היסטוריים, מחקריים, עובדתיים כלשהם. כך הכול נשאר שם בעדם קפוא וסטטי כמות שהוא. יצוק על אדני מיתוס מפונטז שהוא נאחזים בו. אולי כמן קרש הצלה שלפחות לפי דמיונם, יכול להציל אותם מפני המים הזדוניים של המציאות עצמה – איך שהיא כמות שהיא. אותה ריאליה של ישראל 2026 האופפת וסוגרת עליהם מכול צד. אויה, שרק לא ניתן למציאות המחרידה הזאת לחדור אלינו לקודש פנימה. לחלל לנו את קדושת העולם המדומיין שיצרנו לעצמנו.

אז תנוח דעתכם (או שלא) גם את הילד האומלל הזה, הם יקבעו שם איפשהו בתוך המיתוס. הדם השותת שלו והפנים הטהורות המשתקפות אלינו, משתלבים יופי עם העולם המטורלל הזה. הוא ייעשה לקדוש. ז’אן דארק דמיקולו. מקומו כמובן מובטח בפנתיאון המיתי של מלחמת בני האור בבני החושך. הם לבטח כבר נשבעו נאמנה על קברו, כי המלחמה עוד תמשיך לנצח. שהם לא ינוחו ולא ישקטו עד שהדמון האפל הזה יוכרע סופית, כך הם יוכלו להבטיח לעצמם כי לעולם יישארו חברה טהרנית ומזוככת בתכלית. כזאת שכל קשר בינה לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.

זהו, אין לי באמת שום דבר אופטימי לומר הערב בהקשר הזה. אבל מי יודע, אולי מן השמיים ירחמו. הלוואי.