אמש, בשעה מאוחרת בלילה, עליתי לשיחת ועידה מרובעת, שבה השתתפו ארבעה אנשים, אשר לפחות שניים מהם קשורים מאוד לכול הסיפור של הרפורמה המשפטית. היתה זאת שיחה ארוכה רצופת עליות ומורדות, שהתחילה קרוב לחצות והסתיימה הרבה אחרי השעה אחת.
מבלי להיכנס יותר מדי לפרטים (אולי יום יבוא ואוכל לפרסם קצת יותר), אומר, כי בחודשים האחרונים הייתה לי הזכות להיות מעורב בתהליך מעמיק של ניסיון להגיע לאפשרות אמתית של פשרה במחלוקת הנוראה הזאת שקורעת פה בחודשים האחרונים את העם, כפי שלא חווינו כבר הרבה מאוד זמן. מדובר בניסיון שהוא בבסיסו רעיוני – אידיאולוגי עמוק, שתכליתו איכשהו למצוא את המכנה המשותף הערכי, כזה שלפחות השדרה המרכזית של שני צדי המפה הפוליטית, יכולים להתכנס סביבו.
אבל אתמול ככל שהלכו ונקפו השעות, והתברר שלמעשה הולכת ונסגרת האפשרות למצוא מסילות של פשרה בכול הנוגע לחוק שנמצא כרגע על סדר היום להגבלת השימוש בעילת הסבירות, נעשה כמו ניסיון אחרון (באופן כמעט ספונטני). בבחי’ “אפילו חרב חדה מונחת וכו”.
האיש שעמו אני נמצא בקשר קרוב (שהוא לטעמי אחד האינטלקטואלים החשובים בדורנו), בא עם הצעה אחרונה בהחלט, כזאת שלדעתו יכולה אולי להוות בסיס להתכנסות ופשרה. הייתה זאת סיטואציה סוריאליסטית למדיי, ארבעה אנשים בשיחת ועידה טלפונית בשעת לילה מאוחרת, שכמו מנסים איכשהו להציל ברגע האחרון את האומה, ממציאות איומה שרק אלוהים יודע איך היא עלולה להסתיים.
אלא שככל והשיחה התקדמה, התברר לכולנו כמה שהפערים הפעם לא באמת הולכים להיסגר, וכי לפחות בתקופה הקרובה המסלול שאליו אנו הולכים הוא להתנגשות גדולה. זאת תהיה לצערי התנגשות רבתי, שנצטרך הרבה מאוד רחמי שמים שלא תגיע חלילה לכלל התרסקות מוחלטת, חורבן הבית השלישי שכולנו כה חרדים מפניו.
בגמ’ במס’ תענית, ישנו תיאור מצמרר לרגעיו האחרונים של המקדש, קודם קריסתו הסופית בלהבות החורבן, באותם רגעי דמדומים עולים פרחי הכהונה אל גגו של ההיכל ומוסרים את מפתחות המקדש לשמיים, כשהם מבקשים מהקב”ה שיהיה הוא הגזבר שאמון מעתה על שמירת המפתחות, זאת אחרי שהם נכשלו במשימה הרת המשמעות הזאת. כך יוצאת יד עליונה ונוטלת מהם את אותם מפתחות. מיד לאחר מכן, קופצים פרחי הכהונה אל האש האוכלת ומכלה את המקדש ונשרפים גם הם חיים בלהבות.
יש משהו בתיאור הזה שהוא בעיני טרגי ואופטימי כאחד. זהו מן טקס של פרידה אחרונה שאותם פרחי כהונה כבר יודעים בה שהיא בלתי נמנעת, ומי יודע, מתי ואם בכלל, הם אי פעם יחזרו לכאן. אך מאידך, הם לא זורקים את המפתחות אל הלהבות, אדרבה, הם מוצאים לנכון להפקידם בידי שמים, מתוך איזושהי וודאות פנימית עמוקה, כי יום יבוא ואותם מפתחות יחזרו להיות שימושיים, לפתוח בעדנו את המקומות היותר נפלאים וטמירים עלי אדמות.
אז באיזשהו מקום, כך הרגשתי אמש באותה שיחה עצובה. הייתה שם אומנם הכרה כואבת כי אנחנו ככל הנראה הולכים למקומות לא טובים, וזה בל’ המעטה, אך עדיין המפתחות נשארו שם, לא עלו בלהבות. עדיין ישנם עוד כמה גזברים שממשיכים להחזיק בהם באומץ. אלו הם אנשי אמת שלא איבדו תקווה ביכולת בכול זאת להידבר בצורה כנה ופתוחה, לחלוק מחשבות ודעות, מתוך הערכה הדדית, ובעיקר מתוך הבנה כי תהיינה הדעות אשר תהיינה, בסופו של דבר אין לנו באמת ארץ אחרת, ואם נרצה ואם לאו, נצטרך לחזור ולהתכנס תחת אתוס משותף, להמשיך ולהתקיים בחיים המושתתים על לכידות וסולידריות חברתית.
כך שכול שנותר לי להתפלל קודם שאנו נכנסים לימים של אימה, אפופי להבות גדולות שיאכלו ויכלו אותנו מכול צד, כי בכל זאת נצליח לשמור על המפתחות. שאותם להבות לא יגיעו חלילה גם אליהם. וכי בנקודת הקצה של הכאוס הזה שאנו כבר בעיצומו, יימצא מי שישלוף אותם ויחזור ויפתח בעדנו שערי אחווה, לכידות ושלום. אינשללה.
