הנפש כבר לא עומדת בזה, הלב האנושי על סף קריסה. כמות ההלוויות, האובדן והתוגה האינסופית. אסון רודף אסון, טרגדיה אחר טרגדיה. השמות, הפנים, המשפחות, הילדים, הסיפורים. הוו הסיפורים. איך בכלל אפשר להכיל את כל החושך הזה? לחיות בתוך מציאות שהשחקן הראשי היחיד שמרקד בה הוא מלאך המוות?!
ישנו ביהדות דבר שנקרא “יקרי דשכבי” – שזה בגדול אומר, כבודם של המתים. אכן, עניין עצום ישנו בלכבד את המתים. אבל עם כל הכבוד למתים והמשמעות והחשיבות שבדבר, יש משהו שהוא חשוב לאין ערוך, וזה יקרי דחיי. דהיינו, כבודם של החיים. כי הלא טוב השועל החי מן הארי המת. כך קובעת ההלכה, כי כאשר יוצא שישנה התנגשות בין כבוד החיים לכבוד המתים, לעולם (ובהגדרה) כבודם של החיים גובר. יש לעיקרון הזה לא מעט הקשרים ואפליקציות הלכתיות שונות.
אבל כשעמדתי שם הערב, בהלוויתו של האיש הכ”כ מיוחד ונדיר הזה, הרב סרן אברהם גולדברג ז”ל, וששמעתי תיאור אחר תיאור, סיפור אחר סיפור, ודמותו איכשהו כך הלכה והשתרטטה לי, פתאום נפלה לי ההבנה שאני, וכנראה שעוד לא מעט אנשים מאותם האלפים הרבים שצבאו שם על בית הקברות, נמצאים שם ממש לא בשביל יקרי דשכבי, בשביל כבוד אחרון לאותו איש מיוחד כ”כ שנטמן שם ברגבי האדמה. דהיינו, כמובן גם בשבילו כמן טקס פרידה אחרון, אבל ממש לא רק. לפני הכול, נראה לי שהם באו בשביל עצמם. כמעשה שהוא לגמרי יקרי דחיי – הכבוד של החיים. הכבוד של כולנו.
כי מתי יצא לי לפחות, להתוודע בצורה כל כך אינטימית למכמני איכות של חומר אנושי מהסוג הזה? להבין באיזו חברה מופלאה אנחנו חיים שיוצאים ממנה אנשי פלא שכאלה. איזו קהילה, איזו מסכת של ערכים, מוסר ותרבות. קשה לי אפילו להסביר כמה אני חש גאווה להיות יהודי. שייך באופן כלשהו אל אותם מעגלים חברתיים ומרחבי זהות ותרבות. כמה עושר ועומק בהכרח מוכמן שם באותן ערוגות, אם זאת התשתית שממנה גדלים לתפארת אנשים – כמו האיש ההוא.
אז נכון הכאב נוראי וצורב עד לב השמיים. אבל לצד התחושות שמפלחות את הלב ומסרקות אותו לרסיסים, ישנה גם גאווה אמתית. תחושה של כבוד וזכות לדעת שמסתובבים כאן בינינו אנשי מופת שכאלה. אלו הם אנשים שהם לא פחות מענקי רוח. כאלו שחיים בתודעת נצח של שליחות, שלא חדלים להקרין ולהשפיע, להפוך פה כל אבן בשביל לעשות את העולם שאנו חיים בו למקום טוב וראוי יותר.
כך שכשעמדתי שם בינות האלפים שמיררו בבכי על גודל האבידה, הבנתי כמה בערבו של יום, יש על מה ועל מי להשתית את העתיד האופטימי שלנו כאן. כי על כל אחד שלצערנו מסתלק ואיננו עוד, לבטח ברוך השם, ישנם עוד עשרה או יותר, שעודם פה עמנו, חיים ונושמים, פועלים ומשפיעים במלוא זוהרם. וזה חברים, בהחלט משהו להיתלות בו. חרך אמתי שדרכו יכול להיכנס אור בוהק. עוגן של תקווה – בתוך כל ים היגון והשבר שלרגעים נדמה שעוד רגע מציף את כולנו עד כלות.
———
יש משפט נפלא בגמרא שאומר ‘כול המוריד דמעות על אדם כשר, הקב”ה סופרן ומניחן בבית גנזיו’. זה משפט שמהדהד לנו את התפילה שאך זה עתה נשאנו מנהמת ליבנו בתפילת הנעילה – נקודת השיא של יום הכיפורים: ‘יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שׁוֹמֵעַ קוֹל בְּכִיוֹת שֶׁתָּשִׂים דִּמְעוֹתֵינוּ בְּנֹאדְךָ לִהְיוֹת וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל גְּזֵרוֹת אַכְזָרִיּוֹת כִּי לְךָ לְבַד עֵינֵינוּ תְלוּיוֹת’. תחשבו על הדימוי הנפלא הזה. יש משהו בדמעות שמוציאות מאיתנו איזושהי תמציתיות ששום דבר אחר לא עושה. כשאנו בוכים אנחנו מתפרקים. מתקלפים מכול הדימויים וההתניות הטבעיות שחוצצות בינינו לבין אותה נקודה היולית – שנוכחת במלוא טהרתה בתוכינו פנימה. אבל כאנשים בוגרים, ששולטים ברגשותיהם ומנוהלים מתוך סובלימציה וחיספוס אמוציונאלי מובנה, זה קורה לנו רק במצבים שנוגעים בנו מקומות עמוקים וראשוניים, בהם אנו חווים הצפה רגשית, אם ברגעי שמחה ואושר ואם להבדיל, ברגעי צער ואובדן.
כך שכאשר אנו מורידים דמעות על אדם כשר, כמו גם כאשר אנחנו משוועים בדמעות לישועה פרטית או כללית, אנחנו נוגעים באותה תמציתיות. היא נחשפת מתוכינו במלוא טהרתה. מפרקת אצלנו את החומרים המוצקים ביותר. כמה היא משקפת אוצר בלום של זהות וקשר פנימי. בחסידות קוראים לזה דביקות, שמקורה בספירה תודעתית עמוקה שנקראת “אהבה בתענוגים”. זה משהו שאין ערוך להנצחתו. אלוהים כמו שומר אותה בעדנו, סופר ומייקר כל דמעה ודמעה, שם אותה למשמרת במקום היותר פנימי – בית גנזיו. כך הן תהיינה שם בעדנו, ספונים אצל מי שאנו קוראים בו ‘מתרצה בדמעות’ – לחזור ולהיזכר אצלו כאשר אולי נחזור ונתבלבל, נחזור ונתחספס. כשפתאום שוב כבר לא נזכור מה חשוב ומה פחות, מה ראוי לבכות עליו באמת, ומה פחות. הרבה פחות.
ושרק נהיה ראויים לקבוצת האיכות המופלאה הזאת אלוהים כבר יחסוך מאיתנו את כל טקסי היקרי דשכבי המצמיתים הללו. נראה לי ששבענו די מזה והורדנו די דמעות – הנאדים שם בבית הגנזים כבר עולים על גדותיהם. כך שאנחנו כבר מספיק בשלים בכדי להתרכז מעתה ביקרי דחיי של עצמנו. והוי כמה יקרי דחיי יש לנו.
