יש משהו מאוד עמוק בעיניי, באופן שבו אנחנו למעשה פותחים את כל רצף חגי תשרי, במצווה המובהקת של ראש השנה, תקיעת השופר, ובהנגדה מובהקת, חותמים את הרצף הזה, ביום הושענה רבא, עם הערבה וחביטתה.
כי למתבונן מבחוץ, המהלך היה צריך לכאורה להיות דווקא הפוך. להתחיל עם הערבה, זו שמייצגת מקום חסר צורה וממשות, נטול טעם וריח, משהו שהוא אוורירי ותזיזיתי, ולהגיע אל מקומו של השופר, זה שכל עניינו הוא עוצמה ותוקף, משהו שאין מוצק ומהדהד הימנו.
אבל כמו יהודים טיפוסיים, אצלנו הכול הוא הפוך על הפוך. אנו מצווים לפתוח המסע עם השופר. להדהד את הקול מסוף העולם ועד סופו. להוודע ולהגלות כי ה’ הוא האלוהים. זהו קול שבלתי ניתן להתעלם ממנו, מצמית ומחריד. וכשזאת היא המגמה, אנו עושים את המסע שלנו לאורכו של החודש הזה, וכביכול הולכים ונמסים, הופכים להיות חשופים ושבריריים יותר ויותר.
יום הכיפורים שמגיע לאלתר לאחר ר”ה, מייצר אצלנו את האינטרוספקציה שאמורה לגרום לנו להבין, מה אנו ומה חיינו, מה כוחינו ומה גבורתינו, ומתוך כך אנו עוברים את טלטלת הנפש הכרוכה בעבודת התשובה. לאחר יום הכיפורים אנו נעים והולכים, אל חג הסוכות. בחג הזה אנו כבר הופכים להיות חשופים ושבריריים בהרבה. אנו מתמסרים לארעיות הטבע ופגעיו, מעתיקים את הוויתנו למקום שאין לנו בו באמת דבר וחצי דבר, מרחב הנתון כולו לחסדיו של מקום. אם נרצה, מסתפחים בצלו של מי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.
אבל עדיין, לאורכם של כל ימי החג, במקביל לחווית הסוכה ומצוותה, אנו אוחזים באומץ במנעד הברכה הבוטנית. מלקטים מינים שונים, ולוקחים אותם אלינו. כך אנו חשים שיש לנו שליטה על המרחב, על המעלה והמטה וד׳ רוחות השמיים. עד אשר ארבעת המינים שאנו מצווים בנטילתם, מאופיינים בדברי חכמים, ככלי זין. כסוג של נשק, שבאמצעותו אנו כביכול מנכיחים את מי ומה שאנחנו, לא מאבדים את מיצובינו במרחב כנקודת המוצא המשפיעה והיוצרת.
ואז אנו מגיעים אל הושענא רבא, נקודת החיתום. שם אנחנו מגיעים למקום שבו, אין לו באמת מגרמינו כלום. בנקודת השיא, אנו מניחים את ארבעת המינים, על שלל טעמיהם וריחותיהם, ונשארים עם הערבה בלבד. זו שאין רכה ושברירית הימנה. כך שאם התחלנו עם השופר העוצמתי המהדהד, אנחנו מסיימים במקום ההפכי לחלוטין. רכים ושבריריים, בהרכנת ראש מטה. אנו מבינים שהעוצמה האמתית נמצאת דווקא במקום הזה. ביכולת להגמיש עצמנו לעומת האינסופיות האלוהית, לשאת עין אל הגורל הצפוי לנו, בתפילה ותחינה.
אך אם לא די בכך, אנו נוטלים את הערבה, וחובטים אותה על הקרקע. אך בינו זאת, אנחנו לא שוברים אותה, אלא חובטים. וזאת מהסיבה הפשוטה, שבאמת זה כמעט מן הנמנע לשבור ערבה, אנחנו מקסימום יכולים לחבוט בה, לגרום לה להיות יותר שברירית ודלה ממה שהיא גם כך. כי להבדיל מהלולב ואפילו ההדסים, שיותר ממה שהם ברי חביטה, הם ברי שבירה. כך שברגע שנשבור אותם, עלה עליהם הכורת. את הערבה אפשר מקסימום לחבוט, וכמו תמיד דווקא בזכות השבריריות והגמישות הזאת שלה, היא איכשהו תרים את הראש ותתייצב. כך למעשה הופכת החולשה לנקודת חוזקה ויתרון מובהק.
זה הזכיר לי רעיון שמופיע במהר״ל בס׳ ׳תפארת ישראל׳, על הכתוב בס׳ עמוס: ״בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת״. אודות פשרה של אותה ׳סוכת דוד׳, ומדוע המקדש ואף העם היהודי מזוהים כ׳סוכה׳ ולא כבית? ומבאר המהר״ל, כי להבדיל מבית קבוע, שבמידה ונופל, בהכרח משמעו שנחרב ואינו עוד, כך שכעת יש בהכרח צורך לבנות בית חדש אחר תחתיו, הסוכה לעולם גם אם היא חלילה נופלת, הרי שהיא ניתנת להרמה כמות שהיא. אותה הסוכה בדיוק, פשוט נאסוף אותה איכשהו ונעמידה מחדש על תילה. כך אומר המהר״ל, האומה הישראלית, היא בבחי׳ סוכת דוד, כך שגם כאשר אנו נופלים, אנחנו לא באמת חרבים, לעולם ניתן לחזור ולהשתקם. כן, אותה הסוכה בדיוק, זאת שהולכת עימנו כבר אלפיים שנות גלות, חוזרת וקמה חוזרת וקמה. וכמו שאומר המשורר: נופל וקם, נופל וקם, בראש מורם!
אז הנה בשולי הימים הנפלאים הללו של רצף החגים וזמני התשובה, אנחנו נשארים ערבה חבוטה. אך זה לא רק שיש לנו חלילה במה להתבייש, אלא אדרבה, כי בסופו של דבר כל מה שיש לנו, הוא מה שאין לנו. זאת האפשרות והזכות שניתנת בידינו, לחזור לצפות, לחזור לייחל לישועה. להאמין שהתקווה היא מן האפשר, שהישועה נמצאת ממש פה מעבר לפינה, לו רק נדע להתרכך לעומתה מספיק. להאמין כי אין תחליף לעוצמת האמונה והביטחון, ביכולתנו למסור עצמנו לגבוה, כך שכמה שנהיה חבוטים ושבריריים, נתרומם ונשתקם, נרים ראש ונמשיך הלאה.
וכפי שמסכם זאת יפה הפייטן באחד מהפיוטים ליום זה של הושענא רבא:
לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי מִשְׂגַּבִּי וּמֵרִים רֹאשִׁי,
הִנֵּה אֱלֹהִים עֹזֵר לִי יְהוָה בְּסֹמְכֵי נַפְשִׁי:
ושיהיה לכולנו פתקא טבא של חיתום!
