פעם אחת בחיי, הייתי חתן באמת. על כל המשתמע. עם כל התפנוקים, הזכויות הנלוות, תשומת הלב, ובעיקר תחושת המיוחדות הכה משכרת הזאת. פעם אחת בחיי, להיות חתן בלי ולו גרגיר אחד קטן של ציניות, ספקנות, סקפטיות, וכל שאר הדברים המזופתים הללו שמונעים מאיתנו להיות שם באמת, תקועים לנו כחיץ גס בינינו לרגעים הגדולים והנדירים של החיים. אותם רגעים שיש לנו את כל הסיבות שבעולם להרגיש בהם הכי מיוחדים ובעלי משמעות, ובעיקר מאושרים, ולו לאבחת רגע קל.
אבל פעם אחת, אי שם, כילד החאלקה, בנקודת המעבר לגיל שלוש, הנקודה שבה נמתח קו, לפחות במוח קודח קטן של זאטוט בן שלוש, בין מי ִומה שאני כתינוק קטן ומייבב, לילד גדול – על באמת. ילד שהוא כבר ממש, אבל ממש, גדול.
זה היה טקס חניכה כדבעי, לעילא ולעילא. כזה שצרוב לי בנימי הנפש עד עצם היום הזה. העובדה כי במקום שיער ארוך וחלק שגלש מראשי כמו היה עדר עזים למורדותיו של הר גלעד, קיבלתי כך באחת על לחיי, זוג ‘פאייס’ אמתיים, ממש כאלו שאפשר להרגיש ולהשוויץ לכל מי שסביבך, עשתה את כל ההבדל. אלו הן פֶּאיֵסְ (פאות) לתפארת, שתהיינה שם איתי לנצח. מעתה כל מי שיחפוץ לצבוט בלחיים התפוחים שלי, לא יוכל להתעלם מהן, ממני.
כי זוהי בדיוק הייתה בעיני תכליתן של הפאייס הללו, להיות שם לבטח לאות ולגאון, שאתה ילד גדול. ממש ילד גדול כמו כל אותם ילדים גדולים שהבטת עליהם עד כה מלמטה למעלה. ולא לדבר על כך, שאלו הם פֶּאיֵסְ ממש כמו של אבא, של זיידא, של הדוד פלוני או הרב האלמוני. אתה לגמרי, כמעט, אחד מהם. ממש חלק מכל העולם הכה גדול ומרהיב הזה, אמנם עדיין די מלמטה, אבל כבר חלק. עוד מעט אפילו אהיה גבוה, חזק ונוכח כמותם במרחב.
אז בפעם ההיא – בל”ג בעומר תשמ”ב – 1982, שם במירון במחיצתו של רשב”י, הייתי חתן אמתי לכמה רגעי אושר שמסופקני שחוויתי עוד שכמותם מאז ועד הלום. על גג העולם – הכתפיים הכה בטוחות של אבא, עם השטריימל על הראש – האוטוטו מגולח שלי, בין ההמונים, המחולות והמדורות עד לב השמים, הייתי חתן אמתי לרגע. שם, בנקודת הזמן ההיא, הייתי לגמרי בטוח שאני, כן אני, הוא הדבר הכי משמעותי שכולם כה מתעניינים וגאים בו. בעוצם הרגע יכולתי כמעט לאחוז בכפות ידיי המיניטוריות, את תחושת האושר המרוממת הזאת. להרגיש שיש לי בעצם הכל. ניחנתי במתת אל שאין סוחפת הימנה, ניחנתי בלהיות ג ד ו ל. ניחנתי בפֶּאיֵסְ. אשריי ואשר חלקי, כמה נעים הוא גורלי.
אז טעימה קטנה מהאושר העילאי ההוא. מי יתנני עוד פעם מירון, מי יתנני ולו עוד פעם אחת רגעית, את חווית החניכה בל”ג בעומר ההוא בשנת תשמ”ב?
