פרולוג:
בימים אלו אנו מציינים שלוש שנים לאסון מירון – האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה (עד לאותה נקודת זמן). זה היה אירוע טראומטי וקשה במיוחד, כזה שטלטל את אמות הסיפים של החברה הישראלית בכלל וזאת החרדית בפרט. הוא נגע בעצבים החברתיים והתרבותיים הרגישים והחשופים ביותר. העלה שאלות נוקבות בכול הנוגע לאופן התנהלותה של החברה החרדית, כפי שבא לידי באירוע ההוא לאורך שנים – כהשתקפות נוקבת לאי אלו תחלואים קשים המאפיינים את החברה הזאת וכמו נחשפו במלוא ערוותם באירוע הטרגי ההוא.
אלו היו שורות שנכתבו בדם נפשי ממש. אני מוצא לנכון לחזור ולפרסם את הטור הוא, לאור כל מה שאנו עוברים בשבעת החודשים האחרונים – מאז היום המר והנמהר של השביעי באוקטובר. המלחמה הנוראית שאנו מצויים בה חזרה והציפה את הקונפליקט בין החברה החרדית לחברה הישראלית הכללית. והאופן שבו בוחרת החברה החרדית במפגיע שלא ליטול חלק בחובת ההתגייסות לטובת המלחמה על קיומה של האומה היהודית בארץ ישראל. מבלי להיכנס יתר לעובי הקורה בסוגיה זו, דומני כי לא מעט מהנאמר בטור דלהלן, מתייחס גם לאספקט הזה. מאיר את סוגיית הדת והמדינה כפי שהיא נתפסת בפריזמה החרדית – מסורתית. ובייחוד עוד יותר, לאור העובדה המצערת שבעקבות המלחמה המתחוללת בצפון, נגזרה הסגירה על ההר וחגיגת ההילולא, אך בו זמנית ישנם לא מעט מטורפים שעודם מנסים לפרוץ ולהגיע בכול זאת, תוך כדי סיכון חיים ממש.
חשוב להבהיר כי הדברים נכתבו כתוכחה מגולה באהבה מסותרת, מתוך יחס של הערכה עמוקה שיש לי מחד לחברה החרדית, לצד ביקורת נוקבת על לא מעט ממאפיינה האידיאולוגיים והתרבותיים.
ולהלן המאמר:
ארבע הערות בעקבות האסון הנורא במירון:
1. כל מי שאי פעם השתתף בחגיגות לג’ בעומר במירון, יודע לזהות, או לפחות להרגיש, שיש משהו מאוד חריג במקום הזה, ובדייקא באופי החגיגות שמתקיימות שם ביום המסוים הזה של לג’ בעומר. מדובר במקום, שבעבור קהלים מאוד גדולים, בעיקר אלו מהחוגים האנטי ציוניים, בני היישוב הישן בירושלים ועוד, נתפס כלא פחות מאשר מצדה. אותה מצודה אחרונה שבה כביכול הם עוד יכולים לחוות ולחגוג, ממש כפי שהיה עוד הרבה קודם לציונות והיווסדותה של המדינה. בעבורם זהו שם ושארית, לאותה מציאות פרה-מדינתית שהייתה פה. אם תרצו, זהו חלק בלתי נפרד מהחוויה. כמעט כמו לחזור בזמן אל התקופה העותומנית ההיא במאה 19. להתרפק על זכרונותיה המתוקים והרחוקים, רגע לפני שבאו הציונים הארורים והחריבו ברשעותם את גן העדן הקיומי ההוא. מציאות ארצישראלית פנטנסטית, שבו חיינו בהרמוניה נפלאה עם השבטים הפאלחים המקומים, הערבים, הבדווים, הדרוזים, ומי לא בעצם.
זה כמובן יכול להסביר לא מעט, את אופיה של החגיגה שם על ההר. הלחנים, ריקודי הדֶּבְּקוֹת המיתולוגיים, מוזיקת הכלייזמרים הנודעת, מסורות ההדלקה שעוברות במשך דורות בכול מיני חוגים וחסידויות, ההקדשות המהוללים השולטים במקום ביד רמה. בקיצור, זהו מן אקס טריטוריה ששם עוד ניתן להתבסם מניחוחות עתיקים של רוח ומסורת. וששם, לשמחתם כי רבה, אותה מדינה חדשה, חילונית ומשוקצת, לא הצליחה לנעוץ את טלפיה. וכמה לא פלא, שדווקא החגיגה הזו הפכה לפולחן עליה לרגל המוני (לפחות בשנים עברו, קודם הקורונה), אליה מגיעים אלפים ואולי אפילו רבבות של חסידים (בעיקר מחוגי סטאמר ועוד), ברכבות אוויריות מכל קצוות תבל (בעיקר מארה”ב), להשתתף בחגיגות השמחה שעל ההר (תרמה לכך גם העובדה שהציון במירון הוא מהמקומות הקדושים היחידים בא”י, שלא נכבשו על ידי הצבא הציוני בכיבוש הטמא של 1967). זה גם מה שאולי עושה בעבור רבים את האירוע הזה, לאקזוטי במיוחד. גם אם הם לא בהכרח שותפים למדיניות ההתכחשות למדינה וההתנגדות לה ולמוסדותיה. בינינו, מי לא היה רוצה להשתתף באירוע רוחני עם ניחוחות קדומים/אותנטיים שכאלה?
אך משום מה, מסיבות כאלו ואחרות, מדינת ישראל שיתפה פעולה עם פארסת האקס טריטוריה הזו. איכשהו היה נוח לה להעניק לחברה החרדית בכלל, ולאותם חוגים רדיקליים בפרט, את ה’מצדה’ האחרונה הזו. להיות זו שכמו צופה מן הצד בחגיגות בעלות האופי העותומני הזה. מן סוג של הסכם בלתי כתוב, בין המדינה לאותם חוגים, קחו אתם את הטריטוריה הזו ופסטיבל החגיגות שמתקיימות בה, והעיקר שתוכלו לחגוג כאוות נפשכם, לייצר תיירות ושלל הכנסות נלוות. ובא לרבי שמעון גואל. וכמה יש משהו סמלי בעובדה, שהאירוע הטרגי הנורא הזה, התרחש דווקא בסיומה של חגיגת הדלקת הנרות שנעשתה תחת מטריית חסידות ‘תולדות אהרן’, זו שאין רדיקלית ואנטי ציונית הימנה.
אז נראה שהמסקנה הראשונה, והבלתי נמנעת היא, להכריז סוף כול סוף, על נפילתה של המצדה הזו. זאת אולי תהיה בפעם הראשונה שבה המפעל הציוני ומדינת ישראל, לוקחים אחריות מלאה, שלמה ובלתי מסויגת, על כל מה שקורה בין גבולותיה. לא להותיר ולו פיסה אחת של מקום, חברה ותרבות, שבה למדינת היהודית/דמוקרטית בארץ ישראל, אין השפעה ושליטה בה, ללא כחל ושרק. ומי שלא מתאים לו לרקוד דֶּבְּקָה תחת עינה הפקוחה והמלאה של הישות הציונית, שיתכבד לעשות זאת אצלו בבית, במאה שערים או בקרית יואל שבניו יורק.
2. אחיי החרדים בהווה ובעבר, נראה לי יודעים שכאשר בחוויה של דחיסות וצפיפות עסקינן, לא מדובר בעניין של בדיעבד, אלא של לא פחות מאשר לכתחילה. הוי אומר, הרבה מאוד מאותם המונים שנדחסו שם על ההר בליל שישי האחרון, לא עשו *על אף* הצפיפות הנוראה הכרוכה שם בחוויה החגיגות הללו, אלא דווקא *בגלל* אותה צפיפות. זהו חלק לגמרי בלתי נפרד מהחוויה. החרדים, ובעיקר אלו הצעירים שבהם, כמעט מכורים לחוויה של לכידות עצומה, שבה כולם דחוסים בתוך כולם, מזיעים וצורחים את נשמתם, בריקודים ובתפילות, וכן, גם לא פחות גם במעברים שבין האירועים השונים וכו’. כך הם כמו חשים מן סוג של עוצמה תיאולוגית/סוציולוגית/קולקטיבית אדירה. סוג של יחד שהדבוקה הדחוסה הזו מייצרת בעדם, ומעניקה להם את התחושה שאין דבר חזק ונעלה מהם.
זה כמובן בא לידי ביטוי באירועים מאירועים שונים. החל בהלוויות המוניות של רבנים, שמחות בתי השואבה, ועוד ועוד אירועים. אך ללא ספק, לג׳ בעומר במירון, הוא נקודת שיא של התופעה הזו. רבבות אנשים בוחרים לעלות לאזור כה קטן ותחום אי שם בצפון הרחוק, מתוך ידיעה כמעט וודאית שהתנאים במקום רחוקים מאוד מלאפשר התכנסות כה המונית, ובוודאי בטווח זמן כה קצר. אבל כאמור, לא עולים לשם על אף העובדה הזאת, אלא במידה רבה דווקא בגללה.
ומהי המסקנה בהקשר הזה? קשה לי לומר. אבל נראה לי שכדאי שתיעשה חשיבה על אופי החוויה הדתית הזו, ואם וכמה היא באמת לוקחת את המאמינים למקומות נשגבים של פלא וקדושה, או שמא דווקא למקומות נמוכים ואיומים, שאחריתם עלולה להיות באסון הנורא שהתרחש שם לפני יומיים.
3. מן המפורסמות והגלויות הן, כי החברה החרדית עוברת בעשרות השנים האחרונות תהליך מואץ של מיסטיפיקציה מטורללת. אם בעבר כל עסקי הסגולות, ההילולות, הקמעות והלחשים, הברכות והבטחות הסרק, היו בעיקר נחלתם של הקהילות החסידיות (וגם זה יחסית בשוליים), היום השיח הזה שולט בכיפה של כולם. והדוגמא הבולטת ביותר, הוא האופן שבו הילולת רבי שמעון בלג’ בעומר, נהפכה להיות נחלתו של הציבור הליטאי כמעט לא פחות מהאופן שבו היא מצויה ורווחת בקהילה החסידית. כולם ששים על הפסטיבל הזה כמוצאי שלל רב. סיפורי הנפלאות והמעשיות לאלפים ורבבות, רווחים ומצוים בכול בית.
כך שגם אם עניין ההשתתפות באירוע הזה כשלעצמו, היה יכול להיתפס כעניין מקומי, ואולי פחות משמעותי. הענין הוא שההשתתפות הגורפת הזאת, הפכה להיות מייצגת וכתמונה אותנטית למדיי, של תהליכי עומק ראשוניים ורחבים בהרבה, שעוברים על החברה הזו. ואם תרצו, המנטרה המטופשת והכה אומללה הזו של ‘כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק’ (שבכלל נאמר בתלמוד בהקשר הלכתי אחר לחלוטין)ֿ, הפכה להיות כמעט דרך חיים. תפיסה נוראית שמאפשרת לחיות בעולם פנטסטי של דמיונות ואשליות, תרבות של סמוך וש’בעזרת השם יהיה טוב’, זו שבסופו של דבר אפשרה לכל הפרטש המחריד הזה להתקיים במשך שנים, מבלי שבאמת יהיה פוצה פה ומצפצף.
4. והערה אחרונה, ואולי החשובה ביותר: האירוע המחריד במירון, הוא נקודת הציון הקיצונית והטרגית ביותר, לשנה איומה של קורונה. שנה שבה רבים מבני החברה החרדית וקהילות שונות גדולות ונכבדות בה, הפגינו במוצהר זלזול נפשע בכל מה שנוגע להל’ ‘רוצח ושמירת נפש’. היינו, הדיבר השישי של לֹא תִרְצָח! הפך להיות בעדם, כמעט כסוג של המלצה כללית לא מחייבת. בשנה האחרונה נאמר כבר הכול והיה נראה שכל הדברים יגעים (וכן, גם אני מצאתי את עצמי נחרד ואף כותב על כך פעם מחדש). והנה הגיע האסון הנוראי הזה, וכמו חשף את הערווה המחפירה הזו, עוד ביתר שאת שבעתיים. אחוז משמעותי מבני החברה הזו (מאה אלף איש, שברובם חרדים, מהווים כמעט כ10% מבני החברה החרדית בארץ. זהו נתון עצום בהקיפו), עולים בהמוניהם להשתתף באירוע, שהוא כמעט בלתי אפשרי מבחינת היכולת לשמור על חיי אלו המתכנסים בו. העניין המיסטי היוקד, של לבוא ולפקוד קבר של צדיק מן העבר, עולה ומשתלט כמעט על כול שיקול אחר, ואפילו על שיקול שמירת החיים (שלך ושל אחרים באותה מידה). ושמא אדרבה, רבים אולי אפילו חשים בכך תחושה מופתית של מסירות נפש וכיו”ב.
כך שדומני שלפני ואחרי הכול, האירוע הזה, כמו גם כול שנת הקורונה שקדמה לו, אמורים לקחת את כולנו להתחזקות במודעות ורגישות להלכות האלמנטריות הללו של שמירת נפש. וכן, גם אם זה קצת נטול הילה מיסטית של קדושה ודביקות, לכידות ואקסטזה רוחנית נלהבת.
ולוואי שלא ישמע עוד שוד ושבר מחריד שכזה בגבולנו.
