הוֹשַׁע נָא
אָדָֽם וּבְהֵמָֽה.
בָּשָֽׂר וְרֽוּחַ וּנְשָׁמָֽה.
גִּֽיד וְעֶֽצֶם וְקׇרְמָֽה.
דְּמֽוּת וְצֶֽלֶם וְרִקְמָֽה.
וְנִמְשַֽׁל כַּבְּהֵמֽוֹת נִדְמָֽה.
זִֽיו וְתֹֽאַר וְקוֹמָֽה.
חִדּֽוּשׁ פְּנֵֽי אֲדָמָֽה.
טִיעַֽת עֲצֵֽי נְשַׁמָּֽה.
יְקָבִֽים וְקָמָֽה.
כְּרָמִֽים וְשִׁקְמָֽה..
הטקסט הזה, הוא חלק מאותן “הושענות” שלפי מנהג חב”ד נאמרות היום. כל פעם שאני פוגש את המילים המצמיתות הללו, אני נפעם מחדש. האדם מופיע כאן במלוא תפארתו מחד, אך גם בגרסתו האנושית, החלשה ואף הקמלה, מאידך, וחוזר חלילה. אותו אדם מוזכר בנשימה אחת יחד עם הבהמה, אך בו זמנית גם מזוהה כ׳בשר רוח ונשמה׳, אותו “הוד” נעשה ל”הבל”, אותו “זיו ותואר וקומה” אף מזוהה כ”נמשל כבהמות נדמה”. זאת דואליות קוטבית חריפה, שאין כמותה להגדיר ולזהות נכונה את מעמדו ומצבו של האדם בבריאה. ובעיקר לאופן שבו מן הראוי לו לזהות את עצמו.
אך הדבר היותר מעניין בעיניי בטקסט הזה, הוא דווקא האופן שבו מופיעה בו האנלוגיה בין האדם לבין מחזוריות הטבע, במובנו היותר פִּרְאִי וראשיתי. הטבע קמל ומתחדש כל הזמן, אם הוא לא יקבל שפע חיצוני, השקייה מתמדת, הוא בהכרח ייבול ויחדל להתקיים. האדמה מתחדשת כל פעם מחדש, בזכות טיעת עצי הנשמה, היקבים והקמה, הכרמים והשקמה. אבל כל אלו, זמנם קצוב, הם יפרחו וישגשגו לזמן מה, מתישהו יחלפו מן העולם ויפנו מקומם למחזור הטבעי הבא, וחוזר חלילה. רק האדמה תישאר שם, לעולם עומדת בדממתה הנצחית. בולעת בתוכה את כל מה שקמל (כולל האדם), ובו זמנית חוזרת ומתחדשת לאין סוף. וכמה יפה שר עליה אריק איינשטיין הבלתי נשכח:
“הִיא תַּבִּיט אֵלַי טוֹבָה וַחֲכָמָה
כְּמוֹ בְּבֶן הַשָּׁב הַבַּיְתָה מִן הַדֶּרֶךְ
תְּחַבֵּק אוֹתִי אֵלֶיהָ בִּנְשִׁימָה חַמָּה
אִמָּא אֲדָמָה..”
ובהקשר זה, אין כמו חג הסוכות לייצג ולהמחיש את הקרבה הקיומית/נטורליסטית הזאת. האדם הטבע והאדמה, מוצאים את עצמם מתמזגים זה בזה. האדם נוטל את ד’ מיני הטבע, נכנס להתגורר במרחב שכולו טבעי, קרוב ומוחשי לליבה הפועם של האדמה. זאת הצטרפות הנוגעת בשתי קצוותיו הקוטביות של הטבע, החידוש והקמילה גם יחד, כתרי רעי דלא מתפרשי.
כך אני אוהב להביט דבר יום ביומו על ארבעת המינים שלי, ובייחוד על זוג הערבות הבוכיות, איך הם יפים ורעננים בראשיתו של החג, אך הולכים וקמלים לאיטם. הולכים בדרך כל הארץ, בתנועה חד צדדית שאין ממנה חזרה. זאת תנועה עמוקה ומטלטלת בנפש, שאמורה לאפס אותנו בראשית השנה. להזכיר לנו אנה אנו באים, מה אנו ומֶה חיינו, מה צדקותינו ומה ישועתינו. ודווקא מתוך השבריריות הקיומית הכה מתעתעת הזאת, עולה ומתפרצת הקריאה:
הוֹשַׁע נָא
תְּלוּיָֽה עַל־בְּלִימָֽה
הוֹשַׁע נָא!
המשך חג שמח ורצוף התחדשות לכולנו!
