בשבת הקרובה ג׳ תמוז, יציין העולם היהודי 28 שנים להסתלקותו של הרבי מלובבי׳ץ רבי מנחם מנדל שניאורסון – האדמו״ר השביעי של חסידות חב״ד. הרבי היה אחד המנהיגים היהודים הגדולים והבולטים במאה עשרים. מי שהטביע חותם עצום על החיים היהודיים בתקופה שלאחר השואה ומלחמת העולם השניה, והצליח להביא את בשורת היהדות מסוף העולם ועד סופו, באופן שהוא במובנים רבים הוא חסר תקדים בעומקו והיקפו. להלן מאמר שהיה לי הזכות לכתוב, לפני שלוש שנים (ערב יום ההילולא ג׳ תמוז תשע״ט), בבית מדרשו, מרכז תנועת חב״ד העולמי – 770 איסטרן פארקווי בברוקלין שבניו יורק.
יראתי בפצותי שיח להשחיל. בבואי להציץ ולו באבחה קלה בקצה כנף אדרתו של האיש הגדול, המיוחד והכה והמופלא הזה, רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מחב”ד. מי שבשבת הקרובה ג’ תמוז הקרובה, יצוינו 25 שנים להסתלקותו. אך דומני, כי הא גופא היה רצונו של אותו צדיק, שננסה להתחקות אחר דמותו, להבין את אורחותיו, ומתוכה כמו להציץ פנימה לנסות וללמוד את מקומנו וייעודנו בזה העולם, כיהודים וכבני אדם. בבחינת, דרשוני וחיו. ולוואי ולא אחטא בשפתיי, ולא אומר דבר שאינו כשורה ואינו הולם חלילה את דמותו.
למי שעוקב אחר כתיבתי, לבטח שם לב, כי העניין החבד”י לוקח בה בשנים האחרונות מקום משמעותי יחסית. מאז התקרבותי לתנועה זו מהיבטים שונים, אני לא פחות ממרותק לדמותו אדירת הקומה של הרבי. היא חידדה בעבורי כמה היה האיש הזה ענק ויחיד בדורו. מי שנחלץ כנחשון לפני המחנה, להביא את בשורתה של היהדות, מסוף העולם ועד סופו ממש. את השורות הבאות ברצוני להקדיש לניסיון להאיר את דמותו של הרבי ומפעלו המשיחי, לאור כמה מן העקרונות שעלו מתוך תורתו ואופן ראייתו שלו את מקומו ותפקידו התיאולוגי – היסטורי בנקודת הזמן שבה פעל.
בשיחת ההתוועדות בשבת פרשת קורח תשמ”ט (פרשה שהיא כאן אף פרשת השבוע. והיא הפרשה שבה נסתלק הרבי כחמש שנים לאחר מכן), דיבר הרבי בארוכה על העובדה שחמיו, האדמו”ר הקודם הריי”צ, הגיע לאחר כל תלאותיו, דווקא לארצות הברית של אמריקה. אותה מעצמה של שפע ואפשרויות, הממוקמת דווקא בחציו התחתון של כדור הארץ. תחילה אביא בהקשר זה, כמה שורות מתוך דבריו בהתוועדות ההיא:
נקודת ההסברה בזה — ע”פ הכלל הידוע “ירידה צורך עלי'”: כיון שהביאה לחצי כדור התחתון, “גלות אמריקא “היוותה ירידה גדולה ביותר (נוסף על הירידה שבשאר הגליות ש”גלתה ליובאַוויטש”) הרי מובן, שהכוונה והתכלית בזה היא — העלי’ הבאה עי”ז, עד לעלי’ שבאין ערוך (בהתאם להירידה שבאין ערוך), שזוהי ההוספה והחידוש שנעשה בכללות העבודה ד”יפוצו מעינותיך חוצה” דוקא בחצי כדור התחתון, באופן נעלה יותר, ועד — שלא בערך.
התוועדויות הרבי מלובביץ׳, שבת פרשת קורח תשמ״ט
בהמשך מוסיף הרבי שם להאריך בדברים, אודות עניינו של חודש תמוז לעומת חודש סיוון שקדם לו, כי אם בחודש סיוון קיבלנו את התורה בהשפעה התגלותית של מלמעלה למטה, הרי שחודש תמוז הוא החודש של ההתרחקות. מצב שבו השפע כבר חדל להיות ניכר. בחודש זה האדם כבר שרוי בתחושת היעדר והסתלקות. אך אדרבה, דווקא בשל כך, מתעצמת שבעתיים עבודתו ואחריותו של האדם, בעבודת הפצת המעיינות חוצה. כי לצאת ‘חוצה’, היינו בהכרח לשבור את מעגל הגבולות הטבעיים של ההשפעה וההתרחבות. להגיע אל המקום שאין בכוחה הטבעי של ההשפעה להגיע ולהאיר. וזאת היא אותה ‘הירידה’ היותר נמוכה מכול הירידות וההתמודדויות.
בראייתו של הרבי, יש למעשה לראות העולם כמחולק קטגורית לשניים. זה שבחצי העליון, שכמו בטבורו נמצאת ארץ ישראל. את חלק זה ניתן לראות כחלקו המואר של כדור הארץ. שם כביכול התרחשו התהליכים הגדולים עד כלפני כמאה שנים. שם התרכזו התרבויות הגדולות, נולדו והתפתחו הדתות המונותאיסטית. ומאידך (וממילא) גם התרכזו המלחמות והמאבקים בין האומות. כך שעם כל הצרות והבעיות, עדיין התקווה לגאולה פיעמה ונכחה שם עמוקות.
לעומת זאת את חציו התחתון של העולם, ובייחוד את יבשת אמריקה, גילו בני האדם רק בשלב מאוחר הרבה יותר. אך באורח פלא, תוך כמה מאות שנים, הפך חלק זה להיות מהיותר בולטים ומייצגים את העולם המערבי ואת תרבותו. ממקום של תסיסה דתית, תרבותית ומחשבתית, הפך העולם המערבי (והקפיטליסטי), לאדיש ואנוכי, ניהליסטי ורדוף נהנתנות. כך שהעובדה שהוא תחתון ומרוחק מארץ ישראל ומכל מה שהיא מייצגת, אינה אך טכנית גרידא. היא עושה אותו לירוד ונמוך מהותית, וככזה שניתן לראות בו כחלקו החשוך של כדור הארץ (על משקל ‘חלקו החשוך של הירח’).
זהו שוני מהותי מהופעתה ושדה פעולתה של החסידות במאה וחמישים השנים הראשונות להיווסדותה, שהייתה דווקא בחלק העליון של כדור הארץ, כך שממילא גם כך הייתה מגמת תנועתה ושאיפתה, להגיע לארץ ישראל, זו הסמוכה אליה יחסית, ובכך לממש את הגאולה היותר שלמה ומכוונת. ובוודאי בצוק העתים שהייתה מנת חלקם של היהודים במקומות מושבתם בארצות פולין, רוסיה וכו’ (זאת גם הייתה הסיבה מדוע הראשון לשושלת חב”ד ומייסדה, האדמו”ר הזקן – בעל התניא, דווקא שקד על כך שהעם היהודי ימשיך לחיות תחת עול השלטון של הצאר הרוסי במקום מושבו ברוסיה. הוא ביכר באופן נחרץ, את הרדיפות והתלאות שהם סבלו תחת זרועו של הצאר, על פני האפשרות לשחרור ושוויון זכויות תחת שלטון הרפובליקה של נפוליאון הצרפתי. וזאת מתוך תפיסה, שדווקא מצבם הרע של היהודים, מונע מהם מלהתבולל ולהתקבע במקום מושבם הגלותי, וכמו כופה עליהם להמשיך ולתקוע את יהבם אלי הגאולה וההליכה לארץ ישראל).
אך לעומת זאת, לתופעת ירידתה והתרחבותה של החסידות עוד מטה, לחצי הכדור התחתון (בזכות הגעתו של הרבי הריי”צ לארה”ב בראשית שנות הארבעים), היתה בעיני הרבי, משמעות עמוקה ואף דרמטית. לא עוד מגמה שכמו מובנית במיקום הגלותי, של שאיפה מתמדת להשתחררות ממצב של גלות ומצוקה, אלי הגאולה האוטופית בירושלים ובארץ ישראל. הגירת היהודים ההמונית לארצות הברית, במחצית השנייה של המאה ה-19, ובדייקא הגירתו לארה”ב של חמיו האדמו”ר הריי”צ, והתבססות החסידות שם בנוכחות ובתוקף משמעותי (דבר שאף התברר כחלק מן התרופה שהוקדמה למכה, לשואה הנוראה שהכתה את יהדות אירופה בשנות הארבעים), היוו לא פחות מקו פרשת מים בתולדות האומה. לטעמו של הרבי תהליכים אלו קיבעו למעשה את העובדה כי מעתה ואילך (או אם נרצה, בשלב היותר אחרון של מצב הגלות ורגע קודם הגאולה האמתית והשלמה), העם היהודי נמצא במקום שבו הוא לא היה מעודו. לראשונה יש באפשרותו לחיות חיים יהודיים מלאים, תוססים ומשגשגים ברוחניות וגשמיות גם יחד, דווקא באזור היותר רחוק מארץ ישראל. פתאום החלום על החירות והגאולה מכל הצרות והמצוקות, אינו בהכרח מתקשר מיניה וביה, למתכונת הגאולה המסורתית והמוכרת, בדמות הופעת המשיח ונשיאתו את העם היהודי על כנפי נשרים כל הדרך לירושלים ולארץ ישראל. מה א”כ המשמעות התיאולוגית – היסטורית של העובדה חסרת התקדים הזאת? איך אנו אמורים להבין את פשרה של הדרמה ההיסטורית הזו שאנו נמצאים בה.
זאת ועוד, מדברים הרבה על היחס של הרבי למדינה ולציונות וכו’. ואכן הרבה נכתב ונותח בהקשר הזה. אך לאור האמור, דומני כי ניתן לזהות קו ייחודי מרתק שבו נקט הרבי. קו העובר בדיוק בתווך שבין שני הקטבים הרעיוניים הידועים בהקשר הזה. מחד, ניצבת האסכולה הפרה-ציונית המובהקת, הרואה במעשה המדיני-חילוני, או אם נרצה, באקטיביזם האנושי (שהוא כביכול עצמאי ומנותק מזיקה ישירה אל האל והשפעתו), של חידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל, עלייתם של המוני יהודים וכו’, סממן מובהק של הגאולה וכמעשה שאין שמימי ופלאי הימנו. ומאידך, ניצבת האסכולה המתנגדת בחריפות לכל דבר שריח של ציונות נודף הימנו (סאטמר, נטורי קרתא, וכו׳). וזאת מתוך מקום של מחויבות אדוקה אל אותן שלוש השבועות המפורסמות, שלמעשה כמו כופות על היהודי את המצב הגלותי – הפאסיבי.
גישה זו שוללת למעשה מן היהודי כל אפשרות וזכות לעשות איזשהו מעשה אקטיבי מצדו, שכמו מקדם אותו צעד אחד קדימה אל הגאולה העתידית המובטחת. גאולה זו אמורה להתרחש לגמרי מן שמיא, כאירוע טרנסצנדנטי, על טבעי ומשדד מערכות. יום יבוא ויפציע הגואל האחרון בחייהם של היהודים היושבים בניכר, וייקחם בשמחה וששון לארצם ועירם הקדושה. יבנה את המקדש, ויחזיר באחת את השראת השכינה לישראל. כמה נפלא שזה נשמע, תודו.
אז הרבי, ניצב לטעמי בדיוק בתווך שבין שתי הגישות הללו. מחד, הוא לא יכול לקבל את הציונות המושתת על תפיסה חילונית של התנתקות מהאל ומתורתו, ומתוך כך לעלות וכמו לגאול את ישראל מגלותו (וכמובן שהשקפתו זו האנטי ציונית של הרבי, לגמרי מתחברת לגישה המסורתית של שני האדמורי”ם שקדמו לו, הרש”ב וחותנו הריי”צ). אך מאידך, הוא דוחה בלא פחות נחרצות, גם את הגישה הפאסיבית האמורה, מבית מדרשם של המתנגדים. וכאן נכנסת לטעמי, השקפתו האמורה אודות חצי הכדור התחתון. בראיית הרבי, דווקא העובדה שהיהדות שכביכול הכי פחות זקוקה לגאולה, נמצאת דווקא בחצי הכדור התחתון – זה הפחות מואר באור הארצישראלי, משמעה שישנה סוג של אקטיביות חדשה הנדרשת מן היהודי בשלב אחרון זה של הגלות. וזאת לקחת חלק פעיל ומשמעותי בעבודת התיקון היהודית הנדרשת בכל חלקי העולם, גם אלו היותר מרוחקים ומנותקים. זאת עבודת ה’ופרצת’ היותר עמוקה שמשחרת לפתחו של כל יהודי ויהודי בתקופה זו.
כמובן, שבהקשר זה, ראה הרבי את עצמו כמי שעול משימת ה’פריצה’ הזו מוטלת בראש ובראשונה על כתפיו. ואם ניתן לזהות את גולת הכותרת של התיאולוגית החבדי”ת, בשאיפה ליצירתה של ‘דירה בתחתונים’ בעבור האלוהות. הרי כי דומני שבראייתו של הרבי, בעת בזאת, חצי כדור התחתון הוא אותם התחתונים שעלינו לתת בהם את מבטנו ועבודתנו, ע”כ המשתמע מכך.
כך שבעצם מה שעשה הרבי, זה סוג של הפרד ומשול. הוא כביכול ניתק את עבודת הגאולה האקטיבית מן הזיקה הישירה והבלתי אמצעית למה שקורה בחצי הכדור העליון, היינו לעלייה לארץ ישראל ולכל מה שנגזר מכך אופרטיבית (ובהקשר זה אני כמובן מדבר במובן המטאפורי. כי הלא פעולותיו ושליחיו של הרבי, הגיעו ופרצו מסוף העולם ועד סופו, ובארץ ישראל עצמה אף ביתר שאת כפליים לתושייה).
אך זאת ייאמר, כי באותה נשימה ממש, הוא גם דחה לחלוטין את הגישה הפאסיבית. אדרבה, הוא העמיס על כתפי חסידיו תובענות אקטיבית שאין למעלה הימנה. הוא עשה באחת את רבבותיו חסידיו לחיילים בפועל בצבא להבאת הגאולה והמשיח. לא עוד אך ציפיות, תקוות ותפילות. אמור מעתה, פעולות ממשיות הדורשות הקרבה עצומה, התאמצות והשתדלות שאינה יודעת מרגוע, כאשר אין מי שהוא בן חורין להיפטר הימנה.
להשקפתו של הרבי זה היה הסיכוי האמתי שאותו חלק מהעם היהודי היושב בחצי הכדור התחתון (אם פיזית ואם מטאפורית), ושאינו מחובר בהכרח לבשורת הציונות והלך רוחה של המדינה, בו בזמן שהוא רחוק מאוד מדפוס שמירת המצוות האדוק של המתנגדים לציונות, יוכלו להמשיך ולראות את עצמם יהודים. כך הם יימנעו מהתבוללות מוחלטת והינתקות מכל מה שריח של יהדות נודף הימנו.
זאת בעיני הרבי, הייתה החובה הגדולה שהטילה עליו ההיסטוריה ברגע ההוא, כח’ בסיוון תש”א (1941), כשהצליח לברוח עם רעייתו ולהגיע בטח לחופי ארצות הברית. זאת בוודאי לא אך עובדה מקרית גרידא. אלא כזו שלמעשה כוננה בעדו את ראייתו ומקומו, ובעיקר את אחריותו כאחד מגדולי המנהיגים של העם היהודי בדורות האחרונות. לקחת אחריות מלאה על הצד הזה של כדור הארץ, הצד המרוחק והבלתי מואר שלו.
ושמא לאור כל האמור, ניתן להבין ולו במשהו, את גישתו הכה עקבית ועקרונית של הרבי, שלא להגיע ולו לביקור קצר וחד פעמי, בארץ הקודש. בהשקפתו של הרבי, חובתו הקדושה והעליונה היא להיות מרוכז כולו בחצי הכדור התחתון על כל המשתמע הימנו. כמובן שארץ ישראל נמצאת בראש מעייניו, אך לא במובנה הפיזי – אופרטיבי, אלא אך במובן הרוחני וכו’ (במובן של ‘חצי הכדור התחתון’ ולא ‘העליון’). כך ששמא היה חששו, כי הגעתו ארצה תקבל משמעות אופרטיבית כזאת או אחרת, ולמעשה תמצב אותו במקום שהוא לטעמו מחוץ למרחב אחריותו, ולו בשלב זה (כמובן שלתפיסתו, השלב הבא של תהליך הגאולה, לאחר תיקונו של חצי הכדור התחתון וכו’, תהיה התנועה המלאה והשלמה לארץ ישראל וכו’. אך זה חלק הוא לחלוטין לא נתון כתביעה אקטיבית בידי האיש הישראלי, אלא כולו מסור בידי שמיא).
ואסיים ברעיון שמופיע במאמר ההוא לפרשת קורח, אותו קושר הרבי לעניינו של חצי הכדור התחתון כפי המתבאר:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל-נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם–שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת; וּמַטֵּה אַהֲרֹן, בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם.
במדבר יז׳ כא׳
ה’מטה’ בראייתו של הרבי, משמש במשמעות לשונית כפולה. כמקל ואף מל’ נמיכות, מטה. על הנשיאים כולם הוטלה האחריות להביא כל אחד את החלק הנמוך הנוגע לשבט המסוים שלו. היינו, לתקן ולהעלות את החלק הנמוך ההוא ולהשיאו (ל’ נשיא) כלפי מעלה. כאשר כול אותם תיקונים והעלאות, הולכות ומצטרפות למי שהוא הנשיא היותר כולל של הדור, אהרן הכהן, שמצטרף ומעלה את הכול אל המקום היותר גבוה בקודש פנימה. אך אין די בכך, אל לו לאהרן הכהן כמו למצב את עצמו מעל כל אותו ה’מטה’, אלא אדרבה, ‘ומטה אהרן בתוך מטותם’. היינו, הוא בעצמו כמו יורד אל המקום היותר נמוך, לחצי הכדור התחתון, על מנת לקחת חלק פעיל ואינטנסיבי בפעולת העלאה ותיקון זו. ומתוך כך מזכה העם היהודי כולו בסליחה וכפרה, בטהרה והתקדשות, ומשם תקצר הדרך אלי הגאולה האמתית והשלמה.
אז כמה סמלי, שהאיש הענק הזה שכה היה מסור דווקא לעניינו של חודש תמוז, זה שבעיניו הוא המייצג את חצי הכדור התחתון, נסתלק דווקא בראשיתו של חודש זה. כך לכאורה כמו הועצם שבעתיים היעדרו, אך בסופו של דבר באופן אירוני, דווקא הועצמה נוכחתו האלמותית. באופן שבו מפעלו האדיר ממש, ממשיך להשפיע ולהקרין, ואף להתרחב ולהתעמק שבעתיים, מעידים כאלף עדים כמה אין חלילה שולטת רימה ותולעה בנוכחתו. ואדרבה, מה זרעו ומפעלו בחיים, אף הוא בחיים ועודנו עומד ומשמש: ‘וּמַטֵּה אַהֲרֹן, בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם’! עדיין הוא מחולל פה למטה, בחצי הכדור היותר תחתון, פלאי פלאות של תיקונים והעלאות. מברר ומזקק את נשמות ישראל, גם במקומות היותר נידחים ושכוחי האל.
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל – אמן!
