על ראייה ניסית של פלא בדמותו של יוסף ובאורם של נרות החנוכה. דרוש לפרשת וישב וחג החנוכה1 min read

“אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ’ אמה פסולה כסוכה וכמבוי: ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום מאי דכתיב “והבור ריק אין בו מים” ממשמע שנא’ והבור ריק איני יודע שאין בו מים אלא מה ת”ל אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו” (מס’ שבת דף כב’ ע”א).

שני מאמרים אלו מופיעים בגמרא זה לצד זה, ומובאים שניהם מפיהם של אותם החכמים (רב כהנא שהביא את דרשותיו של רב נתן בר מניומי משמו של רב תנחום) ובוודאי שהם לא מובאים כך באופן אקראי, סביר להניח שאותם חכמים דרשו את הדרשות הללו בשבת פר’ וישב העוסקת במכירת יוסף והטלתו לבור, שהיא לעולם סמוכה לחנוכה (או אפילו יוצאת בחנוכה עצמו). אך מעבר לעובדה הטכנית הזו, נראה שישנו קשר רעיוני פנימי המוכמן בין שני המאמרים הללו, אשר לא בכדי הם נאמרו על ידי אותם החכמים (שאינם כה רווחים בתלמוד) והובאו בדייקא בסוגיה שם במס’ שבת, העוסקת בעניינו והלכותיו של חג החנוכה. וכבר נשתברו לא מעט קולמוסים של דרשו בניסיון להתחקות אחר הקשר הפנימי הזה. ואנסה אף אני את כוחי הדרשני להציע משהו בהקשר החידתי שלפנינו.

רש”י שם על אתר מבאר מדוע מי שהניח את נר חנוכה למעלה מעשרים אמה פסולה? וכך לשונו: “פסולה – דלא שלטא בה עינא למעלה מכ’ אמה וליכא פרסומי ניסא”:הביטוי “לא שלטה ביה עינא” מופיע בתלמוד פעמיים: פעם אחת, בהקשר זה של נר חנוכה או סוכה או מבוי שהנם גבוהים מעל עשרים אמה, ופעם שניה, בהקשרו של זרעו של יוסף, דהיינו העם היהודי, שלא שולטת בהם עין הרע. וכך ל’ הגמ’ במס’ ברכות (כ’ ע”א): ״אמר להו, אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא..” (אמר להם, אני מגיע מזרעו של יוסף שבהם לא שולטת עין הרע)

למעשה שני הקשרים אלו הנם הפכיים. בהקשר הראשון של הנחת נרות החנוכה או הסוכה והמבוי, אנו למדים דווקא על החשיבות והכוח שישנה להבטה האנושית, ואיך היא יכולה להשפיע, עד כדי כי פסיקת הפסילה באותן הלכות נובעת מן העובדה שבלתי ניתן לראות את נרות החנוכה או הסכך או המבוי. הוי אומר, הנם תלויים לחלוטין בראייה הממוצעת האנושית. אך לעומת זאת, בהקשר השני, אנחנו למדים כי לראייה עלולה להיות השפעה שלילית (“עינא בישא”). וכי אדרבה, דווקא יוסף הוא זה אשר כביכול זוכה להגנה מיוחדת מפני הראייה האנושית הטבעית.

כאן ברצוני להציע כי המאמר השני המתייחס אל הכתוב העוסק בטיבו של הבור אליו נזרק יוסף על ידי אחיו, מהווה למעשה כמן הסבר לעניין האמור במאמר הקודם אודות נר החנוכה שהניחו למעלה מעשרים. כי הלימוד שאותו מסיק רב נתן בר מניומי משמו של רב תנחום, מהכתוב “והבור ריק אין בו מים“, הוא שבעצם אין וואקום. הוי אומר, העובדה שבבור אין מים (מה שאמור להיות בו באופן טבעי), לא מותירה אותו סתם כך ריק, אלא אל אותו הרִיק נכנסים מיניה וביה שלל מרעין בישין אשר באופן אקטיבי עלולים לפוגע ולהזיק. הוי אומר, אין מצב שבו החיוביות נעדרת (אין בו מים), מבלי שאותו הוואקום יהפוך בהכרח לקרקע פורייה למזיקים וחלאים רעים. זהו עיקרון שאותו הבור האמור אינו אלא כפרדגימה לתפיסת עולם רחבה בהרבה, וכאן באים אנו לעניין ההבטה האמור. העולם הזה אינו חלל ריק, אם לא נמלא אותו באור ובאי אלו סימנים של חיוב והשראה, כאלו שיאפשרו ל”שלטא ביה עינא” האנושי שלנו לקלוט ולהפנים, ממילא תבוא אותה “עינא בישא” שלפתח כחטאת רובצת ופגיעתה רעה.

אם נרצה זהו גם הקשר ליוסף ולטיבו. כפי שאנו קוראים ממש בפרשיות אלו (וישב, מקץ, ויגש) יוסף ניחן ביכולת עילאית להפך את השלילה לחיוב, לרתופ את עצמו ומצבו, גם כשהוא במקומות היותר נמוכים, עלובים ושפלים, למקור בלתי אכזב של השפעה וטוב. עד כדי שהגיע למקום שעליו נאמר: “הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ“. ושמא זה סוד כוחו של זרעו, שעליהם נאמר “לא שלטא ביה עינא בישא”. לא כמן סגולה שמימית נטולת פשר, אלא דווקא ככזה הנובע מתוך תפקידו ואחריותו של היהודי באשר הוא: לסלק מהעולם את אותה “עינא בישא“, זאת באמצעות החדרת ה”שלטא ביה עינא” באופן של חיוב והקרנה חוצה. להיות זה שמתוך הבית היהודי מקרין חוצה את אור נרות החנוכה, ובכך לדחות הרבה מן החושך, להאיר ולהעשיר שבעתיים את רשות הרבים כולו.

וביתר שאת, מוצאים אנו מדרש מרתק בתלמוד, אודות טעם ההלכה ולפיה במשכן שילה ניתן לאכול קדשים ב׳כל הרואה׳, דהיינו, בכול מקום שממנו ניתן לראות את משכן שילה (להבדיל מירושלים, שבה ניתן לאכול רק בשטח שבתוך החומה), זאת באשר משכן שילה נמצא בחלקו של יוסף. וכך ל׳ הגמ׳ שם:

״שילה מקום שכל הרואה אותו מתאנח עליו על אכילת קדשים שלו רבי אבהו אמר אמר קרא בן פרת יוסף בן פרת עלי עין עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה..״

הוי אומר, העובדה שיוסף הגביל את ראייתו והטביע בה את עקרונותיו המוסריים, הפכה אותה לראייה מקודשת, כזו שבכוחה לחרוג מהכאן והמצוי הקונקרטי. האינסופיות נמצאת דווקא בהגבלה, ביכולת להתמיר את הראייה למקום של קדושה ופלא. ובס׳ שפת אמת לפרשתנו, מאיר הוא נקודה נפלאה, בכך שדווקא הגבלה ראייתית – מוסרית זו, היא גם הייתה זו שהעניקה ליוסף את היכולת הפלאית לראות הרבה מעל ומעבר למה שקרה אותו באותם רגעים. וכפי שמופיע בדברי חכמים ׳באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון׳ (סוטה לו׳ ע״ב)ֿ, כאשר ציור דמיוני זה הוא שאפשר לו לצלוח את הניסיון המוסרי החמור שלפניו. והעניין הוא, כי דווקא הראייה הנושאת בחובה את אמת מידתה התובענית של המוסר, היא זו שמסוגלת להגיע לרמות פנימיות של הפשטה ודמיון, וממילא לחוויה עמוקה שבעתיים (עניינו של החלון, הוא באופן שבו הוא כביכול פורץ חוצה, את גבולותיו המצומצים של החדר הסגור, וכביכול מאפשר לתודעת הדמיון להגיע למקומות שם מעל ומעבר העכשווי והמצוי).

ואם נצטרף את דברים אלו, לדברינו האמורים לעיל ולמאמר חכמים שאנו עוסקים בו, הרי שזהו כפתור ופרח. כי הנחת הנר למעלה מעשרים אמה, בהכרח משמע ניתוק ממד הראייה מן הממד הריאלי, כי זאת תכליתה של נר חנוכה, לחבר וללכוד את הראייה אל הפלא, אל האור המופשט והאינסופי. כך שממילא במצב שבו מונח הנר חנוכה גבוה מעל גבוה, חסר כאן את ממד החיבור של ׳בכל הרואה׳.

ובאותה מידה בדיוק, דווקא יכולת ראייה מיוחדת זו, היא גם מה שעמדה ליוסף באותו בור אפל רצוף נחשים ועקרבים. היכולת להביט אל המעבר של הכאן ועכשיו הטרגי שהוא מצוי בו. זאת ראייה שכולה פלא, נס להתנוסס!

וכך לשונו הנפלאה של ס’ הזוהר: “מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתקא..” (אלו מכם ההופכים את החושך לאור ואת הטעם המר למתוק)אז זכרו נא חברים, אין וואקום, זהו המסר העיקרי. אם לא נשפיע ונקרין חוצה אור יקרות של טוב והעשרה, נמצא את עצמנו מתמודדים עם נחשים, עקרבים ושאר מרעין בישין. או אם נרצה, עם מי יודע כמה “עינא בישא” של רוע ושלילה.

בתמונה המצורפת ניתן לראות את אותו ״מעט מן האור הדוחה הרבה מן החושך״ – נרות החנוכה לעומת צלב הקרס – סמלה הידוע של המפלגה הנאצית, כשהם ממוצבים זה לעומת זה. התמונה צולמה בעיר קיל שבגרמניה בשנת 1932 על ידי רחל פוזנר אשתו של הרב עקיבא פוזנר רבה של העיר. זאת עדות פוטוגרפית מצמררת ל”שלטא ביה עינא” של אור וחיוב, כנגד “עינא בישא” של הנחשים והעקרבים, שבאותם ימים של חושך הלכו שביתה ברחובה של עיר ובגרמניה כולה, עד שכמעט הביאו לחורבן העולם כולו.

שבוע טוב וחג אורים שמח