רקוויאם לרח’ חגי בבני ברק – כמיקרו קוסמוס לעיר וחברה שלמה. הרהור נוגה בסיומו של יום:1 min read

אני רוצה לספר לכם קצת על רחוב חגי בבני ברק. כן, זה הרחוב הקטן הזה שבו הכול התרחש היום שם, הפוגרום המחריד, ההתפרעויות ושאר מרעין הבישין. כי ממש שם, ברחוב הזה, גדלתי וביליתי את מיטב שנותיי כילד וכנער צעיר. הכרתי וידעתי שם כל פינה. למעשה לא היה הרבה מה לדעת, ברמת השטח, כי רק בשביל שתקבלו קצת מושג ופרופורציה, הבית שבו התגוררנו היה מס’ 15 והוא היה למעשה הבית האחרון ברחוב.

אבל מה שכן היה בו, זה דווקא הגיוון. בתקופה ההיא של שנות השמונים – תחילת התשעים, הוא היה רחוק מלהיות חד גוני, כמו סתם עוד רחוב או סמטה בעיר התורה והחסידות הזאת. היה בו למעשה הכול מכול כול. למשל, ממול הבית של ההורים שלי, היה מפעל גדול לצבע, זאת לצד פרדס קטן של עצי פרי, שבו היינו כילדים נוהגים לשחק, להסתתר ולהסתודד. היו כמה שני שטיבלעך קטנים, האחד של חסידות בוהוש פאשקן – שבכלל הייתה חסידות תל אביבית, שהאדמו”ר שלהם היה מגיע אחת לתקופה מתל אביב, על מנת לשהות במחיצת עדת חסידיו הקטנה. כך גם היינו מקבלים את ניחוחות החסידות הרוזי’נאית התל אביבית הזאת. בדמות טישים חסידיים שערך האדמו”ר שבהם היה קורא מתוך ספר ‘סיפורי חסידים’ של הרב זווין, לצד עבודת הנענועים הנודעת שלו וריקודי ‘שם הוויה’ נלהבים בשמחת תורה, כשהיה אוחז בידיו באומץ את ספר התורה העתיק הקטן שקיבל מאבותיו הק’. קשה גם להסביר כמה גם כך, היה האדמו”ר חריג מאוד בנוף הבני ברקי, במראהו הרוזי’נאי הטיפוסי – עם השפיץ שעל השטריימל והעניבה המהודרת, לצד היותו מכונס שם בקודש פנימה, בד’ אמותיו הפרטיות (בחסידויות רוז’ין האדמו”ר מתפלל בגפו בחדרו האישי הסמוך לבית המדרש).

בשולי הדברים בהקשר זה אוסיף, כי מבלי להרחיב יתר על המידה, שאלוהים ישמור מה שנהיה כיום מהחסידות הרוזי’נאית הקלאסית הזאת. בחסותו הישירה של האדמו”ר הנוכחי – נכדו של האדמו”ר הקודם, שירש את מקומו. שבמו ידיו הפך אותה לאחת החסידויות היותר קנאיות במגזר החרדי. זהו פרט לא לגמרי בלתי חשוב. במידה רבה, מה שעבר על החסידות הקטנה הזאת, הוא סיפורו במיקרו קוסמוס, של רחוב חגי בשלושים השנים שחלפו מאז. ואף במידת מה, של החברה החרדית כולה (ממה שאני מבין, גם האירועים אתמול קשורים למיקומה של ישיבת החסידות שם בהמשך הרחוב).

והיה שם גם שטיבל נוסף של חסידי זוויעל (או לפחות זה מה שהיה הופיע בשלט שמעליו) ששכן בבית קטן כמעט מט ליפול, ובו התכנסה חבורה אקלקטית למדיי של אנשים שלא לגמרי מצאו את זהותם החסידית/קהילתית במקומות אחרים. חציים צ’ארלמרים טיפוסיים, חלקם חבדניק”ים למחצה או שליש או רביע. אבל מה שהיה שם לא פחות, אלו גם כאלה שלא ממש הגדירו את עצמם כחרדים כלל ועיקר. למעשה שום קשר בינם לבין חרדיות טיפוסית לא היה שם (על חלקם עוד אספר קצת בהמשך). הצד השווה שבין כולם היה, בכך שהם ניסו למצוא איזושהי קורת גג של חמימות יהודית – חסידית, לשיר ביחד, לנגן, להתחזן, ולא פחות לאכול הרבה – ביחד. כן, האוכל היה מרכיב מאוד דומיננטי ומשמעותי שם. הקידושים, ומה שכמובן קודם להם במטבח הקטן שבו היו המיוחסים נדחסים. קצת לנשנש פה ושם מההרינג או הצ’ולנט המהביל, וכמובן להרים אי אלו כוסות לחיים קצת לחימום האווירה והעלאת המורל. כך שאין פלא שמי שנתפס אז בעיניי כדמות היותר דומיננטית שם היה דווקא ר’ שעפסל זילברמן המיתולוגי (לפחות כך הוא קיבע אצלי את דמותו). בעבורי הוא היה לא פחות מהמבשל האולטימטיבי. כי כמה אין לתאר ואין לשער את נפלאות המטעמים שהוא הוציא מתחת ידיו. הכול היה נדמה אז כמאכלי האלים ממש.

ומי ששכן כבוד שם ממול שני השטיבלך הללו. היה הרבי מקאליב – רבי מנחם מנדל טאוב. עליו כבר כתבתי בהזדמנות אחרת. בית מדרשו שהתנשא לתלפיות, היווה אבן שואבת לכל מי שחיפש לראות משהו קצת אחר. לא עוד אדמו”ר חסידי טיפוסי, אפוף מאות ואף אלפי חסידים מעריצים, אלא מן דמות חידתית אפופת מסתורין. למעשה גם בבית המדרש של הרבי מקאליב, לא באמת היה ניתן לאבחן את הקהל. האקלקטיות התאפיינה מאוד גם פה. אוסף של קהל מקומי, חלקם בכלל חובשי כיפות סרוגות, שבחרו להתכנס בבית מדרשו של אצל הרבי, למצוא שם תחת קורת גגו היהודית/חסידית, את אשר אהבה נפשם. לראות דמות שכולה אומרת כיסופין וערגה לאל חי. אוד מוצל מאש התופת של אושוויץ, ומזוועות מנגלה שנחרטו עמוק בבשרו ובדמותו. האיש הזה הילך שם בינותינו, כן, ממש שם ברחוב הקטן ההוא, והיווה עדות מופתית ופלאית לכוחה של אמונה תמימה, ומהי סודה של דביקות ושמחה חסידית אמיתית. והוי כמה נפשות פצועות וחבולות אכן מצאו מזור ותשועה במחיצתו. איך הוא היה להם כמים קרים על נפש עייפה ממש.

ממש ממול בית המדרש של הרבי מקאליב, היה בית חד קומתי. בבית הזה התגוררו חיים ויוכבד (ששם משפחתם כבר פרח מזיכרוני), יהודים שכבר אז היו בגילם המתקדם. שניהם ניצולי שואה – שעברו כמעט את כל מדורי הגהינום האפשרי. היו להם בסך הכול שלושה ילדים. שני בנים ובת. הבן הגדול, שהיה המוצלח והמיוחד מבין ילדיהם, היה איש ביטחון מאחד מהגופים הסודיים במדינת ישראל, נהרג במשימת ביטחון סודית. כך נוסף לכל מה שהם חוו בצעירותם, התווספה העובדה הטרגית הזאת, במחיר הנוראי שהם שילמו על תקומת העם היהודי בארצו. ואם היה חסר עוד משהו לטרגיות האכזרית של חייהם, הרי כי בנם הנוסף שלמה שמו, הפך לשיברון ליבם למאפיונר. כך הוא היה חוזר ונעצר פעם אחר פעם. ריטואל שהיה נוכח בחיי כילד, באותן פשיטות חוזרות ונשנות של המשטרה והבילוש. ורק בתם היחידה נותרה להם לפליטה, לקצת נחת וסיפוק. קשה שלא היה לראות כמה אושר היו מרוח על פניהם הכואבות בעת שהם היו מקבלים את פני נכדיהם שבאו לבקר בביתם. זה שהיה מוקף בגינה עשירה בעצי פרי לרוב, ושיוכבד כה טרחה לטפח לאורך כ”כ הרבה שנים.

ואם כבר הזכרתי את יוכבד האהובה, אני לא יכול שלא להתרפק על הזיכרון המתוק, איך הייתה כמו מחכה לי מחוץ לביתה – דבר יום ביומו, שם במקומה הקבוע כשהיא נשענת על שער הבית מבפנים, וכך בעת שהייתי חוזר מהחיידר בשעות הצהרים וחולף על פני ביתם שם בקדמת הרחוב, היא הייתה מקבלת את פניי בחיוך הרחב שלה, מעניקה לי ממתקים ושולחת דרישת שלום חמה לאמי שתחי’. המילים קצת עבשות בשביל להכיל את חווית המתיקות הזאת בעבור ילד קטן.

שני בתים משם התגורר ר’ אלתר מרגליות עם אשתו (ששמה פרח מזיכרוני). הם היו בני משפחה מקרבה ראשונה של הזוג חיים ויוכבד. וגם הוא מהמתפללים הקבועים בשטיבל של זוועיל ששכן בסמו (והתעקש לעבור לפני התיבה כמעט מדי שבת, לזכר מי יודע כמה מקרוביו שהלכו לעולמם, כנראה שרבים מהם שם בזוועות השואה). למעשה הם הגיעו לשם, לבני ברק ההיא, אי שם שנות החמישים, כשהעיר עוד הייתה אוסף של בתים חד קומתיים והיוותה בית ליהודים דתיים שוחרי תורה ועבודה (פא”יניקים קראו להם). שם בקומת הקרקע של הבית הפעיל מרגליות את האטליז הנודע שלו. זה היה בשר בהכשר של רב העיר – הרב לנדאו (האב, ולימים בנו ר”מ). לא אשכח את היום שבו הוסרה ההשגחה מעל אותו אטליז, בגלל טעות אנושית קטנה. אין לתאר את גודל הצער ועוגמת הנפש. למיטב זכרוני האירוע הזה, הביא לסגירתו הסופית של האטליז.

הייתה שם בהווי של רח’ חגי באותם ימים, דמות נוספת: ‘חליל’ שמו. לא בטוח שיש לי בכלל את המילים לתאר את המסתורין שאפף את דמותו. למעשה הוא היה ערבי, שהתגורר בבתקה עלובה ששכנה ממש מאחורי השטיבל של זוויעל. תפקידו ועניינו לא היה לגמרי ברורים. לא היה סיפור שלא נקשר לשמו ולדמותו. שלא תדעו. אבל כנראה שהיה קשור איכשהו למפעל הצבע שהיה שם ברחוב, זה שלימים נסגר ונחרש, בעוד שחליל המשיך להתגורר שם. בזיכרוני הוא היה נראה מתהלך במן גלימה שכזאת, כשמקל ארוך בידיו. כך שאך טבעי היה שנקשרו אינסוף אגדות וסיפורים סביב דמותו. כמובן שהוא גם היה זה שדאג תמידות לחתולי הרחוב, והם מצידם נהו בהמוניהם אחריו, ממש כמו החלילן מהמלין – תוצרת בני ברק.

ועכשיו תיקחו את כל התמהיל הזה, ותדחסו אותו לרחוב, שהוא יותר מן סמטה, ממש בלב העיר בני ברק. כן, כל זה התקיים במן הרמוניה טיפוסית ומוזרה. לא רק שמעולם לא עלה בדעתו של לפגוע באופן כלשהו ולו בקצה ציפורנו של מאן דהו, אלא אדרבה, זה לגמרי היה חלק מהצביון. מהאופי המיוחד שכמו כולם התמכרו אליו. זה כנראה משהו שקשה מאוד להסביר במילים, בוודאי למי שמכיר את העיר הזה במתכונה הנוכחית. כי מה שהיה שם וניסיתי כאן לגולל במילים ספורות, זה כנראה מן מדע בדיוני לעומת מה שנהיה מהרחוב הזה כיום. רחוב קטן אי שם בני ברק, שהוא מיקרו קוסמוס לעיר שלמה וחברה גדולה אחת, שכבר מזמן איבדה את הכיוון, התדרדרה למחוזות של טירלול וחרפה מוסרית.

ואם אתם רוצים מראה מקום מדויק, הרי שביתם של חיים ויוכבד הכה זכורים לטוב, ולמולם בית המדרש של הרבי הקדוש מקאליב – שעליהם סיפרתי כאן, שכנו ממש בהיכן שהתרחש היום הפוגרום באותן חיילות אומללות. כן, איפה בדיוק שאתם רואים בתמונות את הפחים השרופים, הכאוס והחורבן מסביב.

אז נכון, בוודאי שאי אפשר לצאת בכתב אישום קולקטיבי וגורף מכול סוג שהוא. אבל דומני שזה יהיה לא פחות מטמינת ראש בחול, אם באמת נקבל את המנטרה האפולוגטית המקושקשת על ‘קומץ קיצוניים’ ושאר גיבובי הבאי שכאלה. כי צריך לומר זאת ביושר, משהו רע, רע מאוד, עובר על החברה הזאת.

ולי כל שנותר בלילה הזה, הוא להתרפק בערגה ובעצבות גדולה, על רח’ חגי הקטן ההוא. כן, המרחב החברתי הכה יוצא דופן שבו גדלתי והתחנכתי. לבכות את אותו הקסם, שכנראה לעולם כבר לא יוכל לחזור ולשכון שם עוד.