על פנים וחוץ, טומאה וטהרה, משיחיות ואלמוות – מאמר לפרשת חוקת וג׳ תמוז. לדמותו ופועלו המשיחי של הרבי מליובאוויטש זצ״ל1 min read

השבוע ביום ראשון ג׳ תמוז, ציין העולם היהודי 31 שנה להסתלקותו של הרב מנחם מנדל שניאורסון – הידוע בשמו ׳הרבי מליובאוויטש׳׳, מי ששימש כאדמו״ר השביעי של חסידות חב״ד, ואחד היהודים המשפיעים ביותר בדורנו.

באופן שאולי מוזר מאוד לעיניים חיצוניות, שאלת מותו של הרבי עודנה נתונה לדיון ואף לפולמוס בקרב עדת חסידיו. רבים מהם עודם מסרבים לקבל את עובדת הסתלקותו, כמציאות טרגית – מוגמרת ואל חזור. הרבי היה כה נוכח ומשמעותי בחייהם של כל כך הרבה אנשים ובכל כך הרבה רבדים בחיי העם היהודי. טביעת אצבעותיו והשפעתו של הרבי עודנה חיה ומפעמת במלוא עוזה, כך שזה כמעט טבעי כי הסתלקותו של הרבי תעורר תגובה כה אבסורדית המסרבת להשלים עם מותו. זאת ועוד, עובדת זיהויו של הרבי כמשיח, אם על ידי עצמו (כך לפחות לפי פרשנות חלק מחסידיו) ואם על ידי רבים מאוד מחסידיו ומעריציו, מתקשרת גם היא באופן ישיר לשאלת היחס הנכון לעובדת הסתלקותו. בקושי המובנה לקבל את ההנחה שאכן הרבי בערוב ימיו הלך בדרך כל הארץ, כשגזירת המוות נגזרה עליו כמו כל ילוד אישה אחר.

במאמר הבא אנסה לגעת בעניינה של המוות ומקומה בחיינו, ומה פשר עניינה של הטומאה לעומת הטהרה, כנוכחים כה קרדינאליים בהוויה הדתית, זאת לאור האופן שבה מופיע המוות דווקא בפרשתנו – פרשת חוקת, ואיך הדברים קשורים לדמותו ופועלו של הרבי שהסתלק בפרשה זו.

אחד המאפיינים הבולטים של מצוות הטהרה מטומאת המת, זאת העובדה שהיא נעשית באמצעות פרוצדורת הטהרה בעשיית הפרה אדומה והזיית אפרה על מי שנטמא. בפרוצדורה זו ישנו יסוד האבסורדי מובהק, עד כדי שזאת הוראה שהתווית אבסורד, כמו חרוטה לה בכותרתה. וכפי שאנו מוצאים בדברי חז״ל המובאים בל׳ של רש״י הפותח לפרשה זו: ״לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה״. ואכן לכאורה אין טענה רציונאלית יותר מטענתם זו של השטן ואומות העולם?

אלא כי לטעמי עניין עמוק מוכמן כאן:

הקושי האמתי ביותר שניצב בפני החיים וזרמתם הטבעית, או ליתר דיוק, בפני הרצון לחיים, כשאיפה המושתתת במקום היולי בנפש האדם, להשפיע, ליצור ולהתפתח, זאת ידיעת הסופיות. היינו, באותה הכרה כי בערבו של יום, כול מה שקורה כאן סביבנו, הוא בר חלוף. כזה שבין לילה היה ובין לילה אבד. ברם, כמובן שזאת ידיעה שברמה העובדתית גרידא, אין אמתית הימנה – באיזשהו מקום, זאת היא אפילו האמת היחידה שאנחנו יודעים על משהו. במובן זה, הדבר היחיד שאנחנו באמת יודעים על החיים, זאת העובדה כי אנו מתים. כך שבאופן בלתי נמנע ידיעה שכזאת מביאה לשיתוק גדול ומצמית. מה פשר ותכלית יש ברצון לחיים כשהכול הולך וקמל ונאבד בתהום הנשייה של האבדון והמוות? וביתר שאת, על מה כל הסער הגדול של החיים עם כל ההתמודדויות והאתגרים הרצופים בהם, אם גם כך בערבו של יום אנו חוזרים אל אותו עפר מן האדמה? וכפי שמנסח זאת משורר קהלת: ״כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר”. אין פלא א״כ, מדוע ביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת.

כך שאם נחזור לעניין שבו פתחנו, המוות כשהוא נוגע בחיים, תוצאתו טומאה. כאשר אדם מתוודע אל חווית המוות באופן קרוב ובלתי אמצעי, הוא בהכרח מושפע מכך תודעתית ונפשית כאחד. עצם החשיפה הכה קרובה אל הסופיות יש בה משהו שעלול להיות מעכיר ומדכדך עד דכא. זהו מצב שבראיית התורה הוא פשוט בלתי אפשרי. ההשקפה הדתית דוחה על הסף את תודעת המוות כלגיטימית, קרי, באופן לקיחתו מקום בנוכחות החיים ורציפותם.

״לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ״! זאת נקודת המוצא התודעתית-דתית הראשונית ביותר. מתוכה אמור האדם להתייצב לעומת האל ומרחב חייו ועולמו. אם נרצה, עוד לפני שהאדם מקבל על עצמו את מציאות האלוהים והנשיאה בעול המצוות וכו׳, הוא מקבל על עצמו את החיים כאקסיומה. במובן זה, דחיית המוות היא הבסיס האקזיסטציאליסטי הראשוני של החיים הדתיים התוססים, באשר הם.

זאת ועוד, המרחב של הפעילות הרוחנית, בו מובעות התשוקות הדתיות הכמוסות ביותר, הוא המקדש. זהו מרחב שהוא בהגדרתו שהוא דוחה על הסף את כל זיקה תודעתית-נפשית של המוות. זאת הסיבה מדוע אין תרתי דסתרי מובהק מאשר המקדש והטומאה. מהותו של המקדש הוא בהיותו טהור בתכלית, מנותק מכול זיקה אל המוות. בהקשר זה, המקדש משמש כאב-טיפוס לחוויה הדתית הכללית. הדת תובעת מהאדם לתפוס את חייו כמשמעותיים, ככאלו שיש בהם משמעות ותכלית של אמת. כל גישה אחרת, תהיה בהכרח ניהיליסטית וממילא מרוקנת מכול זיקה אל הנשגב והגבוה. כך שאין כל ניסיון לתבוע מהאדם להיות אחריות ומחויבות, ליצוק בו את הרוח הדתית הגדולה, זאת במידה ואותן תחושות של ציניות וסקפטיות קיומית, לוקחות מקום נוכח בנפשו פנימה.

כך באופן מפתיע, התשובה לאותה חווית מוות בהופעתה כ”טומאה”, באה דווקא בדמות המעשה האבסורדי של הטהרה. במעשה זה מעניק האדם את התשובה הקוטבית ביותר לקולה הרציונאלי של ידיעת המוות. הטהרה לוקחת את האדם פנימה, הכי פנימה שרק אפשר. האדם כביכול מקבל על עצמו את החיים מחדש כנתון. הוא מצווה לקבל על עצמו את חייו כמציאות אשלייתית, אלמותית. באמצעות אותה חווית טהרה, החיים כמו הופכים להיות נצחיים. חיים שכאלה, אין בהם ולו מתום קל של בערעורה המוות. זאת הסיבה מדוע על מעשה הפרה להיעשות בדייקא אל מול פני המקדש. את המקדש ניתן לראות כמן טריטוריה המכותבת עם עצמה בלבד. זאת אקס-טריטוריה שאין בה מתום של סופיות כלל ועיקר (הפסיכואנליטיקן הצרפתי ז׳אן לאקאן קרא לזה “מרחב הטרוטופי”). וכל’ חכמים “שכינה ממקומה לא זזה”.

זאת הסיבה מדוע החורבן לא חל בבסיסו הראשוני של המקדש. באותה השראת השכינה היא נצחית, מתקיימת בממד שהוא בהגדרתו מטאפיזי-אלמותי. כך שבטהרה ישנו בהכרח יסוד של חזרה אל המקדש, שיבה אל המקום שאינו יודע סופיות מהו, מקום שבו שהדברים כולם מקבלים משמעות ותכלית, עניין ופשר. זאת גם כמובן הסיבה, שאותם הכוהנים, ובייחוד הכוהן הגדול, האמונים על עבודת המקדש, אסורים ביותר לבוא בכול סוג של מגע טומאה (עד אשר לכה״ג אסור להיטמא ולו לבני משפחתו הקרובים ביותר). במובן זה, הם כמו מצווים להיות דבקים בחיים עצמם באופן שאין להם כל זיקה עם המוות.

כך שאותם שטן ואומות העולם, משמשים בהקשר הזה, כאותם העומדים מבחוץ (Outsiders באנגלית). זאת נקודת ראות רפלקטיבית שמכוונת לשלילת עצם מושג הפנים. או אם נרצה, את עצם מושג הקדושה (שעניינה נבדלות והתכנסות. זהו עניין שראוי להרחבה בפנ״ע). מנקודת הראייה הזאת, אכן “מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה”?!  

אך בינו נא, הטענה הזאת בעומקה, לא פחות ממה שהיא מכוונת כנגד האבסורד האצור במעשה הטהרה, היא בעצם מכוונת כלפי החיים עצמם. כביכול היו אומרים אומות העולם: מה עניין יש בעצם החיים הללו, מה טעם יש בהם?  כי כאמור, מעשה הטהרה מייצג באבסורדיותו את עצם נקודת התכלית שלו. היינו, החיים עצמם. כי זאת ייאמר, החזרה לחיים משמעה בהכרח קבלה מחודשת של היסוד האבסורדי העומד בבסיסם. את אותו עיקרון קיומי ראשוני המכונה בל’ חכמים: בעל כורחך אתה חי!

ומכאן באה התשובה: ״חוקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה״. זהו מענה שבעצם מספר את סיפורם של החיים עצמם, וממילא – מיניה וביה, גם את עניינה של הטהרה. החיים הם חוק. חוק נתן ולא יעבור! כך שההצטרפות אליהם מחדש, בהכרח מחייבת את קבלתו אותו חוק קיומי. את עצם היכולת להיות במקום שכולו ציות ופנים. להתייצב בממד שאין בו ולו בדל של “חוץ”, של משהו שיש בו מיסוד “השטן ואומות העולם”.

זאת גם הסיבה שבאופן אבסורדי שבעתיים, דווקא מי שעוסק בעסק הטהרה, הוא עצמו נטמא. כי העיסוק בטהרה, מחייבת את העמדה הרפלקטיבית מבחוץ, כזו שכביכול מתמירה את הווית האדם – מן החוץ הטמאה, אל הפנים שכולו טהרה.

בעומק הדברים, זאת גם עניינה עבודת הבירורים המוכמנת בפרוצדורת הכרעת הגורל אותה מבצע הכהן הגדול ביום הכיפורים, זאת מכריעה בין השעיר המכפר שנכנס כולו קודש לפני לפנים, לשעיר לעזאזל, יוצא לממד שכולו חוץ – ארץ גזירה. כך נעשית הכפרה והתבררות, בין חיים של חטא ומוות, לחיים של משמעות ונצח, בין תהומות המוות של העזאזל בו שולטים השטן והשדים שבחוץ, להיכל הקודש – שכולו רצוף האהבה וחיי אינסוף. זאת גם הסיבה מדוע בראייה המקראית, עצם עניינה של עבודת כהן גדול, הוא בטהרת וכפרת המקדש עצמו. במובן זה יום הכיפורים, הוא היום שבו כמו מתכונן המקדש ונחנך מחדש, כמרחב שאין בו ולו זיקה קלה אל ממד המוות והטומאה. וע״כ הארכתי במק״א.

כאן אנו באים לדבר בעניינה של טומאת האוהל, שהיא במובהק הטומאה שבה עוסקת פרשת הטומאה והטהרה שבפרשתנו, והאופן שבו טומאה זאת מתקשרת במובהק אל עניינה של טומאת המקדש: וכפי שמסכמים זאת הכתובים בעצמם:

׳כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ. זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים׳ (במדבר יט׳, יג׳ – יד׳)

טומאת משכן ה׳ ונוכחותו של המת באוהל, חד הם. כי כשם שעניינה של טומאת המקדש בחילול יסוד החיים האינסופי המוכמן שם, כך גם בעניינו של האוהל. קרי, באותו ממד פרטי/אישי-אינטימי של האדם. כי זאת בדיוק עניינו של הבית, או אם נרצה, עניינה של האינטימיות. האופן שבו אנו חווים באמצעותה את החיים במובנם היותר אינסופי. כי במובן מה, כאשר האדם בא אל ביתו, הוא בא, אל אינסופיותו. אל מה שעוטף אותו בתחושת הכלה, המשכיות ורצף, באהבה, בחיק משפחתו וכו׳. כך קורת הגג הביתית כמו מסוככת עליו מאימת המוות, מכל המרעין בישין שבחוץ, אלא כי כאשר ישנו מת בתוך הבית פנימה, מה שנטמא זוהי עצם הווית הבית – במובנה המהותי, עד אשר אנו מטמאים את ׳כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל׳.

זאת ג״כ הסיבה מדוע כאשר המוות נעשה כה נוכח בחיים החברתיים, הוא מתואר בל׳ הנביא ככזה החודר פנימה גם אל המדד היותר אישי ואינטימי: ׳כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת׳ [ירמיהו ט׳ כ׳]. זהו תיאור שכמו משרטט בפנינו כמה טרגדיית המוות כבר נוכחת באופן שיוויוני בפנים ובחוץ גם יחד, בארמונות הפנימיים וברחובות החיצוניים גם יחד.

ומכאן אנו יכולים גם ללמוד על עצם מושג ׳טהרת הבית׳, או בשם היותר מוכר ׳טהרת המשפחה׳. כי עניינה של הטהרה במובנה היותר עמוק, הוא באופן שבו היא מכוננת את החיים ויצירתם הנובעת, בדייקא מתוך מקום של חיבור אל אותו ׳מקור מיים חיים׳. זה שלא מפסיק לנבוע ולו לרגע אחד (עניינו של המקווה ותנאי הכשרתו). כי עניינה של טומאת הנידה, הוא בכך שהאישה נמצאת במצב של ניתוק משורש נביעת החיים ויכולת יצירת המשכיותם, וכמן תנועת רצוא ושוב מתמדת, היא חוזרת מחדש (גופנית ונפשית כאחד) אל החיים ונביעתם באמצעות מעשה הטהרה. כך חוזרת האינטימיות לשרור בבית. לייצר את אותם תנאים אולטימטיביים הקריטיים בהכשרת ממד חיי הנצח. ממד שאין בו ולו מתום קל של מוות. והבן זה מאוד.

כאן אני מגיע לדיבור על ההקשר של התאריך אותו ציינו, ג׳ תמוז. יום ההילולא של הרבי מליובאוויטש.

ותחילה אשתף אתכם הקוראים בסרט ארוך יחסית שהתפרסם אשתקד סמוך ליום ההילולא ה29 לפטירתו של הרבי. זהו סרט העוסק ומגולל את התקופה הסמוכה להסתלקותו של הרבי ובכמה ימים שלאחר מכן, אי אז בשנים 1993/4.

מבלי להיכנס יותר מדי בפרטים, רק אציין שהסרט מציג את האופן המטורף לחלוטין (כן, אין דרך אחרת לתאר זאת) שבו חוו החסידים את חווית טרגדיית ההסתלקות הזאת, אם בחודשים הארוכים, ובייחוד בימים שקדמו לפטירת הרבי. אלו הימים שבהם גם כאשר מצבו של הרבי היה אנוש לחלוטין, עדיין לא היו מוכנים חסידיו לקבל את העובדה שהוא פשוט עשוי ללכת לעולמו ממש בכל רגע נתון. כך הם העצימו בעצמם שבעתיים, את האמונה האבסורדית בחייו הנצחיים. אך ביתר שאת, גם כאשר אכן קרה הדבר שלא היה צפוי הימנו, עדיין מיאנו רבים מהחסידים (וחלקם ממאנים עד עצם היום הזה), לקבל את העובדה הסופית-המוחלטת והבלתי נמנעת הזאת. להבין שהרבי אכן הלך בדרך כל הארץ – שב לעפרו, בדיוק כמו כול בן אנוש אחר מאז היות האדם על פני האדמה.

התמונות והאמירות הנראות ונשמעות שם (בייחוד מפי גדולי החסידים והמשפיעים), הם צורמים ביותר. נראים שם לכאורה לפנינו אנשים שאיבדו כל זיקה אל המציאות, אל הריאליה הממשית, איך שהיא כמות שהיא. אך מה שעוד יותר ביתר שאת שבעתיים, מטריד בהקשר זה, זאת המחשבה שאכן לרבי עצמו היה בכך חלק לא מבוטל. באופן שהוא הרגיל את החסידים לראות אותו, טיפח את דמותו כדמות אלמותית, ובדייקא המשיחית. כי הלא ברור הדבר כשמש בצהרים, שתופעות ההזיה הללו לא צמחו בחלל ריק, לא נולדו סתם כך משום מקום. ואם אדם כמו המשפיע ר’ יואל כהן, שלא היה קרוב הימנו לרבי ולתורתו (ולהפצתה וכו׳), עומד שם ומשמיע את הדיבורים ההזויים והמופרכים ביותר שבן אנוש מסוגל להוציא מבין שפתיו, כנראה שבכול זאת, הדברים איכשהו מתקשרים ומתחברים למקור העליון, ה”ה הרבי בעצמו, ומה שהוא דיבר וטיפח בקרב רבבות חסידיו, לאורך ארבעים ושתיים שנות נשיאותו. ואי”צ להכביר במילים כמה מטרידות תחושות אלו.

אלא שכאן הבנתי משהו מאוד עמוק לטעמי בדמותו בעניינה של המשיחיות בכלל, ודמותו של הרבי בפרט.

הרעיון הראשוני ביותר המוכמן בבסיס התפיסה המשיחית, מחייב את ראיית העולם ככזה הולך אל תכליתו. עולם שהוא רצוף משמעות ופשר, שכל מה שקורה בו מצטרף ומתכלל באותה תכלית – אוטופית – אסכטולוגית, הנעוצה אי שם בנקודת הקצה. זאת אם תרצו, ממש סוג של אקסיומה תיאולוגית/קיומית שהיא רוח אפה כל משיחיות באשר היא.

כך שבמובן זה, הרבי אכן היה משיח. לפחות בעיני עצמו. הוי אומר, הוא ראה את עצמו בעולם כמי שפועל בתוך מרחב שאין משמעותי ותכליתי הימנו. הוא מיצב את עצמו כיהודי עם אספירציות התיקון וההשפעה אולי היומרניות ביותר שהיו כאן מאז ומעולם. זאת הייתה החרגה שקשה להפריז בעוצמתה, מהתפיסה היהודית המסורתית, ואפילו זו החסידית (ובמידה רבה אפילו ביחס אל המסורת החבדי”ת שקדמה לו), הרואה את היהדות כהתרחשות פנימית-פרטיקולרית, אירוע שמתחולל בתוך קהילות סגורות וחברות הרמטיות. שום דבר לא באמת מכוון לשינוי סדרי בראשית ולהגדרה מחודשת של ההוויה היהודית והאוניברסאלית גם יחד. את זה אכן השאירו היהודים לדורותיהם אל אותו “משיח” אוטופי שהם כה מאמינים בו ומתפללים להופעתו. הם האמינו בכל ליבם כי יום יבוא והמשיח המובטח ההוא, יתקן את העולם כולו, יחולל בו פעולות גדולות והתרחשויות פנטסטיות, כמו כל אלו שאנו קוראים אודותיהם בספרי הנביאים, אגדות חז״ל וכו׳.

אז הרבי באיזשהו מקום, היה הראשון שהחליט לעשות מעשה. למצב את עצמו כמנהיג יהודי – חסידי, אולטרה אורתודוקסי מחד, אך בו זמנית, כאדם שפועל ומשפיע מסוף העולם ועד סופו. לוקח אחריות על חיי היהודים ושלומם הרוחני והגשמי, בכול פינה על פני הגלובוס. זאת לצד פעולות רבות לאין מספר, של השפעה על מהלכים פוליטיים ומדיניים, פעילות דתית ורוחנית בקרב שאינם יהודים ועוד ועוד.

כמה במיצוב משיחי רדיקלי שכזה, כמעט ואין בעצם ברירה אלא להביס את המוות. פשוט לדחות אותו על הסף. לא לראות בו אפילו לא אופציה. לחיות בתודעה שכולה פנים, בהתמסרות אינטנסיבית למשהו שהוא אלמותי, לנצח נצחים! להיות במקום שכולו טהרה – חוק של החיים!

אגב, אין פלא מדוע תפיסת המשיחיות היהודית המסורתית, כרכה כמעט באופן סימביוטי, את עניין ביאת המשיח עם תחיית המתים. אי אפשר בעצם לדבר על משיח ובשורתו, ובו זמנית שלא לעקר למעשה את עצם המוות מן השורש, כאפשרות, כמציאות וקונספציה שהם אינהרנטיים לחיים עצמם. ובינו זאת עוד יותר, האמונה בתחיית מתים מתחייבת בדייקא כאמונה ב”תחיית המתים מן התורה” (ראה סוגיית הגמ’ במס’ סנהדרין צ’ ע”ב). כי כפי המתבאר, האפשרות להבסת המוות ולהנצחתם של החיים, מובנית בבסיס העשייה הדתית והראייה התורנית אודות תכלית ופשר האדם בעולמו.

ולמי שקצת מכיר את פועלו ואורח התנהלותו של הרבי בהקשר זה של היחס אל המוות, יודע שלא מדובר במשהו שהוא שולי במשנתו ופועלו, אלא משהו שהיה נוכח שם עמוקות ממש למן היום הראשון שבו הוא עלה לשבת על כס הנשיאות, כאדמו״ר השביעי של חסידות חב״ד. ואזכיר רק כמה דוגמאות:

כבר בנוגע לחמיו, האדמו״ר הקודם, רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ״ל, התייחס הרבי בשפה שכביכול שוללת לחלוטין את עובדת מותו. הדברים מופיעים שחור ע״ג לבן, בשיחות הראשונות שנתן הרבי לאחר פטירתו של חמיו, בהם הוא מצא לנכון לציין שלמעשה חמיו הרבי, חי וקיים במובן הכי פשוט וממשי, וכי כך צריך לראות זאת וכו׳. וזה כמובן נמשך לאורך השנים שבהם הוא דיבר אודותיו כ׳נשיא הדור׳ כמו הוא היה כאן מצוי וחי בינינו. אך ביתר שאת שבעתיים, היה זה בהתנהגותו של הרבי לאורך השנים ביחס לחמיו, כאשר הוא היה פוקד את קברו בתדירות חריגה מאוד, של מספר פעמים בשבוע. ביקורים שבהם היה שוהה באותו האוהל במשך שעות ארוכות, וכפי שעולה מדברים שאמר הרבי בעצמו בלא מעט הזדמנויות, באותם ביקורים הוא היה ממש משוחח עמו, חולק עמו את ענייניו וענייני רבבות החסידים, ואף כביכול מקבל הימנו שלל מענים כאלו ואחרים.

אלו הם תופעות שבאמת קשה לקבל אותם, אם נרצה, לעין חיצונית, הם לחלוטין נראים כהזויים ומופרכים לחלוטין. אך מה שאני מנסה לומר כאן בשורות הללו, זה שבאיזשהו מקום, לרבי באמת כביכול לא הייתה ברירה. הוא החיל על עצמו מן תודעת נצח אינסופית, התכנס לתוך בועתה ומתוכה הוא פעל גדולות ונצורות, כפי שמעטים מאוד אחרים פעלו אי פעם. כך שייתכן, שאכן הוא דווקא כן לקח בחשבון שיום יבוא והוא ילך לבית עולמו כדרך כל הארץ (כפי שאכן נראה מפעולות אחרות שהוא ביצע, כמו כתיבת צוואה ועוד, בייחוד לאחר פטירת רעייתו בשנת תשמ״ח – 1988), אך לפחות עד כמה שזה נוגע למרחב פעילותו המשיחית – ציבורית, שהלכה והדהדה מסוף העולם ועד סופו, שם לא היה מקום למוות. לא הייתה פריבילגיה ולו לסדק קל של ספקנות וחשדנות, סקפטיות וייאוש קיומי.

או אם נרצה, שם במקום המשיחי הזה שהדיו משודדי מערכות תבל, לא היה מקום ולו קל שבקלים, לאותם שטן ואומות העולם, שיקראו לעומתו ולעומת חסידיו:  מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה?! כי זאת בדיוק טיבה של המשיחיות: חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה! או כפי שקוראים לזה בחב״ד “ביטול״. דהיינו, התבטלות מוחלטת למשלח, למי שבשמו, בהוראתו ובהשראתו, אתה אמור לבצע את אותן פעולות והשפעות. לא שאלות ולא מענות, לא ספיקות ולא ערעורים, פשוט לבצע, להקרין ולעשות, עוד ועוד ועוד – עד לאין קץ.

ואם תרצו, שמא זהו סוד קיומה והתפתחותה הפלאית של התנועה הזאת. האופן שבו הם הצליחו לעקר לחלוטין את הראייה החיצונית-הרפלקטיבית ההיא. לקיים את עצמם לגמרי מתוך החיים פנימה, מתוך מחויבות כביכול עיוורת למשימת התיקון והשיפור של היהדות בפרט והעולם בכלל. למה? ככה! כי זה מה שהרבי רצה. וזה במילים פשוטות וספורות, סוד העניין כולו.

שבת שלום ומבורכת!