בשבועיים וחצי האחרונים, אני נמצא בסוג של מסע מעבר לים, בעיקר בארץ המגף איטליה. הרבה חוויות אני חווה וסופג, ועוד ייקח לי זמן לעכל ולהבין את כולן, אם בכלל. אבל חוויה אחת, ממש מהיומיים האחרונים, הייתה עוצמתית ומטלטלת במיוחד, ולא יכולתי לאפשר לעצמי לחכות ולנסות לפחות, לעלות אותה על הכתב, ולנסות לתרגמה למילים ותיאור קוהרנטי יותר. כי תחושה יש לי, שדווקא ככל שאני אעשה זאת קרוב לרגעי החוויה עצמה, כך אטיב לתאר זאת בצורה עזה ואותנטית יותר.
היה זה בביקורי בשער טיטוס הממוקם ב׳פורום׳ שבמרכז העיר רומא. לראשונה בחיי עמדתי למרגלות שער טיטוס המפורסם. אחרי מי יודע כמה פעמים ששמעתי אודותיו, ראיתי תמונות שלו מכול צד אפשרי, עשיתי זאת סוכ”ס בגילי המתקדם. ואכן, אינה דומה שמיעה או ראייה פוטוגרפית, להיחשפות כה קרובה ובלתי אמצעית למונומנט אדיר, כה מובהק ואותנטי, שמהדהד את אחד האירועים הדרמטיים והטרגיים ביותר בתולדות עמנו, חורבן בית שני על ידי האימפריה הרומית.
ולמי שלא זוכר, על גבי השער מגולפים מגוון של דמויות, שחלקן נראות שפופות למדיי, כשהן נושאות על גבן את כלי המקדש, וביניהם את מנורת המקדש. אותה מנורה שבזזו הרומאים בעת שנכנסו למקדש, ורגע לפני שהעלו אותו באש והחריבוהו עד כלות. כך הייתה דרכם להנציח את הניצחון הגדול על האומה היהודית, ולקבע את עליונותם האימפריאלית, גם על העם הנבחר שבציון.
והבטתי שם במשך דקות ארוכות, אל מול המונומנט האדיר הזה, וניסיתי לתהות ביני לבין עצמי, מה גרם להם לאותם רומאים לבחור להנציח את הניצחון דווקא באמצעות הסמליות המסוימת הזאת, של לקיחת כלי המקדש, כשמעל כולם כמו מתנוססת לה המנורה במלוא תפארתה.
איכשהו פתאום הצלחתי להבחין, שבעצם ממש מאחורי שער טיטוס, ניצב המונומנט הרומאי אולי הגדול והמרשים מכולם, ה”ה מבנה הקולוסאום. זה שנבנה ממש בסמוך לאחר הניצחון על יהודה וירושלים. וכפי שתוכלו לראות בתמונה, הוא ממש כביכול מתייצב זה לעומת זה. וכשראיתי את זה, היה נראה פתאום שאני מבין קצת יותר. ואנסה להסביר.
אם יש משהו, או ליתר דיוק מקום מאוד ספציפי, המייצג במובהק את תמצית ראיית החיים הרומאית, הרי שזהו הקולוסאום. שם באותו מקום, היו נוהגים לחגוג הרומאים את החיים, לבלות את זמנם (תרתי משמע) ולחוש את עוצמתם הפיזית והתרבותית, זאת באמצעות התמודדויות כוח אכזריות ומרושעות במיוחד. אלו היו אירועים המוניים, שעניינם היה ניצול בלתי נתפס של בני אנוש לשמש כגלדיאטורים אומללים שאיתרע גורלם לשמש כשפני ניסיונות למבחני כוח מחרידים.
כמה זילות בחיי האדם, או אם תרצו, בעצם מושג האדם – כצלם אלוהים, כמה חילול נוראי לקדושת החיים ולתפיסתם באופן מוסרי, תכליתי ומכוון. הכול התנפץ וחולל עד עפר, שם בזירת הקולוסאום. בשם ההוללות והחופש, הכול הותר בלי כל רסן וגבול. כאשר הדבר הנורא ביותר לחשוב עליו, שדווקא במופעי האימים המפלצתיים הללו, ראו הרומאים את תהילתם התרבותית ועוצם גבורתם הפיזית.
זאת ועוד, אחד המאפיינים המובהקים של המקום הזה, היה באופן שבו הושוו שם בני האדם לבעלי חיים. איך בני האדם הפכו לעבדים באופן שבו נגזר עליהם להיאבק אל מול בעלי חיים אימתניים, ולנסות להשיג בכ״ז יתרון פיזי – הישרדותי על פני אותו בעל חי. אין מילים שיתארו נכונה את עומק השפל המוסרי הזה, וכמה הוא מייצג במלוא עליבותו את התמצית התרבותית של האימפריה הרומאית.
וכך כשעמדתי שם ממש ביום שישי האחרון אחה״צ, בפאני דמעלי שבתא – של שבת בראשית, וראיתי את המנורה, זו שמסמלת את היסוד החמקמק ביותר, או האור שתפקידה לשמש לו ככלי קודש, לאפשר את הפצתו מסוף העולם ועד סופו. הבנתי את עומק הניגודיות המתגלה לנגד עיניי. כמה שאין דבר שהוא יותר אנטי – תזה לאותו קולוסיאום ולכל מה שהוא מייצג, מאשר אותו האור. כי הלא מה יש בו באור? מאום! וכפי שכבר אלברט איינשטיין קרא בו: הדבר שהוא בו זמנית הכי קרוב לחומר והכי קרוב לאנרגיה. כול שאנו מבינים אותו יותר, אנחנו מבינים אותו פחות. אך בו זמנית, הוא בעינינו האלמנט הראשוני ביותר של ההוויה, ועלה והדהד בדעתי הכתוב השלישי של פרשת השבוע, פרשת הבריאה: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר״ – זאת הבריאה האולטימטיבית. היכולת להאיר את העולם, להפוך אותו למקום שאינו עוד בבחי׳: ״תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם״. זהו אותו אור שכולו סוד, האור שנגנז לצדיקים. לאלו שבאמת מזהים את העולם הזה, כעולם של ערך ומשמעות, של פשר וכוונה. של: ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ״.
ופתאום כה התחדד לי התהום הפעורה בין שתי התרבותיות, זו לעומת זו. התרבות המקדשת את הממשי והפיזי, את האסתטיקה הטבעית והחיים ההדוניסטיים, לעומת התרבות המקדשת את המופשט, את הנשגב והטרנסנדנטי, את האור על פני החושך. תרבות שרואה את תפקידה וייעודה עלי אדמות, לשקוד על הפצת האור מסוף העולם ועד סופו, להפוך את העולם לראוי ומתוקן יותר. ומעל הכול, תרבות שרואה באדם כצלם אלוהים, כנושא הלפיד, כימי שאמון על המשימה הזאת של ה׳וַיְהִי אוֹר׳. זאת האומה, וזאת היא ירושלים, לעומת רומי, וכמובן זהו האלוהים בגרסתו האמונית – יהודית, שעליהם קוראים חכמים במדרש:
יְרוּשָׁלַיִם אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס, ג): וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ, וּמִי הוּא אוֹרָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב (ישעיה ס, יט): וְהָיָה לָךְ ה’ לְאוֹר עוֹלָם.
בראשית רבה נט, ה
ואת האור הזה בדיוק, רצו הרומאים להחריב ולהכחיד עד תום. לכבות ולמחוק מעל פני האדמה. להפוך את המופשט לקונקרטי ומגושם, ואת האומה שכולה קודש אל הטרנסצדנטי והנשגב הנצחי, למשועבדת לתרבות הממשית, להיכל התהילה של הרצח והאימה.
כך התחברה כיבושה של ירושלים, ונשיאת המנורה הטהורה כל הדרך לרומי, לסיפורו של הקולוסאום. והאופן שבו אלפים ורבבות מבני העם היהודי, שועבדו לעבודת פרך של בניית היכל התהילה ההוא, לצד מימונו בזכות משאבים ואוצרות בלתי נדלים, שאותם שדדו עד תום מהמקדש וירושלים. והדברים ידועים.
וכך תוך כדי שאני עומד, נצנצו במחשבתי הפסוקים האלמותיים בס׳ זכריה, אותם אלו שמתארים בצורה כה מופתית את עניינה ותכליתה של המנורה:
וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ–שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ: אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר: מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר-ה׳, אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ–כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר ה׳ צְבָאוֹת.
זכריה ד:ב-ו
אתם מבינים את זה? אלו הם כתובים שנכתבו עוד הרבה לפני ששער הניצחון הזה הוקם. הרבה קודם שהיה נדמה לרגע לאותם אלו שהיו כה אמונים על ׳החיל והכוח׳, שהנה הם מצליחים להכניע את הרוח האינסופית, לכלוא ולגדוע אותה. לכבות את האור, ההולך ומאיר מסוף העולם ועד סופו, ולהשליט את הקונקרטי, העכשווי והממשי.
ובינו זאת, כמה שצורתה הפיגורטיבית של המנורה הייתה לכאורה ברורה, עדיין לא באמת ידע הנביא לזהותה ולהבינה על בורייה. ממש כמו האור, הוא ניכר ומוחשי, אך בו זמנית עדיין מופשט ובלתי קוהרנטי. כך בעיני זכריה הנביא, נתפסה המנורה כקונקרטית מחד ומופשטת מאידך, בד בבד. וכך היא תכליתה וייעודה עלי אדמות.
והנה אני עומד כאן למרגלות סמל הניצחון הזה, רואה בעין אחת את המנורה השבויה ואת אותם יהודים אומללים שנושאים אותה על גבם השפוף, ובעין השנייה מביט אל הקולוסאום הדומם, זה שהפך מזמן הפך להיות מונומנט אדיר של תיירות, הא ותו לא מידי, שואל את עצמי, בהיכן האור הנצחי ההוא של המנורה, ובהיכן תרבות האימים ההיא? כמה לא נשאר מאום מכל הכוח והעצומה של האימפריה הרומאית האדירה, ואילו אורה של המנורה היהודית, עוד הולך ובוהק, הולך ומאיר, ביתר שאת כפליים לתושייה.
ועם המחשבות הנוקבות הללו, על הנס להתנוסס הזה, נכנסתי לשבת בראשית, לתפילת קבלת השבת בבית הכנסת הגדול כאן ברומא, זה שגם בליבו, כמו כול בית כנסת אחרת בעולם, מנורה גדולה ומאירה, וכפי שאמרו חכמים: עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל! (שבת כב׳ ב׳)
