הנושא של טומאת הלידה, הוא חידה סתומה. איך דווקא החוויה שאין כמותה בהתחדשות והבאת חיים חדשים לעולם, משמשת כאירוע שמחיל על היולדת התייחסות הפכית לחלוטין של טומאה? במאמר שפרסמתי לפני מספר שנים, בסדר לימוד הדף היומי, ניסיתי לגעת בסוגיה זו מתוך דברי הגמרא במס’ שבת. זאת זווית מסוימת שלהבנתי עשויה לשפוך אור בהקשר החידתי הזה. וכך ל’ הגמ’ שם:
“אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני ובין אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת נסתם הקבר אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת..” (שבת קכט’ ע”א)
במשפט אחד בדברי הגמרא ההלכתיים הללו, מקופל תמצית הפרדוקס של חווית הלידה והחיים בכלל. מצד אחד היולדת נקראת ‘חיה’. כמו אנו מזהים אותה כמקור הבלתי אמצעי של החיים. מי שיוצרת במו גופה את עצם החיים של עוברה, ומעניקה לרך שזה עתה נולד את האפשרות להתהוות ולהיות לאיש. אך מאידך, דווקא רחמה של האישה, אותו מקור גופא של חיים, מזוהה כקבר, מקום שכל עניינו הוא מוות, סופיות וחידלון.
יש כאן לטעמי הבנה עמוקה בטיב חווית הלידה. אנו יכולים לזהות זאת גם מהמשך דברי הגמרא המגדירה את המקום שעליו יושבת היולדת כ’משבר’ (‘היושבת על המשבר’). הלידה מופיעה כאן כחוויה עמוקה של טראומה ומשבר. המשוואה המובנית היא ברורה: בלתי ניתן ליצור חיים, לגעת במקום הכי עמוק וטוטאלי של ההוויה, מבלי לגעת מיניה וביה בנקודת החידלון. כך ממילא הופכת הלידה להתרחשות טראומטית היצוקה בבסיס ההוויה של כולנו (וכבר נגעו בכך טובי הפסיכואנליטיקאיים כמו ז’אק לאקאן ואחרים).
במס’ נידה (לא’ ב’) מוצאים אנו ביטוי נוסף לזיקה העמוקה והכמעט סימביוטית הזו, המתקיימת בין חוויית החיים העוצמתית של הלידה, לחווית המוות והחידלון, שכביכול מובנית באותם רגעים עצמם. וכך ל’ הגמ’ שם:
‘שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן‘..
כה תש כוח הסבל שחווה האישה באותם רגעים, עד שהיא כמו מתנתקת לחלוטין מכול זיקה עתידית אל החיים. נשבעת שלא תזדקק עוד לבעלה. היינו, תמנע עצמה מכל מגע שמשמעו ארוס והתחדשות, אהבה וחיבור לשורש החיים ונביעתם. זאת חוויה ממשית של מוות, שיש בה מן הטומאה והחטא, כך שממילא מתחייב הקרבן לחזור ולהתקרב אל היכל החיים והקודש (וכמה יפה נדרש הביטוי ‘קופצת ונשבעת’ שעניינה תנועה הפכית של התנתקות לתנועת החיבור והמחויבות האימהית, המגולמת בביטוי ‘כורעת ללדת’).
היה זה כבר הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויג, בפתיחת חיבורו הפילוסופי הנודע ‘כוכב הגאולה’, שהצביע על המוות כנקודת המוצא של ההכרה וכמפתח להבנת הקיום האנושי באשר הוא. משם הכול מתחיל, ובהכרח לשם הכול הולך. אם נרצה, זאת פרשנות אקזיסטנציאליסטית חדשה אל ההוראה האלמותית בפרשת בראשית: ‘כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב’ (בראשית ג’ יט’).
כך מתבאר כמן חומר המשך דברי הגמ׳ שם במס׳ נידה:
״ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים״
ופירש שם רש״י: ״שלא יהיו הכל שמחין – שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש״
והתמיהה עולה מאליה, איך ייתכן כי ביחס אל אותה אישה בדיוק שאך שבוע קודם לכן העדנו בה כי היא ׳קופצת ונשבעת שלא תזדקק לבעלה׳, כעת אנחנו מתירים אותה מטומאתה רק בכדי שלא יהיו – היא ובעלה, עצבים ע״כ שהם אסורים בתשמיש?
אלא כי זהו בדיוק תמצית עניינו של הפרדוקס שאנו עוסקים בו. כי דווקא אותו זינוק של האישה שלכאורה כולו אומר ניתוק והתבדלות מארוס החיים
כך הרחם הפעור של האישה הכורעת ללדת, מהווה סוג של אימת מוות מהדהדת. נקודת המוצא של החיים יכולה בכול רגע נתון להיות מקור לתאניה ואניה, מוות ואבדון. הכול כה שברירי ברגעי החוויה המצמיתים הללו, על חוט השערה ממש. כך שרק כאשר האישה כמו תגיע לנקודת הקצה של עברי פי השאול, ייצאו לאור עולם החיים החדשים. כשמאידך אותו ה’קבר הפעור’ ייסגר לו מחדש. לא יהווה עוד כה נוכח ומצמית, כפי שקורה ברגע הלידה עצמה.
זהו לימוד עמוק על טיבם של ‘משברים’ וקשיים בחיים באופן כללי. אותו ‘שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם’ (משלי כד’ טז’), אינו רק נוסחה שבדיעבד, אלא אדרבה, כל תצורת ההתקוממות וההתגדלות מובנית מלכתחילה על נפילה ומשבר, כתנועת רצוא ושוב אינסופית. כך שממילא, כאשר אנו במצב של ‘ישיבה על המשבר’ זה יכול רק להיות אות בעדנו כי משהו חדש אמור לבקוע ולהתחיל. עדות כואבת (במובן הטוב של המילה) לכמה פוטנציאל של חיים חדשים מוכמן בתוכנו פנימה, וכמו קורא חוצה. שואף לצאת ולהתממש ולא להישאר כלוא בתוך אותו ‘קבר’ אפל שאנו נושאים עמנו.
ובימים אלו כשאנו עוד בעיצומה של התקופה שבה אנו חוזרים ונלחמים על זכותינו לחיים, משיבים מלחמה שערה כנגד הקמים עלינו לכלותינו. אלו הם ימים שאימת המוות חזרה להדהד בהוויתנו כפי שלא הדהדה מאז ימי הזעם של השואה האיומה באירופה לפני כשמונים שנה. שוב האומה היהודית חזרה לחוש את דופק הוויתה הנצחית באמצעות העמידה המצמיתה לעומת המוות והחידלון. אך דווקא במקום שבו נעוצה הסכנה ואימת המוות המרחפת מעל האומה שם גם מוכמנת הוויתה. כך אנו למדים באור חדש את פשר קריאתו האלמותית של הנביא יחזקאל, אותה אנו חוזרים ושונים מדי שנה בליל הסדר באמירת ההגדה:
״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי״
שבת שלום ובשורות טובות בקרוב.
תגובה אחת על “על הקו השברירי שבין חווית החיים לחווית המוות ועל מה שביניהם – הרהור רעיוני על חווית הלידה כטומאה וכטראומה. מאמר לפר׳ תזריע.1 min read”
איך יתכן שגברים (גבר אחד כותב ומצטט רק גברים אחרים) מתיימרים לכתוב ולדרוש על חווית הלידה ומשמעויותיה, למרות שאין דעתם משגת קצה קיצה של החויה הנשית הזו, שאינם יכולעם בעצמם לחוות ובוודאי שלא להבין. יומרה בלתי נתפסת. קצת צניעות אולי?