הנושא של טומאת הלידה, הוא חידה סתומה. איך דווקא חוויה שאין כמותה לסמל התחדשות והבאת חיים חדשים לעולם, משמשת דווקא כאירוע שמחיל על היולדת התייחסות הפכית לחלוטין של טומאה? במאמר שפרסמתי לפני מספר שנים, בסדר לימוד הדף היומי, ניסיתי לגעת בסוגיה זו מתוך דברי הגמרא במס’ שבת. זאת זווית מסוימת שלהבנתי עשויה לשפוך אור בהקשר החידתי הזה. וכך ל’ הגמ’ שם:
“אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני ובין אמרה אין צריכה אני מחללין עליה את השבת נסתם הקבר אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת לא אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת..” (שבת קכט’ ע”א)
במשפט אחד בדברי הגמרא שביסודם הנם הלכתיים במובהק, מקופל תמצית הפרדוקס של חווית הלידה והחיים בכלל. מצד אחד היולדת נקראת בשם ‘חיה‘. כמו אנו מזהים אותה כנביעה בלתי אמצעי של החיים. האישה היא מי שיוצרת במו גופה את עצם החיים של עוברה, מעניקה לרך שזה עתה נולד את האפשרות להתהוות ולהיות לאיש. אך מאידך, דווקא רחמה של האישה, אותו מקור גופא של חיים, מזוהה כקבר, מקום שכל עניינו הוא מוות, סופיות וחידלון.
יש כאן לטעמי הבנה עמוקה בטיב חווית הלידה. אנו יכולים לזהות זאת גם מהמשך דברי הגמרא המגדירה את המקום שעליו יושבת היולדת כ’משבר‘ (‘היושבת על המשבר’). הלידה מופיעה כאן כחוויה עמוקה של טראומה ומשבר. המשוואה המובנית היא ברורה: בלתי ניתן ליצור חיים, לגעת במקום הכי עמוק וטוטאלי של ההוויה, מבלי לגעת מיניה וביה בנקודת החידלון. כך ממילא הופכת הלידה להתרחשות טראומטית היצוקה בבסיס ההוויה של כולנו (וכבר נגעו בכך טובי הפסיכואנליטיקאיים כמו ז’אק לאקאן ואחרים).
במס’ נידה (לא’ ב’) אנו מוצאים ביטוי נוסף לזיקה העמוקה והכמעט סימביוטית הזו – המתקיימת בין חוויית החיים העוצמתית של הלידה לחווית המוות והחידלון, זאת שכאמור, כביכול מובנית באותם רגעים עצמם. וכך ל’ הגמ’ שם:
‘שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן‘..
כה תש כוח סבלה של האישה שחווה באותם רגעים מצמיתים, עד שהיא כמו מתנתקת לחלוטין מכול זיקה עתידית אל החיים. זהו מצב של כאב ותחושת מצוקה שלוקח את האישה עד כדי שהיא נשבעת שלא תזדקק עוד לבעלה. היינו, תמנע עצמה מכל מגע שמשמעו ארוס והתחדשות, אהבה וחיבור לשורש החיים ונביעתם. זאת חוויה ממשית של מוות, שיש בה מן הטומאה והחטא, כך שממילא מתחייב הקרבן לחזור ולהתקרב אל היכל החיים והקודש (וכמה יפה נדרש הביטוי ‘קופצת ונשבעת’ שעניינה תנועה הפכית של התנתקות לתנועת החיבור והמחויבות האימהית, המגולמת בביטוי ‘כורעת ללדת’).
היה זה כבר הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויג, בפתיחת חיבורו הפילוסופי הנודע ‘כוכב הגאולה’, שהצביע על המוות כנקודת המוצא של ההכרה וכמפתח להבנת הקיום האנושי באשר הוא. משם הכול מתחיל, ובהכרח לשם הכול הולך:
״מן המוות, מאימת המוות, מתחילה כל הכרת המכלל. לשכך את אימת החלד, ליטול מר ממוות וקטב משאול – זו שמתיימרת לעשות הפילוסופיה. את הגוף מפקירה היא לשאול, אך הנשמה בת החורין מרחפת וחולפת על פניה. אמת, פחד המוות אינו יודע הפרדה כזו בין גוף לנפש, שואג הוא אני אני אני, ואם תבוא להסב את הפחד אל איזה ‘גוף’ בעלמא, לא יאבה ולא ישמע. כי אמנם נידון הוא למוות, אך אינו נידון להתאבדות. אל לו לאדם לפרוק מעליו את אימת החלד. בפחד המוות – יוסיף לחיות״
אם נרצה, זאת פרשנות אקזיסטנציאליסטית חדשה אל ההוראה האלמותית בפרשת בראשית: ‘כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב‘ (בראשית ג’ יט’). המוות בהקשר זה מהווה את נקודת המוצא הארכימידית הקיומית של האדם, ובו זמנית גם את נקודת היעד והתכלית. חיי האדם שבתווך, מתכתבים באופן מתמיד עם נקודת המוצא והיעד הזאת, בפנומן של אימה. בתחושת השבריריות הקיומית שאינהרנטית להווית האדם. הוא יעשה הכול בכדי להתכחש לה, לשקוע באשליות של חוויות הווה, של כאן ועכשיו מדומיין, אבל כשהוא לבדו, ברגעים של אמת, הוא חוזר ומתוודע לה. אלו הם רגעים שהקיום מופיע לפניו בגרסתו האמתית, התובענית והמייגעת. הוא חש כי אין צידוק לכל עמלו, הספיקות והייאוש אוכלים אותו מבפנים. על מה ועל למה, הוא שואל את את עצמו? כך משמשת אותה יולדת בעבורנו כפרדיגמה שבאמצעותה כמו נחשף טיבו האותנטי של המין האנושי. הרגע המצמית ההוא של הלידה משמש כנקודת קו לימינאלית שנמתחת בדיוק על הרצף שבין הרצון והתשוקה לחיים, לבין אימת המוות המשתקת. זאת שמהבילה (ל׳ עשיית הבל) את כל עשייתנו כאן עלי אדמות, מרוקנת את הדברים כולם מתוכן ומשמעות כלשהי. כך מוצא האדם את עצמו כקרוע, בין אותו ארוס אנושי שדוחף אותו ליצירה והתפתחות מתמדת. לשקוד לא רק על הבטחת קיומו העצמי, אלא אף על עתידו של המין האנושי בכלל, עוד הרבה אחרי שהוא כבר לא יהיה כאן, לבין הרצון לכלות את הכול. להתחפר באותה נקודת חידלון קיומית שממנה הוא בא ואליה הוא הולך. החיים והיצירה לעומת המוות והחידלון. תמצית הקונפליקט והשְׁנִיּוּת האנושית.
אך בינו זאת, המוות ואימתו בעצמו והאופן שבו הוא מרחף ממעל בחיי ובתודעת האדם, הוא גם זה שמזין את אנרגיית החיים של האדם. במובן מה, האדם באופן מתמיד כמו תובע מעצמו לגבור על אותו יסוד של אימה משתתקת. להפוך את העולם למשהו בר משמעות, אפילו אלמותי, וכמו להוכיח לעצמו שהוא מסוגל, שידו על העליונה במאבק האיתנים הזה בין החיים למוות, במתח הנצחי שבין שני הווקטורים הקוטביים הללו: היצירה וההתחדשות לעומת הניוון והשיתוק. כך שדווקא תודעת המוות המייחדת את האדם על פני כל בעלי החיים האחרים, היא זאת שעושה את חייו לרצופי הישגיות של יצירה והשפעה. בתודעתו העצמית של האדם, עליו באופן מתמיד, ממש בכול רגע ורגע, כמו לגבור ולהכריע את אותו יסוד אימתני של מוות משתק, להוכיח לעצמו ולעולם כולו שהוא בכול זאת מסוגל לעשות משהו של פשר, להנציח את עצמו במרחב באופן שחידלון המוות לא חודר אליו. כך במובן זה הנצח והניצחון משמשים בערבוביא. כי אין ניצחון שאין בו ממד עמוק של התגברות על היחסיות הנפסדת, של תקיעת יתד בתודעת הנצח.
כך מתבאר כמן חומר המשך דברי הגמ׳ שם במס׳ נידה:
״ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים״
ופירש שם רש״י: ״שלא יהיו הכל שמחין – שאוכלין ושותין בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש״
והתמיהה עולה מאליה, איך ייתכן כי דווקא אותה אישה בדיוק שאך שבוע קודם לכן העדנו בה כי היא ׳קופצת ונשבעת שלא תזדקק לבעלה׳, כעת אנחנו מוצאים לנכון להתירה מטומאתה, זאת אך ורק בכדי שלא יהיו – היא ובעלה, עצובים ע״כ שהם אסורים בתשמיש?
אלא כי זהו בדיוק תמצית עניינו של הפרדוקס שאנו עוסקים בו. כי דווקא אותו זינוק של האישה, שעניינו תבדלות וניתוק מארוס החיים, זה שמשקף את חרדתה וייאושה הגדול של האישה מהחיים הממשיים, מהמחויבות ליצירה והמשכיות המין האנושי, פתאום היא מרגישה שהכול גדול עליה, ששום דבר לא מצדיק את המחויבות הזאת, בוודאי שלא תחושת מצוקה וייסורים שפוקדת אותה באותו ׳משבר׳ עליו יושבת בעת לידתה. אך ראו זה פלא, את אותה אישה בעצמה, אך שבוע לאחר מכן, להתיר לבעלה, על מנת שיוכלו להשתתף בשמחת הברית, כשהם במצב של קרבה ואינטימיות.
במובן העמוק, מעגל הקסמים מופיע לפנינו באופן מצמית. רחמה הפעור של האישה הכורעת ללדת, מהווה סוג של אימת מוות מהדהדת. דווקא העובדה שניתן לראות בו את נקודת המוצא הראשונית של החיים, היא זו שעושה אותו לכזה היכול ברגע נתון להיות מקור לתאניה ואניה, מוות ואבדון. הכול כה שברירי ברגעי החוויה המצמיתים הללו, על חוט השערה ממש. כך שרק כאשר האישה כמו תגיע לנקודת הקצה של עברי פי השאול, ייצאו לאור עולם החיים החדשים. כשמאידך אותו ה‘קבר הפעור‘ ייסגר לו שוב, ויחדל להוות עוד נוכח כה מצמית בחווית ותודעת האישה, כפי שקורה ברגע הלידה עצמה.
לא התרחשות הלידה נושאת בחובה – בלא מעט מקרים, סכנה גדולה לחיי האישה (בוודאי בתקופות קדומות יותר), עד אשר לימדונו חכמים במשנה אודות הסיבות שעלולות לגרום לכך: ״על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות: בנדה ובחלה ובהדלקת הנר׳ (מס׳ שבת, פ״ב משנה ו׳). שלושת המצוות הללו משקפות את מחויבותה של האישה לחיים ולניהול הבית והמשפחה. הנידה זאת המצווה שעוסקת בהסדרה הנכונה של יחסי האישות עם בעלה, החלה, זאת המצווה המסדירה את ההתנהלות התזונתית – מוסרית הנכונה, והדקלת הנר, זאת המצווה שעניינה חיי המשפחה ושלום הבית, שבאים לידי ביטוי בהוויה השבתית. יש משהו בשלושת המצוות הללו שכמו מעניק לאישה את האפשרות להעניק משמעות לחיים, ליצוק בה את תוכן של טהרה ונקיות (נידה), מוסר וצדק (חלה) לצד תקווה ואופטימיות (הדלקת הנר), כך שכאשר האישה אינה זהירה בהן, היא עלולה להיפגע קשות באותה נקודה לימינאלית שבין חיים למוות, התחדשות לחידלון חלילה.
כך גם שמא ניתן להבין מדוע תיאור מצבה של האישה, זה הגוזר עליה את הטומאה, בא לידי ביטוי בכתוב באופן של: ׳אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר׳, ולכאורה מה עניין ההזרעה לכאן? אלא שלטעמי התורה כאן כמו מכמינה בעבורנו את עובדת היותה של האישה פוריה ותוססת מבחינה מינית, זהו ליבידו שיש בו בכדי להבטיח את תקוותו של האנושות להמשכיות. אך דווקא אותו ליבידו הוא זה שכמו כבה לחלוטין בחווית הלידה ולרגע נדמה שהוא כבר לא ישוב עוד, אך כפי שראינו מעגל החיים חוזר ומתחדש, כשאנו בני האדם נגזר עלינו לחיות בתנודתיות המתמדת והאינסופית הזאת.
הנושא הזה שאנו עוסקים בו, מתקשר בבסיסו לתופעה המוכרת כיום כ׳דיכאון שלאחר לידה׳. זהו מצב טרגי שבו האישה לא מצליחה להתעלות ולהתגבר מעל אותו רגע עמוק של דכדוך, מה שמוכר כאן בפרשתנו כ׳טומאה׳. הדיכאון הוא מצב שבו האדם רואה וחווה את החיים דרך מבעו הטרגי של המוות. הכול נראה לו טפל וחסר משמעות, חיוור ומטושטש. אבל זה נושא הראוי להרחבה בפנ״ע.
וכמה לפנינו לימוד עמוק על טיבם של ‘משברים’ וקשיים בחיים באופן כללי. אותו ‘שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם’ (משלי כד’ טז’), אינו רק נוסחה שבדיעבד, אלא אדרבה, כל תצורת ההתקוממות וההתגדלות מובנית מלכתחילה על נפילה ומשבר, כתנועת רצוא ושוב אינסופית. כך שממילא, כאשר אנו במצב של ‘ישיבה על המשבר’ זה יכול רק להיות אות בעדנו כי משהו חדש אמור לבקוע ולהתחיל. עדות כואבת (במובן הטוב של המילה) לכמה פוטנציאל של חיים חדשים מוכמן בתוכנו פנימה, וכמו קורא חוצה. שואף לצאת ולהתממש ולא להישאר כלוא בתוך אותו ‘קבר’ אפל שאנו נושאים עמנו.ובימים אלו כשאנו עוד בעיצומה של התקופה בשנה וחצי האחרונות, שבה אנו חוזרים ונלחמים על זכותינו לחיים, משיבים מלחמה שערה כנגד הקמים עלינו לכלותינו. אלו הם ימים שאימת המוות חזרה להדהד בהוויתנו כפי שלא הדהדה מאז ימי הזעם של השואה האיומה באירופה לפני כשמונים שנה. שוב האומה היהודית חזרה לחוש את דופק הוויתה הנצחית באמצעות העמידה המצמיתה לעומת המוות והחידלון. אך דווקא במקום שבו נעוצה הסכנה ואימת המוות המרחפת מעל האומה שם גם מוכמנת הוויתה. כך אנו למדים באור חדש את פשר קריאתו האלמותית של הנביא יחזקאל, אותה אנו חוזרים ושונים מדי שנה בליל הסדר באמירת ההגדה:
״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי״
שבת שלום ובשורות טובות בקרוב.
תגובה אחת על “על הקו השברירי שבין חווית החיים לחווית המוות ועל מה שביניהם – הרהור רעיוני על חווית הלידה כטומאה וכטראומה. מאמר לפר׳ תזריע.1 min read”
איך יתכן שגברים (גבר אחד כותב ומצטט רק גברים אחרים) מתיימרים לכתוב ולדרוש על חווית הלידה ומשמעויותיה, למרות שאין דעתם משגת קצה קיצה של החויה הנשית הזו, שאינם יכולעם בעצמם לחוות ובוודאי שלא להבין. יומרה בלתי נתפסת. קצת צניעות אולי?