פרשת שמות היא היחידה מבין פרשות הגלות – והגאולה בחומש שמות, שעוסקת לכאורה אך ורק בהתרחשות הגלות. ברם, אירועים שונים נוספים המתוארים בפרשה זו, יש בהם בכדי לתאר את האופן שבו כמו נזרעו זרעי הגאולה, כבר עוד אי אז עמוק עוד בתקופת הגלות, טרם שהחלו המופתים והאותות בארץ מצרים. במאמר זה, אנסה להצביע על לא פחות מארבע פעמים שבהן מופיעה ה’ראייה’ בפרשתנו. יש בכך לטעמי יותר מאשר צירוף מקרים בעלמא. רצף של אירועים שונים שבהם הראייה נוכחת כדומיננטית במיוחד, ואשר במובהק היוותה את היסוד הפנימי המניע, שאפשר את התרחשותם של אותם אירועים, כמטרימים את הגאולה ומבשרים את הופעתה העתידית.
נפתח בדוגמא הראשונה, המופיעה כבר בתחילת הפרשה:
‘וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים‘ (שמות א’ יז’).
זהו בעיניי אחד הפסוקים המרגשים בתורה. האופן שבו בתחילת תיאורה של הגלות הנוראה במצרים, מתגלה שם היסוד האנושי. מפעמת החמלה והסולידריות. האופן שבו בני האדם מוכנים לסכן את עצמם למען זולתם, לטובת הצלת חייהם של אותם ילדים – עתיד האומה. אם נרצה, האופן שבו אותו ניצוץ אנושי לא מתעמם גם במציאות הגלותית היותר מחרידה שניתן לעלות על הדעת. כמה יש בכך אות ומופת שמעיד על תודעת חירות אינסופית שחיה ומקננת בדעת בני האדם. זאת שאין כוח רודני בעולם שיכול לרמוס ולעקר.
כאן אנו למדים על האופן שבו אותה חמלה אנושית מבטאת את יראת האלוהים במובנה העמוק. המילה וַתִּירֶאןָ משמשת כאן במשמעות כפולה, ל’ יראה ולא ראייה. האלוהים כמו נוכח ומפעם במציאות היהודית גם כשהיא עמוק בחשכת הגלות המצרית. האלוהי כאנושי והאנושי כאלוהי.
וכמה סמליות ישנה בכך, שדווקא ספר שמות – זה שבליבו מתוארת ההתגלות האלוהית הכבירה ביותר בתולדות האנושות, נפתח בתיאור של האלוהות דווקא במופעה האנושי. באותה חמלה של נשים מיילדות לחייהם של ילדים. כך יראת האלוהים מתגלית כיראה של רוממות, יראה של אנושיות, יראה של חיים. יראה של וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים!
מופע נוסף של אנושיות וחמלה מופיע בחלקה הראשון של הפרשה, ומשמש גם הוא אבן דרך אקוטית בדרך להפצעתה של הגאולה הקרובה – ההולכת ומנביטה קמעה קמעה. וכך מתאר הכתוב את רגע הצלתו של משה התינוק על ידי בת פרעה: ‘וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו–וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה‘ (שם ב’, ו’).
שוב, לפנינו סיטואציה שנושאת בחובה אנושיות פשוטה רצופת חמלה ביחס לילד קטן שנמצא בסכנת חיים ממשית. זהו יחס שמצליח בכך לגבור על כל ההבדלים והפערים החברתיים והתרבותיים.
את אותו מופע של אנושיות וחמלה, אנו מוצאים גם ברגעים הראשונים לציאתו חוצה של מנהיג האומה הגואל הראשון, משה רבינו. עוד לפני שמשה מתגלה בפנינו כמחולל מופתים ואבי הנביאים, הוא מתגלה דווקא במובנו היותר אנושי: ‘וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם‘ (שם ב’, יא’). וכפי שפירש שם רש”י על אתר (מתוך דברי המדרש): ‘נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם‘. אתם מבינים? עוד לפני שאתה נהיה המנהיג הגדול בכול הדורות, נתבעת ממך אותה שימת דעת ולב למצוקה האנושית, לצער והכאב של אחיך ואחיותיך.
הדוגמא הרביעית, היא המובהקת מבין הרשימה, כבר אינה עוסקת בהבטה אנושית של חמלה ונתינת לב, אלא ככזאת שיש בה יסוד תיאולוגי במובהק, אם נרצה, כאן כושר ההבטה כבר נעשה לאבן הראשה של היכולת לעמוד לפני האלוהים, וממילא לזכות לגאולה. או אם נרצה, חירות. במובן זה, שלושת הדוגמאות הקודמות האמורות, כמו הטרימו את ההבטה שנעסוק בה לאלתר. הם לימדו אותנו כי לפני שמביטים אל מול האלוהים ופלא הבריאה, יש להביט אל הזולת שלעומתי. להרגיש ולתת תשומת לב, למשהו, מישהו, שהוא מחוצה לי. מעבר לד’ אמותיי הצרות.
מופע זה עוסק כמובן בהתגלות הסנה למשה. אותה נקודה ראשונית שממנה למעשה מתחיל להבקיע אור הגאולה באפלת הגלות הנוראה שבה היו שרויים בני האומה היהודית. וכך מתארים הכתובים את רגעי הראשוניים של ההתגלות המצמיתה ההיא:
‘וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה‘(שם ג’, ב’-ד’).
לפנינו תיאור שבו הראייה מופעה בצורות שונות. בתחילה אלוהים נגלה למשה באופן של ”וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ‘. הוי אומר, ההתגלות מלכתחילה מופעה בהגדרה במופע של ראייה, או אם נרצה, בנוכחות ממשית ובלתי אמצעית. אך בינו זאת, העובדה שההתגלות כשלעצמה מופיעה באופן של ראייה, אינה דיה כלל ועיקר. אדרבה, היא מחייבת את מי שעומד לעומתה להיות גם הוא במצב תודעתי של ראייה. היינו של התבוננות. כך לאלתר מגיב משהו להתגלות הראייתית שלעומתו באופן של ‘וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ‘. כאן כבר לפנינו תגובה ראייתית ראשונית לאותה התגלות ראייתית. אך בכך אין עדיין די. אותה תגובה ראייתית לוקחת את משה צעד אחד הלאה, פנימה. אם נרצה, הוא מבין שאותה ראייה זקוקה לעיצום ראייתי שבעתיים, בהבטה מקרית בעלמא לא די כאן. כאן עושה משה את הצעד הנוסף: ‘וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה‘. זאת כבר ראייה שתובעת צעד פיזי – תודעתי: אָסֻרָה-נָּא. את המילה ‘אסורה’ ניתן להבין במשמעות כפולה, מל’ לסור, היינו להיפנות למקום מסוים. או לא פחות מכך, מל’ לכבול. כי האסיר והאיסור עניינם חד: להיות כבול ומוגבל לעומת מקום מסוים. כך כשהאדם סר, הוא למעשה כמו ‘אוסר’ (שהוא גם מל’ לרתום ולהתכוונן מל’ ‘וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ‘) את עצמו, ומתכוונן לעומת נקודה ספציפית מסוימת. זאת א”כ הייתה תנועתו הנפשית – תודעתית של משה, תנועה שהיא כולה בסימן של אֲסִירוּת.
ובינו זאת, תנועה זו נושאת בחובה בהכרח חריגה ממסלולו הטבעי – נורמטיבי של משה. ברמה היותר פנימית, משה מבין כי זהו גילוי שאינו מחובר בשום צורה לכל המוכר והידוע לו עד כה. ואכן, אי אפשר להגזים במשמעותה של החרגה זו, וכפי שאנו מוצאים זאת להדיא לאלתר באופן שבו אלוהים – הנראה אליו, מגיב לעומת אותה תגובה ראייתית של משה: ‘וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה‘. אלוהים רואה את ראייתו הפנימית של אברהם. כך הראייה המתגלית פוגשת את הראייה המביטה, המתבוננת. זהו רגע מכונן של מפגש, שבו למעשה מונחת אבן הפינה של בשורת הגאולה. הרואה הנראה, הנראה הרואה.
הצד השווה שבין ארבעת מופעים אלו שכמו מטרימים את סיפור גאולת ישראל ממצרים, הוא באופן שבו אותה אנושיות מתגלית דווקא כהתרחשות מוסרית – ספונטנית, ובאותה מידה אף וולונטרית, לחלוטין. זאת מבלי שאלוהים או ישות סמכותית כלשהי אחרת, מורה על כך להדיא. כמובן שהדבר אינו מקרי. דווקא קודם שהעם היהודי עומד להיכנס תחת כנפי השכינה, לצאת לחירות ולעמוד למרגלות הר סיני לקבלת התורה, ולהיעשות בבחי’ ‘מְצֻוֶּה ועושה’, אנו למדים על סיפור התהוותו כזה שנושא בחובו יסודות של אנושיות אלמנטרית פשוטה, שיצוקה על אדני יראת אלוהים ואהבת אדם באשר הוא.
אך ביתר שאת, אם נחזור לרגע למופע הרביעי שאותו הבאנו, באותם רגעים ראשונים שבהם כמו נשתלו זרעיה הגולמיים של הגאולה. איך בתוך כל אפלת השעבוד הבליחה קרן אור דקה, בדמות המפגש מצמית בסנה הבוער בין אלוהים למשה. וכפי שהצבענו בדברינו כאן, אלוהים כמו מצפה להבטת האדם בשביל להביט בו בחזרה. אם נרצה, בשביל לחלצו מן המצר העצמי אל המרחב הזולתי. כי שם בדיוק נמצאת הגאולה, בראיית הפנים שאלוהים כמו מביט באדם. רואה אותו, מכיר בייחודיותו. או אם נרצה, בוחר בחירותו.
והדברים הללו מפורשים בכתובים באופן שבו אלוהים מורה למשה את סוד עניינה של הגאולה: ‘וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו‘ (שמות ג’, ז’). בהקשר זה, אלוהים מגלה למשה על כך כי הוא ראה ‘את עוני עמו’ (כשמילת ראייה חוזרת ונכפלת כאן, להדגיש את הראייה הקפדנית, המכירה), זאת רק לאחר שמשה עושה את צעדו הוולונטרי, כשהוא סר לראות אך המראה הגדול. במובן זה, עמידתו של משה שם לעומת האלוהים, אינה כאדם פרטי, אלא כמי שמייצג את כלל האומה. כך הגאולה הקולקטיבית של האומה היהודית, עוברת דרך עמידתו האישית של משה שם לעומת האלוהים.
כך נוצר לראשונה אותו מפגש של ‘פנים אל פנים’. במובן זה, זהו המפגש האולטימטיבי של החירות. היכולת להביט, לראות את האֲחֵרוּת הניצבת לעומתי, באופן שמוציא אותי לחלוטין מגבולות עצמי. תובע ממני בחינה, חקירה והתבוננות. כך כאור חוזר, מכשיר עצמו האדם להיות נראה, מזוהה כישות שאינה משוקעת ומקובעת בתוך עצמה. כי זהו בדיוק עניינה של תודעת העבדות, באופן שבו היא משעבדת את האדם וכמו אוסרת אותו בתוך אותה מחויבות שהוא לכוד בה. העבד הוא מי שכול הווייתו תחומה ומצומצמת בסד המחויבות. הוא לא פוגש את אדונו במפגש של פנים אל פנים, אלא פנים אל האחור. היינו האדון, לא מכיר בפניו, אלא בעורפו. הוא כמו עומד מאחוריו, כשהוא מורה ומנחה לו לעשות כך או לא לעשות אחרת.
ומה שמופלא עוד יותר לראות, זה את האופן שבו משה רבינו באיזשהו מקום נרתע מאותו מפגש פנים אל פנים בלתי אמצעי שהוא זוכה בו: ‘וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים‘. כאן, ממש רגע קל לפני שאלוהים מגולל בפני משה את האופן שבו הוא נתן את מבטו במצוקה הנוראית של האומה היהודית, אנו דווקא מוצאים איך משה מרגיש רתיעה גדולה שגורמת לו להסתיר את פניו מתוך פחד ‘להביט אל האלוהים’. ובהקשר זה אנו מוצאים שתי גישות מנוגדות בדברי חכמים במדרש. האם יש לדרוש לשבח או שלא, את הימנעות זאת:
“ר’ יהושע בן קרחה ור’ הושעיא – אחד מהן אומר: לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאילולא לא הסתיר פניו, גלה לו הקב”ה למשה מה למעלה ומה למטה, ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף בקש לראות, שנאמר “הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ” אמר הקב”ה למשה: אני באתי להראות לך, והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך, ‘כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי’– כשבקשתי לא בקשת!
ור’ הוש
ורבי הושיעא רבה אמר: יפה עשה שהסתיר פניו, אמר לו הקב”ה: אני באתי להראות לך פנים, וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר ארבעים יום וארבעים לילה לא לאכול ולא לשתות, ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה, שנאמר ‘וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו‘.. (שמות רבה, ג’, א’)
בדברי החכם הראשון – רבי יהושע בן קרחה, אנו מוצאים להדיא ביקורת כלפי משה בכך שכמו נמנע לנצל ולמנף את גודל הרגע המזוכך ההוא, שבו לו אכן היה הולך עם ‘ראייתו’ עד לקצה, היינו, ממשיך להביט בהסתכלות ישירה ואמיצה אל מול ההתגלות הפלאית שלמולו, הרי שאו אז לא היה קץ למה שהיה יכול היה לדבוק ולהשיג. וכל’ המדרש בכך שאלוהים היה כביכול מגלה לו ‘מה למעלה ומה למטה’, היינו כמו מחלצו לחלוטין מגבולות ההוויה הקונקרטית אלי מרחב שאינו מוגבל בשום צורה – לא הן ברמת ממד המקום והן בממד הזמן: לא של ‘למעלה’ או ‘מטה’, ולא בזה של ‘עבר’ או ‘עתיד’. הוי אומר, ההווה הנוכח והמצוי של משה, יותמר להיות אינסופי בהגדרתו. אך כפי שאמרנו, משה בהקשר זה אינו מייצג את הווייתו הפרטית – כמות שהיא, אל את הוויית האומה כולה. כך פוטנציאל הגאולה שמוכמן ברגע ההוא, נושא בחובו את האפשרות להיחלצותה של ההוויה הלאומית ממקום שהוא מעוגן ומוגבל; ארץ מצרים – ארץ של מֵצָרִים, למקום שהוא בהגדרתו אינסופי.
כך מלמדנו החכם רבי יהושע בן קרחה את סוד כוחה המיתי של הארת הפנים ההדדית. את העובדה כי ההבטה ההיא של משה הייתה לא פחות מאשר רגע מזוקק של חירות. עד כדי שבמידת מה, הייתה כאן החמצה מצדו של משה למקסם את גודל הפוטנציאל שנקרה שם בעדו. בעיני החכם הזה, אלוהים כמו ממש ביקש ממשה שיביט. וכל’ החכם במדרש: ‘אני באתי להראות לך‘ אלא שמשה בחר אחרת, הוא הסתיר את פניו מתוך מורא מפני אותה ראייה. זאת הייתה החמצה כה חריפה, עד אשר היא מנעה ממנו לנצח, את אפשרות ההבטה הבלתי אמצעית. כך כאשר למשה כבר הייתה את התעוזה לבקש מהאלוהים את ההזדמנות להבטה פנים אל פנים – באותם רגעים של חמלה וחסד בסליחה על חטא העגל.
אך זאת ועוד אנו למדים כאן, כי ההבטה האולטימטיבית, לעולם לא מתקיימת בחלל ריק. היא מובנית שם, ביחס האני – אתה בין האדם לאלוהים. באותה ‘בקשה’ מטרימה לראיית פנים. כך למדנו כי ברגע הייחודי והחד פעמי ההוא של ההתגלות בסנה, היה רצון מובהק מצד אלוהים, או בל’ המדרש ‘בקשה’ (‘כשבקשתי לא ביקשת’). שהיא אשר הוחמצה על ידי משה. זאת בשעה שמה שהיה חסר במידת מה, בחוויה ההיא במרומי הר סיני, היא אותה ‘בקשה’ דו צדדית, והיא כביכול הועלתה אך על ידי משה. וליתר דיוק, בשביל שהאדם יוכל לזכות בהארת הפנים האלוהית, בבחי’ איתערותא דלעילא, עליו לבקש ולתור זאת מצידו – כאיתערותא דלעילא. כאשר בקשה זו היא גופא מחוללת את אותו מפגש ראייתי – בלתי אמצעי. וכל’ של משורר תהילים שמתאר זאת בצורה מופתית: ‘לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי, אֶת פָּנֶיךָ יְהֹוָה אֲבַקֵּשׁ‘(תהילים כז’ ח’). לא ‘בקשו פניך’, כתיב כאן, אלא ‘בקשו פניי‘ כאשר ההמשך הוא אכן בקשת פני האלוהים ‘אֶת פָּנֶיךָ יְהֹוָה אֲבַקֵּשׁ‘. הוי אומר, האדם מבקש לראות את פני האלוהים, באשר הוא מבקש להיות נראה בעצמו. כך הוא נעשה למוכר ומובחן, גאול מתוך מיצריו ומציאותו התחומה. כי מעגל קסמים של ראייה ישנו כאן, אנחנו רואים באשר אנו נראים ואנו נראים באשר אנו רואים וחוזר חלילה.
את עיקרון זה של היחס בין הרואה לנראה, הנִרְאוּת הרואה (ולהיפך), אנו מוצאים כבר בדברי חכמים, באופן קיום מצוות ‘יֵרָאֶה כׇל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ‘ או מה שמוכר יותר כ’ראיית פנים בעזרה’ בשלושת הרגלים. לפי דעתו של רבי יהודה ישנו מאפיין מובהק למצווה זו, שבגינה עיוור פטור הימנה. וכך היא ל’ שם: ‘סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה שנאמר יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו‘ (חגיגה ב’ א’).
אם נרצה, לפנינו אותו עיקרון האמור כאן, לראות היינו להיראות, ולהיראות היינו לראות. כי זאת היה תמצית עניינה של הארת הפנים ההדדית, באופן שבו היא מאמתת את שני הצדדים כרואים ונראים זה לזה.
ברם, החכם השני המוזכר שם במדרש, רבי הושיעא נוקט דווקא בעמדה הפכית: לטעמו העובדה שמשה בחר לכסות את פניו מפני הראייה הבלתי אמצעית, נושאת בחובה עמדה עמוקה של צניעות וענווה. מחד, אכן משה סר לראות ועשה את כל הדרך להגיע לקראת אותה עמידה מופתית אל מול האלוהים והתגלותו המצמיתה, אך מאידך, ברגע השיא של ההתגלות, בעת שאלוהים כמו כבר היה נוכח שם לעומתו באופן היותר ישיר וממשי, הוא בחר להצטנע, להרכין את ראשו ולהסיט את עיניו.
ניתן להקביל את אופן ראייתו של רבי הושיעא את הסתרת הפנים של משה לתיאור המופיע במעמד ההתגלות לעומתו בסיני: ‘וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי‘ (שמות לג’ כב’). זה תיאור של הסתרה שמהווה חלק בלתי נפרד מההתגלות. אלוהים מחד מתגלה למשה, ובו זמנית כמו סוכך עליו מפני עוצם ההתגלות והאינסופיות הבלתי נתפסת האצורה בה. במובן זה, ההסתרה מפני הגילוי יש בה בכדי להיות עצם מעצמיה של הגילוי עצמו. האדם עומד בהשתאות לעומת האינסוף, ומכיר במגבלות עצמו. מכיר בעובדה שהוא בלתי מסוגל – בעצם היותו יצור סופי המקובע בגבולות הממד החומרי – ריאלי, וכך הוא מרכין את ראשו ומכסה את פניו בתנועה עמוקה של ביטול וענווה. במובן זה, דווקא ההימנעות מהבטה מבטאת את ההבטה המכוונת במה שבלתי ניתן להביט בו.
עיקרון זה מהדהד לנו את סיפור הימנעותה של רבקה מהבטה ישירה, בעת שהיא ראתה לראשונה את יצחק – בעלה לעתיד, הולך לקראתה מרחוק. וכפי שמתארים זאת הכתובים: ‘וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס‘ (בראשית כד’, סד’-סה’). העובדה כי רבקה בחרה באותם רגעים ליפול מעל הגמל ובהמשך להסיט מבטה ולהתכסות בצעיף, הביעה באופן מובהק שבעתיים, את אופן התמודדותה המנטאלית עם ההתרחשות אדירת המשמעות ההיא, שנשאה בחובה עוצמה וגודש רגשי. כך פועל אדם שליבו לב חי ופועם, בעת שהוא חש את אפסיותו לעומת משמעותה של החוויה והשלכותיה האישיות וההיסטוריות כאחד.
נקודה זו לוקחת אותנו לתובנה פנימית נוספת. אין זה מקרי כי שורש ‘י-ר-א’ מופיע גם בהקשר ההפכי. בעובדת הימנעותו של משה מלהביט את האלוהים: ‘וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים‘. במובן זה מורא האלוהים, היא גופא ראייתו. האדם רואה את פני אלוהים באמצעות ההסתתרות והמורא לעומתו. כך הוא מנכיח את הווייתו של האל, בתוך מציאותו השאננה. כי ביטויו הראשוני של הגילוי האלוהי, הוא באמצעות תחושת החרדה. האופן שבו האדם חש את הגילוי האלוהי ככזה הממוטט את הווייתו היחסית. או אם נרצה, הוא יחסיותו של הווייתו מתאמת אצלו אל מול הגילוי האלוהי – המצמית שלעומתו. כך גם הייתה זאת תחושתו הרפלקטיבית של יעקב בעת שהתעורר מחלומו בדרכו לחרן: ‘וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם‘ (בראשית כח’ יז’). גם כאן אנו מוצאים את שורש י-ר-א פעמיים. יעקב ירא, ובאותה מידה הוא רואה, את אותה נוֹרָאוּת שהוכנחה שם במלוא עוצמתה, בהווייתו.
כך בראייתו של החכם רבי הושיעא, זכייתו הנדירה של משה, כאות של הוקרה לעובדה שהוא הרכין את ראשו והסתיר את פניו מפני הגילוי האלוהי שלעומתו, בכך שבלתי היה ניתן להביט בפניו הקורנות מעוצם הגילוי האלוהי. וכפי שמתארים זאת הכתובים:
‘וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו–בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.. וַיְכַל מֹשֶׁה, מִדַּבֵּר אִתָּם; וַיִּתֵּן עַל-פָּנָיו, מַסְוֶה. וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה, לְדַבֵּר אִתּוֹ, יָסִיר אֶת-הַמַּסְוֶה, עַד-צֵאתוֹ; וְיָצָא, וְדִבֶּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת, אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה, כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה; וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת-הַמַּסְוֶה עַל-פָּנָיו, עַד-בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ..‘(שמות לד’, כט’, לג’-לה’)
לפנינו תיאור מופלא של האופן שבו משה מופיע בפני העם היהודי, כשהוא יורד מהר סיני ושני הלוחות בידו, ולמעשה הוא בא לתת להם את לוחות הברית בפעם השנייה. כשהפעם בצורה ראויה ומתוקנת יותר. אלא שהפעם משה עצמו הופך להיות מובנה בגוף ההתגלות. כביכול משה נותן את עצמו – כנותן התורה, ביחד עם התורה עצמה. הביטוי לכך הוא באותו קרינת פנים שמאפיינת אותו. אהרן וכל ישראל רואים זאת , כאשר הביטוי לראייה זו היא בכך ש’וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו‘. כתוצאה מכך, משה נאלץ לשים מסווה על פניו, להוציא את הזמן שבו דיבר אליהם את דבר האלוהים, שבו אותה קרינת פנים היוותה חלק בלתי נפרד מן הגילוי. בנוסף הוא היה מסיר את המסווה כאשר הוא היה חוזר לדבר ישירות עם האלוהים.
אלא שכאן מהכתוב החותם את סדרת הכתובים הללו, אנו למדים עניין חריף שבעתיים. כי לכאורה לאחר הפעם הראשונה שיראו אהרן וכל בני ישראל מלהביט על פניו וכתוצאה מכך הוא שם מסווה על פניו, היה עליו לשים את המסווה מלכתחילה מיד ברדתו, אלא שכאן הכתוב חוזר ומגולל בפנינו כי ‘וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה, כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה; וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת-הַמַּסְוֶה עַל-פָּנָיו‘. אם נרצה, לפנינו תיאור של ריטואל חוזר באופן שבו היה חוזר כל פעם כשהוא יורד מן ההר, מוסר בפני האומה את הדברים שהתגלו לפניו מאת האלוהים, ואו אז הם היו רואים את אותה קרינת פנים של משה, והוא היה חוזר לשים את המסווה על פניו. ובוודאי כי העניין אומר דרשני מאוד. כי להדיא מהכתובים אנו למדים אודות האופן שבו היה על משה לחזור כול פעם מחדש, כמו לראות ולוודא שהם בלתי מסוגלים לראות. כשבאותה מידה, גם על בני ישראל היה להיווכח בעוצם הגילוי הבלתי ניתן להיגלות במלואו, להוציא את אותה שעה של חסד שבה משה היה מעביר אליהם את דברי התורה שקיבל בהר.
כך כי המסקנה הבלתי נמנעת היא, שלא היה זה כעניין טכני גרידא, אלא ריטואל של בחינה ואימות, שהיה מובנה בעצם הגילוי. כמו לחזור ולוודא שההבטה בהגדרתה היא מן הנמנע בעדנו, כאשר רק אז ניתן לראות את הגילוי המוכמן בהווייתו הנוכחת של אדון הנביאים משה, באמצעות המסווה. היינו, באמצעות הגילוי הנסתר, זה החבוי שם מאחורי המסווה שעל פניו של משה.
ומן הראוי להמשיך ולהביא כאן את דברי רש”י שם על אתר:
‘לשון הבטה היה מסתכל בה אף כאן מסווה בגד הניתן כנגד הפרצוף ובית העיניים ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכול מהם היה נותן המסווה כנגדן ונטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו ובצאתו יצא בלא מסווה‘
ישנו כאן עניין מובהק הקשור בטבורו להוראה המוכרת לנו מס’ משלי: ‘כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר‘ (משלי כה’ ב’). או כפי שמנסח זאת רש”י: ‘שלא יזונו הכול מהם‘.זאת תנועה של גילוי שהיא כולה בסימן של רצוא ושוב, הסתרה וגילוי, גילוי והסתרה וחוזר חלילה. הגילוי מתגלה כניתן, ובו זמנית כבלתי ניתן, לגילוי. והבן זה מאוד.
העולה א”כ מדברינו, כי יכולת הראייה ההדדית, היא זו העומדת בבסיס האפשרות לגאולה. כאשר האירועים המתוארים בפרשתנו – המגיעים לשיאם במעמד הראייה המופתי של משה, מכשירים את הדרך להפצעתה של הגאולה במלוא זוהרה בהמשך. זאת אותה גאולה שאכן תגיע לשיאה במעמד הגדול והחד פעמי של מעמד הר סיני, שבו למעשה מגיעים בני האומה היהודית, ממקומם הצר ונטול שדה הראייה בשעבוד מצרים, לחוויה שאין ראייתית הימנה. זאת שעליה מעיד משה רבינו בעצמו: ‘פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ‘ (דברים ה’ ד’). זהו סודו המפגש הכה בלתי אמצעי, שבו הכול הופך להיות נוכח כראייה של ממש, וכפי המתואר בפר’ יתרו: ‘וְכׇל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת‘(שמות כ’ יד’). כך, ורק כך, כאשר הזיקה היא כה ישירה ומובהקת, ניתן להיחלץ מן הממד הדואלי המובנה המאפיין את המציאות הטבעית – הריאלית, ולאמת בתכלית את האמונה האחדותית המונותיאיסטית, בהופעתה ההתגלותית המוחלטת, וכפי שמתאר זאת משה רבינו: ‘אַתָּה הׇרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ‘(דברים ד’ לה’). אבל ע”כ יש עוד להרחיב בנפרד.
ואם לחזור לעניין הגילוי וההסתרה שבו עסקנו, הרי שגם במעמד הר סיני עצמו, אנו מוצאים לאלתר לאחר אותו מעמיד אדיר וחד פעמי, בעת שבאו בני ישראל למשה ותינו בפניו את חוסר יכולתם להכיל את המעמד: ‘וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת‘ (שמות כ’ טו’). אלא שתגובתו של משה אל העם הייתה בהקשר זה ברורה ונחרצת: ‘אַל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ‘ (שם טז’). גם כאן אנו מוצאים את שורש ‘ירא’ חוזר ונשנה. כי עיקר חששם של בני ישראל, היה כי אם בלתי מסוגלים לעמוד שם באותה עמידה של התראות אדירה ובלתי אמצעית שכזאת. וע”כ באה תגובתו של משה, שאדרבה, דווקא אותה רתיעה והסתייגות, היא גופא חלק בלתי נפרד מאותה התגלות. זאת שחותמת על פניהם את הגילוי – כהתראות של מורא, של הפנמה אודות ההתראות האפשרית לעומת ההתראות הבלתי אפשרית. או אם נרצה, אלוהים במובן זה, מתראה עם העם באמצעות האבסורד והעוצמה היוקדת, זאת שבהכרח מחייבת את הרכנת הראש והסתרת הפנים. וזהו במובן היותר עמוק, עניינה של ‘יראת השמיים’. היינו, לראות את אותם ‘שמיים’ נסתרים וטרנסצנדנטיים בתוך ההוויה הארצית – הממשית והנוכחת.
שבת שלום ומבורכת!
רצ”ב מצגת/סרטון/פודקסט לסיכום המאמר: