על הנוכחות הזכרית של המלחמה לעומת הנוכחות הנקבית של המקדש והאור – והחיים עצמם. מאמר מיוחד ליום ‘זאת חנוכה’ – נר שמיני ואחרון של חנוכה תשפ”ה1 min read

מבוא:

בשנה שעברה, זכיתי לקיים התוועדות מיוחדת בליל ‘זאת חנוכה’ – נר שמיני של חנוכה. באותו אירוע דיברתי ארוכות את המאמר המתומלל המופיע כאן. הימים היו חודשיה הראשונים והקשים מאוד של המלחמה הנוראה שנכפתה עלינו בשביעי לאוקטובר – חודשיים קודם לכן. ניסיתי לגעת בדברים אלו בעניינה של המלחמה ומגמתה הנכונה, ולהיכן לפחות עלינו לשאוף להגיע בנקודת הקצה התכליתית שלה. מאז, חלפה שנה שלמה, ותודה לאל, העם היושב בציון חווה נצחונות מופלאים והירואיים והיד עוד נטויה, אך דווקא בשל כך, הדברים האמורים כאן, תקפים ורלוונטים שבעתיים. כי שומה עלינו לחזור ולהזכיר את נקודת התכלית והיעד שאנו רוצים להגיע. מה יקר ומשמעותי בעבורנו כי נילחם כך בעבורו, ומה בעצם מצדיק באמת, את כל הסער הגדול הזה, המלחמה האיומה, הקורבנות הגיבורים והקדושים. שלא יימוש כל זאת לנגד עינינו. אתם מוזמנים לקרוא ולהתרשם מהדברים בעצמכם.

——————

חג החנוכה מגיע ממקום עמוק מאוד של זהות. כפי שלמדנו מחז”ל, כל המועדים עתידים להתבטל חוץ מחנוכה ופורים. ייחודם של שני חגים אלו טמון בכך, שהם מספרים סיפור על איזושהי תנועה ספונטנית שבאה מתוך העם עצמו, ולהילחם על זהותו ועל קיומו. זאת התמודדות שלא באה כתוצאה של איזושהי הוראה שבאה מלמעלה, ובוודאי לא באופן שהוא לגמרי נס שמימי (מה שאנו קוראים אותו ‘נס’ בהקשרם של מועדים אלו, הגיע רק בשלב מאוחר יותר, בנקודת הקצה של ההתמודדות). בחנוכה במיוחד על הזהות, וזאת באופן שהוא וולונטרי לחלוטין.

חשוב להדגיש – לא היה זה מאבק של הכרח. הנס התרחש רק לאחר שהתעוררה בעם אותה תנועה נפשית של התנדבות, תנועה שהגיעה באופן ספונטני ומתוך בחירה טהורה. כאשר זהות מגיעה ממקום כזה של בחירה פנימית, היא הופכת לזהות אמיתית ונצחית, נוגעת במקום היותר שורשי ואותנטי של הזהות היהודית, כך שממילא חגיגתה עומדת ונשמרת לעד.

בלילה האחרון של חנוכה, המכונה ‘זאת חנוכה’ – החג הזה מופיע במלוא תפארתו. בקריאת התורה של אותו יום אנו קוראים על חנוכת המשכן, על קרבנות הנשיאים ועל הדלקת המנורה. כפי שמבאר הרמב”ן בפירושו על הפסוק “בהעלותך את הנרות”, המתגלה במגילת הסתרים של רב ניסים גאון, יש כאן רמז עמוק לימי החשמונאים – זה שאירע יותר מאלף שנים לאחר מכן.

עלינו לשאול – מה משמעות השם ‘זאת חנוכה’? מדוע לא ‘חג חנוכה’ או פשוט ‘חנוכה’? המילה ‘זאת’ מצביעה על מהות, על נוכחות ממשית. משהו שניתן כביכול להצביע עליו ולזהותו בעליל, לקרוא אודותיו ׳זאת׳. כך שממילא אנו למדים שביום זה אנו מתוודעים אל הביטוי היותר עמוק ביותר של מהות החג.

ובימים אלו של חודשים ספורים אחר האסון הגדול שפקד את עמנו, זה שלא היה מחריד שכמותו מאז השואה הנוראה בימי הזעם של שנות הארבעים של המאה הקודמת, אני חש שאחרי שמחת תורה השנה, כולנו עברנו ועודנו עוברים, תהליך של התחדשות מחשבתית. זה אירוע כה דרמטי ומטלטל שלא חווינו מעולם, כזה שמחייב את כולנו לחזור לחשוב ולעדכן מחדש – את הלך מחשבתנו הפילוסופי, את עולמנו הרעיוני, את אותו סט ערכים ואידיאולוגיות שמרכיבות ועושות אותנו למי ומה שאנחנו, כיחידים וכחברה. זה אירוע שכמו מגדיר מחדש את הזהות שלנו, הכול הותך והוגדר מחדש בתוכו.

האדמו”ר הזקן בס’ ‘לקוטי תורה’, מלמד אותנו על חשיבותו המיוחדת של היום הזה של חג ‘שמיני עצרת – שמחת תורה’. בהמשך לדברי האר”י, שכל הימים הנוראים וחג הסוכות מכוונים לרגע אחד – שמיני עצרת ושמחת תורה. באותו החג מתגלה הבחינה שנקראת ‘יחידה שבנפש׳ – הרובד העמוק הגבוה והפנימי ביותר של הנשמה. מעבר לנפש, רוח ונשמה, ואף מעבר לחיה, קיימת היחידה – אותה נקודה פנימית המתנוצצת באדם ברגעים מיוחדים – הן בחייו הפרטיים והן בלוח השנה, והן ברגעים היסטוריים מיוחדים.

אך מה מעורר בנו את המימד הזה, את הרובד העמוק הזה של היחידה שבנפש? בשמיני עצרת יש תנועה פנימית שבה אנחנו מניחים הכול בצד ונוגעים במה שנקרא ‘יחידה ליחדה’ – עניין הקשור לנכונות האבסורדית למסירות נפש. אולי נרחיב על כך בהמשך, אך חשוב להבין שבשמיני עצרת יש עניין עמוק של מסירות נפש. משהו שהוא לגמרי בלתי מותנה ובלתי אמצעי. יחס אינטימי מוחלט שמתקיים בין אלוהים לבין העם היהודי.

המסירות הזו קשורה למעלות מיוחדות, לחיים מיוחדים. כשמתעורר האור העמוק הזה, הוא מעורר את אותה ‘יחידה שבנפש’ – אותה נקודה פנימית הקשורה למסירות נפש.

בחזרה לעניין ‘זאת חנוכה’ – חשוב להבין שבשפה העברית יש שני סוגים של נוכחות: נוכחות זכרית ונוכחות נקבית. כל דבר בא לידי ביטוי באחת משתי צורות אלו. למשל, הבקבוק שלפניי הוא זכר, אני אומר בקבוק אחד, הבקבוק הזה, וכו’. לעומתו הכוס היא דווקא נקבה, הכוס הזאת, כוס אחת, שתי כוסות, וכיו”ב. או בקיצור, כמעט כל דבר מתבטא בצורה או של זכר או של נקבה.

את סוד העניין מלמד אותנו רבינו הרמב”ן. הוא עושה זאת בשני הקשרים שונים: הפעם הראשונה היא בסיפורו בריאתם של אדם וחווה בפרשת בראשית. אנחנו יודעים שכשאדם הראשון ראה לראשונה את חוה אשתו, הוא קרא לעומתה: “זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת” (בראשית ב’ כג’). שימו לב, המילה ‘זאת’ מופיעה כאן לא פחות משלוש פעמים. בייחוד בולט ההלימה המובהקת בין הזיהוי של ה’זאת’ עם זיהויה של האישה: לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה. כך באופן שהוא לגמרי אינסטינקטיבי מזהה האדם את מי שאך זה יצאה ממנו.

הפעם השנייה שבה מתייחס הרמב”ן לעניינה של זיהוי ה׳זאת׳, הוא ממש לקראת סוף התורה, בפרשת “וזאת הברכה”. הרמב”ן שם קושר את העניין את עניין ה’זאת’ לעניינו של ‘ציון’. הזאת בהקשר זה, מזוהה עמוקות עם בית המקדש- למקום שבו מתגלה הנוכחות האלוקית באופן הנעלה ביותר. למעשה הרמב”ן קושר את הפרשנות הראשונה שלו שם בפרשת בראשית, בפרשנות שהוא מתעתד לחלוק עמנו אי שם בשלהי היצירה הפרשנית המונומנטאלית שלו, בפרשת וזאת ברכה. וכך דבריו שם:

“וזהו שאמר “זאת הפעם” כלומר הפעם הזאת מצאתי עזר לי שלא מצאתי עד הנה בשאר המינים כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי וראוי שתקרא בשמי ממש כי נוליד זה מזה ובמילת “זאת” סוד יודע מדברינו בפרשת וזאת הברכה אם יברכני צורי להגיע שם ולכך החזיר “כי מאיש לקחה זאת” והבן“.

ועוד לפני שניתן מבטנו לפרשנות הרמב”ן בפר’ וזאת הברכה, מה שהוא בעצם כבר מרמז בעדנו כאן בהקשר לבריאת האישה, הוא בכך כי העובדה כי אדם הראשון קיבל מתוכו משהו חדש – האישה – זהו רגע מכונן, אותו הרגע שבו האדם כמו מבין שהוא זכה באותה “חברותא” שהוא כה זקוק לה, זאת (תרתי משמע) שתפיג בעדו את בדידותו המצמיתה. הרעיון מוכמן בכך, כי אם אדם הראשון היה מוליד מתוכו איש נוסף – מי שהוא בבחי’ ‘זה’ ולא ‘זאת’, הייתה זאת לא פחות מקטסטרופה. כך שדווקא יציאתה של האישה ממנו, מי שמחד, היא אכן זהה לו מבחינת קווי המתאר האנושיים, תבוניים, רגשיים וכו’, אבל מאידך היא מביאה עמה נוכחות אחרת לגמרי, היא מאפשרת משהו חדש, מפרה, מאתגר, מרגש ואפילו מסעיר. או אם נרצה, זה בעצם סוד ה”עזר כנגדו” והכלתם והפרייתם אהדדי.

כאמור, הפעם הנוספת שהרמב”ן נדרש לעניין זה של ה’זאת’, היא בפרשת וזאת הברכה, ומקוצר היריעה אביא רק קטע אחד מדבריו שם, המתייחס לעניין המקדש:

“הוא שאמר דוד, זאת הייתה לי כי פקודיך נצרתי ירמוז לציון עיר דוד כי שם ציווה ה’ את הברכה חיים עד העולם והמשכיל יבין“

הבאתי כאמור, רק קטע קצר מדבריו שם, אך אוסיף שהרמב”ן שם מאריך להטעים שהברכה בהגדרתה קשורה לעניין הזאת. או אם נרצה לעניינה של הנוכחות הנקבית. על מנת להתחקות בפשר העניין, נשים את מבטנו דווקא לעניינו של חג החנוכה בכלל ויומו השמיני – זאת חנוכה, בפרט, ומשם נוכל לשאוב את הארת הדברים במובנם היותר רחב בהקשר זה.

בהמשך למה שנתבאר, העובדה שאנו מוצאים את עצם הביטוי ההכלאתי הזה ‘זאת חנוכה’, או בל׳ הכתוב שאנו קוראים בתורה ביום השמיני של חנוכה: ‘זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ’, מעידה ע”כ שיש משהו באירוע הזה של חנוכת המזבח, קרי הנקודה שבה אותו מזבח, או המקדש בכלל, הופכים להיות מה שהם במובנם היותר נעלה ומקודש, שהוא מזוהה כהתרחשות של ‘זאת’. ואם בעניינו של חג החנוכה עסקינן, הרי שאותו יום של ‘זאת חנוכה’ מעיד ע”כ – שהיום הזה בדייקא הוא היותר מזוהה, הוא זה שכביכול מופיע בצורה המובהקת ביותר, במן ה”א הידיעה שכזה: זאת חנוכה. זה הדבר האמתי. אבל בינו נא, מדובר על זיהוי שהוא נקבי בעצם הגדרתו. תמציתו של החג מופיעה באופן נקבי. הסיבה לכך נעוצה בטיבה של החניכה, שהיא לעולם של קבלה והכלה. ההבדל בין נוכחות זכרית לנקבית הוא שהזכרית היא אקטיבית, תובענית, רוצה להביע ולפעול, בעוד הנקבית היא מכילה, מקבלת, מאפשרת לדברים להתפתח ולהבשיל. כך שכאשר אנו חונכים משהו, הרי שאותו הדבר שאנו חונכים אותו, בהכרח נמצא בנוכחות נשית, הוא פתוח להכלה והשפעה שאנו מקרינים בו, מטמיעים לתוכו.

הנוכחות הנשית הזו מאפשרת לנו לעצור, למתן את האקטיביות התמידית, את היצירתיות הבלתי פוסקת, את הנוכחות הכוחנית שמנסה כל הזמן להביע את עצמה בעולם. במובן זה, עצם נוכחותו של המקדש במרחב, זאת הופעה שהיא בהגדרתה נקבית.

ואם נשוב חג החנוכה מביא אותנו לנקודת תפנית עמוקה. אנו רואים זאת ב”על הניסים” – “רבים ביד מעטים, גיבורים ביד חלשים”. יש כאן פגיעה באגו הגברי, בתפיסה הכוחנית. התרבות היוונית הייתה תרבות מאוד זכרית, שקידשה את הגבריות, את הספורט, את תרבות הגוף. זו הייתה תרבות שהזכריות הייתה דומיננטית בה – בשפה, בדימויים, בפוליטיקה.

המקדש, לעומת זאת, מייצג משהו אחר לגמרי. הוא אמנם קטן פיזית, ניתן למצוא מבנים אדירי רושם ועצומי ממדים, לאין ערוך הימנו, אבל מה שיש במקדש שאין בשום מקום אחר, זאת את אותה תחושה של “באימה ויראת קודש”, או כל’ הנביא חבקוק: “וַיהוָה בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ“.

האדם מתבטל במקדש, חש את אפסותו. מדוע? כי הוא פוגש שם משהו הרבה יותר גדול, יותר נשגב מהמציאות הפרטית שלו. או ליתר דיוק, כי שם במקום ההוא, הוא נמצא במצב תודעתי של השתאות והרכנת ראש כה עמוקה, כך שממילא הוא יכול לחוש את אותו דבר מה של קדושה ופלא.

זהו לב עניין הכפרה במקדש – האדם מתאפס, מכיר במקומו האמיתי, ומשם מתחיל מחדש. האובססיה של היוונים לחלל את המקדש נבעה מרצונם להפוך אותו ל”עוד מקום”, לשלול את ייחודיותו, למנוע מהאדם את תחושת הרוממות וההתבטלות.

אם נרצה, במקדש, האדם מרגיש פחות “זכרי”. הוא חש שהוא חלק ממשהו גדול יותר. אפשר לומר שהמקדש ממיס את הזכריות, או לפחות עושה אותה להרבה יותר גמישה ופתוחה, פחות עזה ותקיפה. זה קשור גם לעניין הברכה – כדי לקבל ברכה, האדם חייב להיות במצב של קבלה, של פסיביות מסוימת. כשעומד זכר מול זכר, אי אפשר ליצור ברכה. הברכה דורשת עמדה מקבלת, הכרה בכך שאנחנו פיסה אחת מפסיפס, ממציאות גדולה ושלמה יותר.

ולא אף זאת, כדי לקבל ברכה, בברכה ישנו גם יסוד הוליסטי. הברכה היא מן שפע שמגיע ממקום גדול ורחב לאין שיעור ממקומו הצר והמסוים של האדם. אנחנו נפתחים לברכה, מביאים אותה אלינו. או ליתר דיוק, מצטרפים אליה, מנסים לפחות לדור בכפיפתה. שהיא תגהה ולו במשהו גם עלינו, שלא נישאר לכודים במקום הצר והתחום שלנו.

כדאי גם להוסיף כמה מילים הקשורות למצב המלחמה הנוראית שאנו מצויים בה: אנחנו זאת תקופה תובענית שמחייבת את כולנו להצטייד בהרבה אומץ והרבה נכונות. לצאת מגבולות האני – האנוכי הצר שלי. בזמן הזה, שאנו יושבים כאן ומתוועדים, יש אנשים שבאופן הכי פשוט וממשי, מחרפים את נפשם ממש. צריך לחיות באמת, לחשוב על החיים בכל רגע, להבין את גודל השעה ועוצם התקופה הבלתי נתפסת הזאת. מה היא דורשת ומוציאה מאתנו?

אך באותה מידה, צריך גם להבין שהמלחמה היא דבר שמוציא מהאדם צדדים כוחניים מאוד בנפש. היא תובעת מאתנו להיות במיצוב התודעתי הכי אקטיבי – מלחמתי שיכול להיות. וכפי הל’ של הגמ’ בתחילת מס’ קידושין: ‘דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אישה לעשות מלחמה’. הוי אומר, המלחמה בהגדרתה היא בסימן של “זה” – קרי, היא במובהק תובעת נוכחות זכרית.

ואכן, צריך צידוק אמתי בכדי להיות במצב של מלחמה, שכן מלחמה היא דבר נורא הגורם סבל, ובראש ובראשונה היא גם שמה את הלוחמים עצמם במצב מאוד מובהק של סכנת נפשות. אך יש עניין מעניין בחנוכה – הגמרא במס’ שבת מספרת לנו כי אחרי שהחשמונאים טיהרו את המקדש, קבעו את החג רק “לשנה אחרת”. מדוע הם היו צריכים להמתין עוד שנה שלמה בשביל לקבוע את החג הזה? התשובה היא כי עדיין היה צורך בהתבוננות רוחנית ונפשית. אם נרצה, לעבור ממצב תודעתי זכרי, למצב תודעתי נקבי. אנו לא יכולים לחגוג את הנוכחות הזכרית – כמות שהיא. כי כאשר זה המצב, כמעט באופן בלתי נמנע זאת תהיה חגיגה שהיא בסימן “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה“. כך שאם האדם רוצה לעבור ממצב שבו הניצחון מיוחס אליו וליכולותיו וכישוריו המלחמתיים, ועובר להתייחס דווקא אל הפלא והנס האלוהי, הוא חייב – באופן בלתי נמנע, לשנות את המיצוב התודעתי-זכרי שלו, ולעבור למיצוב תודעתי-נקבי. אם תרצו, לעבור מהנוכחות הגברית של שדה הלחימה אל הנוכחות הנשית הנתבעת מהאדם בבית המקדש. וזהו בדיוק סיפור ניצחונם המופתי של המכבים, כפי שחכמים מצאו לנכון לקבע במסורת היהודית.

זה גם לוקח אותנו אל העובדה, מדוע חכמים בחרו לציין את הנס דווקא דרך האור. אודות אותו הנס של הספקת השמן הטהור – שהיה חתום בחותמו של כה”ג לכל שמונת הימים. יש משהו באור, שהוא הדבר שהוא הכי פחות חומרי והכי רוחני, כפי שאמר איינשטיין. האור נמצא בנקודת המפגש העדינה ביותר בין האנרגיה לחומר. כך דווקא סיפורו של פך השמן, שהיה דבר יחסית שולי בתוך הניצחון הצבאי, הפך לסמל המרכזי.

כשאדם נמצא במלחמה, הוא מוציא מעצמו כוחות עצומים. התנועה הזו של המלחמה היא בלתי נמנעת וספונטנית. אבל השאלה העמוקה היא – האם אתה נלחם בשביל החיים או בשביל המוות? הבריאה כולה מתחילה באור – “יהי אור”. כל אפשרות של הוויה, של צמיחה, של התפתחות, נובעת מהאפשרות של האור.

כשיש אור, יש הרמוניה ושלמות. כשאין אור, כל אחד נמצא לעצמו בחושך. זו המשמעות העמוקה של ‘זאת חנוכה’ – היכולת לקחת את הניצחון הצבאי ולהפוך אותו לאור רוחני, להבין שהכוח אינו העיקר אלא האור שבא אחריו. במובן זה אם החיילים שבחזית לא ישכילו למתוח קו בין מעשה גבורתם העילאית בשדה המערכה, אל החיים עצמם, במובנם היותר ממשי, אם נרצה, נקבי, הם בהכרח יפספסו את כול העניין. כי במצב שכזה הם לעולם יישארו תקועים במיצוב התודעתי הזכרי – עוצמתי שלהם. כך במובן זה, המקדש מייצג את עצם החיים. את העובדה שהחיים בהגדרתם הם אנטי-תזה למלחמות, הם מחייבים את ההרמוניה, את הפתיחות והגמישות, את ה”לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה”, את ה”וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה”.

האור הזה, שהוא כה דק ועדין, מאפשר לנו לראות את המציאות בשלמותה. כמו אהרן הכהן שתפקידו היה להדליק את המנורה – פעולה פשוטה לכאורה, אך כזו שמאפשרת את קיום כל ההוויה. כי בלי אור, גם הדברים הטובים ביותר מאבדים את משמעותם. יש משהו בעצם העמידה אל מול האור, שמחייב היפתחות לעומתו, להיות חלק, להצטרף. זה מן איזשהו תהליך שיש בו אפילו אלמנט פיזי-מדעי. אנחנו הולכים שהכול נפתח אל האור, זהו תהליך של פוטו-סינתזה של כול עולם הצומח, כזה שמאפשר בבסיסו את הצמיחה והגדילה. אם נרצה, את עצם החיים ותנועתם החיובית.

זהו סוד הנס – ההבנה שהקיום שלנו הוא פלא. הנס אינו רק בהצלה הפיזית, אלא בהכרה שחלקנו האקטיבי בתוך ההתרחשות הוא מינורי מאוד. ישנה כאן התרחשות שהיא מעבר להבנתנו.

אלו הם הרגעים שבהם אנחנו מבינים שאיננו מבינים, שיש כאן “פלאי פלאות”. הזכריות שלנו, הכוח שלנו, עולה בתוך האור אך אינה מייצרת אותו. יש אור שהוא כולו פלא, ובתוכו האדם נקרא להביא את האקטיביות שלו ולהילחם.

זהו גם עניין נשיאת הידיים למעלה של משה רבינו במלחמת עמלק. מעניין לציין שהתורה מזהה את אותה נשיאת ידיים כ”אמונה”: “וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ“.

הידיים הן בסימן של כוחנות זכרית. מה שאנו קוראים לו ״כוח הזרוע״. אבל באופן פרדוקסלי דווקא כאשר הידיים נישאות אל על, הזרוע כבר לא ממש תקפה, כי הופכת להיות ארוכה ואחידה. כל מה שיש לאדם במצב שכזה, הוא ההיאחזות בתקווה, או ליתר דיוק: אמונה. יש בה אמונה יסוד של נקביות במהותה. ההבנה שבעומק הדברים איננו מבינים דבר וחצי דבר. במובן זה, כאשר אותן הידיים שאמורות ללכת קדימה, להילחם, להכות באגרוף קמוץ את האויב עד חורמה, נישאות על ידי משה כלפי מעלה, הוא לוקח את כוח הזרוע עצמו ומרים, או ליתר דיוק מתמיר, אותו, כלפי מעלה, הוא בעצם עושה את הידיים לנקביות, לכאלו שכמהות לקבלה, לחסד, לשפע והכלה. ומתיאור הכתובים שם, אנו למדים כמה זה קריטי במובן הכי ראשוני של המלחמה: “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק“. כך שכאשר משה איבד את כוחו לשאת ידיו למעלה, יהושע וחור תמכו בידיו – כדי שלא ייפול חלילה בתפיסה של “כוחי ועוצם ידי”.

אנחנו נלחמים כי אנחנו מחויבים לחיים, והחיים עצמם הם פלא. לכן בחנוכה איננו מסתפקים בלציין רק את ניצחון המעטים על הרבים וכו’, אלא לא פחות מכך, את עצם העובדה שיש קיום, שיש חיים, שיש אור. או אם נרצה, אנחנו מציינים את המלחמה, אבל לא פחות מכך, את החזרה אל המקדש, אל התודעה הנקבית. אל המציאות במובנה של עצם החיים והופעתם כפלא פלאים – נס להתנוסס.

מעניין להזכיר בהקשר הזה את ההוראה המקראית על החוזרים מעורכי המלחמה:

“מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה” (דברים כ’, ה’-ז’).

הצד השווה שבין שלושת המקרים הללו, של אותם אנשים שלא הספיקו להשלים את מה שהתחילו בו, הוא בכך שמדובר באנשים שטרם הגיעו לכלל יצירת תשתית של חיים, של הוויה ממשית, של מקום לחזור אליו, להיות בו, להרגיש בו שייך, קשור, מוכל. ומה שאנו למדים מכאן הוא שיעור עצום, בכך שמלכתחילה היציאה למלחמה יכולה להיות מוצדקת, רק עד כמה שיש בנקודת הקצה המלחמתית את המקום והממד לחזור אליו ולהימצא בו, להיות בחיים. בבחי’ סוף מעשה במחשבה תחילה. כך הופכים החיים במובנם הנקבי, להיות לא רק נקודת היעד והתכלית הסופית, אלא אף נקודת המוצא והראשית. או במילים אחרות, בשביל שיהיה לנו להיכן לשוב, צריך גם להיות לנו מהיכן לצאת. והבן.

כך שכאשר אנו קוראים בנוסח התפילה של ׳ועל הניסים׳ על “וְאַחַר כָּךְ, בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ“, זהו לא אירוע נוסף שהתרחש לאחר הניצחון המזהיר בשדה המערכה, אלא תנועה שהיא בבסיסה השלמה של מה שקרה שם קודם לכן במלחמה הקשה. תנועה שיש בה אף מן הצדקת המלחמה כולה. החזרה אל הבית, אל השייכות, אל הצניעות והרכנת הראש של המקדש. או ליתר דיוק, חזרה אל האור. אל הממשות הקיומית. אם תרצו, חזרה אל הנס של החיים עצמם.

זאת גם הסיבה מדוע קבעו את החג רק “לשנה אחרת” – כי נדרש זמן להפנים את הניצחון, להטמיע אותה באופן קיומי בתוך ההוויה עצמה. במובן זה, המחויבות להוויה היא עצמה פלא. ע”ד מאמרו של רבי חנינא בן דוסא לבתו: “מי שאמר לשמן וידלק, יאמר לחומץ וידלק”. עצם העובדה שמשהו כלשהו דולק, זהו הפלא עצמו. החיים עצמם הם מה שדולק, שמבעיר בנפשותינו את הרצון להתקדם, לצמוח, להאמין, להיאחז בתקווה. ומאותה סיבה בדיוק, ה’זאת חנוכה’ מצויין בדייקא ביום האחרון של חג החנוכה, זהו היום שנושק אל הממשות, אל החיים עצמם. אחרי היום הזה, אנחנו נכנסים כבר באמת אל עומק החורף ושגרת היום יום האפרורית. ולא בכדי בראייה החסידית/קבלית ישנו אלמנט של חיתום ביום הזה. היום שבו אנו כמו משלימים את התהליך של ההתכווננות שהתחלנו בו אי אז לפני כשלושה חודשים בראש השנה. אחרי היום הזה של ׳זאת חנוכה׳, משלימים את הטענת המצברים שלנו בכול החוסן הרוחני והאופטימי הזה, ויוצאים אל הממשות. אל הכפור של ‘לילות טבת הארוכים’.

ובימים ההם בזמן הזה. אין מאיתנו יודע עד מה – כמה חושך ואתגרים קשים עוד מחכים לנו שם בחוץ. אך דווקא ביום הזה, אנחנו מלאים בתפילות ותקוות כמוסות, שאכן הימים הבאים לקראתנו יהיו רצופים בכמה שיותר אור ונחמה, ושנצליח באמת לחוות חום של רגש אנושי, של קרבה, של אהבה והכלה. אבל בשביל זה אנחנו צריכים לחנוך משהו בהווייתנו, להתחבר אל האור במובנו הופעתו היותר מלאה, במלוא התגלותו של הנס הזה – במנעד כל שמונת הנרות. את כל זה אנחנו מביאים עמוק אל תוך ביתנו, אל תוך נפשותינו הקפואות – הכמהות לאיזשהו מעט של ממשות אינטימית.

כך ביום הזה בדיקא אנו אנחנו יודעים ומזכירים לעצמנו אל נכונה, כי אין נחמה במלחמה. אין שם בזכריות העוצמתית הזאת, שום דבר שבאמת אפשר להסתתר בו, למצוא בו דבר מה של הכלה כלשהי. אכן כי כן, המלחמה במלוא עוזה, היא בלתי נמנעת ואין מתחייבת ונתבעת הימנה, אבל עדיין את הנחמה, ולא פחות את הסיבה והצידוק האמתי לכול דרמת המלחמה הזאת, אנו מוצאים דווקא בחיים עצמם. באותן נשים ומשפחות, ילדים והורים, אחים ואחיות, שאותם החיילים חוזרים אליהם, ולא פחות מכך, יוצאים מהם, בשם ובעבורם. כך אנו הופכים להיות עם שמקדש את החיים בדייקא, ובשם נלחם ומחרף את נפשו, ולא חלילה את עצם המלחמה, הקרבות ושדה הקטל.

ושרק נזכה באמת שאותו האור יהיה שם בעדנו, לחזור ולהזכיר לנו כמה יש לנו להיכן לחזור ולשאוף, גם ברגעים ומצבים שאולי לרגעים ייראה שהחושך והקדרות סוגרים עלינו מכול צד.

ושנזכה לחורף טוב בריא ושמח!