נבואות ישעיהו הן אוצר בלום של ממש. העושר הלשוני והעומק הרעיוני – תיאולוגי שמוכמן בהם, הם עצומים ובלתי נדלים. אלו הן נבואות שמלוות את סיפור החורבן, אם בהשקפה מטרימה כמתרות ומאותות על העתיד לבוא, תוך כדי שהן רצופות במילים חריפות של תוכחה מוסרית נוקבת. אך לא פחות מכך, הן מתייחסות גם למציאות הפוסט-חורבנית, כשהן מורות בעד האומה היהודית על האופן הנכון שיש להכיל ולהתמודד עם המציאות העדכנית של החורבן.
במסורת היהודית ידועה החלוקה הקטגוריאלית/טיפולוגית בין שני סוגי נבואות אלו: כתלתא דפורענתא (שלושת נבואות הפורענות). ושבעה דנחמתא (שבעת נבואות הנחמה).
בשיעור המוקלט הרצ״ב כאן (שנמסר בפני חברים מקשיבים לפני שנים רבות), ניסיתי לשרטט את התהליך התיאולוגי שכמו עובר על הנביא ישעיהו ושאותו הוא חולק עמנו במילותיו הנבואיות, באופן שבו אלוהים נתפס כנוכח בליבת האומה היהודית בפרט, ובבריאה בכלל, במציאות שרווחה קודם החורבן, זאת לעומת אופן נוכחותו ותפיסתו, במציאות שלאחר החורבן. כך מוארות נבואות אלו, באור תיאולוגי – פדגוגי עמוק. ככאלו שתכליתן לא רק להתרות מחד ולעודד מאידך, אלא אף להכשיר את דעתם של בני האומה למתכונת הראויה של תפיסת האלוהים.
הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם!
