הלילה ב’ שבט, הוא יום היארצייט הראשון של סבי – או ‘זיידע’ כפי שקראנו לו, הרה”ח ר’ מרדכי דוד אווירבוך זצ”ל. באופן פלאי לחלוטין, ב’ שבט הוא גם יום היארצייט של אחד מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש ואבות החסידות הרבי הק’ ר’ זושא מאניפולי. שסבי היה דור שביעי – בן אחר בן הימנו. הוא נפטר בשנת תק”ס – 1800. לפני 226 שנים.
למעשה לא היה עוד דמות שסבי היה כה קשור ומחובר אליה בעבותות כמו הרבי ר’ זושא. היריעה קצרה מלהכיל את האופן שבו הוא ראה בו דמות מופתית עילאית ממש, שמן הראוי לעשות הכול בכדי לגעת בשולי גלימתה, לדבוק בה וללכת בעקביה. כאשר יום זה של ב’ שבט, שבו הוא אכן זכה להסתלק בעצמו, היה נחשב בעבורו כמעט כיום יארצייט של הוריו ממש.
ואכן, במידה רבה זיידע היה ממשיך דרכו היותר אותנטי של הרבי ר’ זושא. ישנם כ”כ הרבה מכנים משותפים ביניהם, אך דומני שהמכנה המשותף היותר בולט, הייתה העובדה כי מה שמאוד רווח אודות דמותו של ר’ זושא, והיה דומיננטי ביותר בדמותו של זייד’ע, זאת העובדה, כי מחד הם היו אנשים שעבודתם בקודש הייתה מבעיתה ממש. בדבקות והתמסרות בלתי נתפסת לעבודת השם, במשך עשרות רבות של שנים, אך מאידך, שניהם לא החזיקו כל טיבותא לעצמם. מן סוג של משהו שהוא כמעט כלאחר יד. כזה שלא ראוי לשום התייחסות והוקרה מיוחדת. כך שם שהיו היו אדוקים בעבודת השם המופלאה שלהם, כך לא פחות הם היו אדוקים בצניעות והפשטות שלהם. באותה ארשת שהם עטו על עצמם, של כאלו שהם בסך הכול – כביכול, רגילים ופשוטים בתכלית. במובן זה, שניהם דחו על הסף כל אפשרות לאיזושהי שררה פומפוזית כלשהי. שלא לדבר על תארים והפלגות.
והרהרתי ע”כ כי אולי זה באמת קשור לאותה אמרה נודעת בשמו של הרבי ר’ זושא, ע”כ כי בשמיים אם לאחר מאה ועשרים, ישאלו אותו מדוע לא היית משה רבינו, או אפילו הבעל שם טוב או רבו המגיד ממזריטש, הוא לא יתיירא כלל, כי מדוע בכלל שהוא יהיה מה שהוא לא. אבל מה שהוא כן מתיירא מפניו, זאת מפני השאלה הנוקבת: מדוע לא היית זושא?
זאת אמרה שהיא אחת מהיותר ידועות משמו של של הרבי ר’ זושא, שעל פניו נשמעת קצת כמו קלישאה חסידית חביבית שכזאת. אבל למי שצלל ולו במקצת, לדמותו של האיש הגדול בענקים הזה, יודע אל נכונה, כמה היא שיקפה בעומקה את אופיו ודמותו בקודש. האיש פשוט היה נטול יומרות ומניירות. אם תרצו, הוא היה ונשאר מה שהוא הרגיש לגמרי בתוך עמו, פשוט בתכלית.
ובינו זאת, כי הלא מה בעצם גורם לנו לצפות לקבל הוקרה והכרה חברתיים? העובדה כמובן שאנו מרגישים שהשקענו והגענו, שאנו משמעותיים ומיוחדים, שיש לנו איזשהו דבר מה אחר, נוסף, על פני סתם בני האדם באשר הם. נוו, זה באמת נחמד, ואולי אף ראוי. אבל מה קורה כאשר, כל מה שאנו עושים ואף מגיעים אליו, לא נובע משום מקום אחר חוץ מאשר, פשוט להיות מי ומה שאנחנו. במובן היותר בסיסי של תפיסת עצמי. אין כאן שום שאיפה להשיג משהו שהוא מחוצה לנו, כזה התקוע אי שם באיזשהו מודל של הישגיות וההתהדרות שהצליחו לתקוע בדעתנו, או בלשונו של רבי זושא ‘להיות משה רבינו או הבעל שם טוב’. לחלוטין לא. אנחנו בסך הכול רוצים, ובעיקר, חייבים, ‘להיות זושא’, כך כפי שנועדנו להיות ממש מרגע לידתנו ועד ליומנו האחרון. וכשזאת התפיסה, אין יותר טבעי, להישאר ספון בד’ אמותיך היותר צנועות ובסיסיות. לא לצפות לכלום. להיות מי ומה שאתה, כפי שאתה אמור וראוי להיות. פשוט להיות זושא.
אז כן, התודעה הכבירה הזאת, חיזרה כ”כ יפה אחר האכסנייה שלה. ומה שהיה נכון בנוגע לרבי ר’ זושא, היה נכון כלפי זיידע. הצניעות והפשטות שהיו מנת חלקו, היו מפעימים לא פחות מעוצם השגותיו בקודש. ורק בשביל לסבר את האוזן, האיש לפי כל פרמטר רווח של צידקות מופתית, היה הרבה יותר מראוי לקבל מקום של כבוד בפנתיאון צדיקי הדור. ודומני שאין מי שהכירו שלא יחתום על המשפט הזה.
אבל אחרי הכול, בגלל שהוא מעולם לא שאף להיות שום אחר מאשר ר’ מרדכי דוד אווירבוך, זה שכביכול “בסה”כ” פוסע נאמנה אחרי עקבי אבותיו, כשהוא לא סוטה ולא חורג מאמות מידותיהם המופלגות כמלוא הנימה, הוא גם נשאר כזה: ר’ מרדכי דוד אווירבוך. והכבוד? וההכרה? נו שוין, האמינו לי הוא הסתדר מצוין בלעדיהם.
אבל עכשיו כשאנו כבר כשנה לאחר לכתו מאיתנו, כשאנו מעט מתרחקים, לאט לאט אנחנו מבינים את גודלו של האיש ועוצם קומתו. מקבלים פרספקטיבה על הפלא הגדול הזה שהתהלך בינינו. שזכינו להיות במחיצתו ולהסתופף בצילו. כמה פתאום ההוקרה הופכת להיות כזאת שאין בה מאום מן ההתהדרות ולקיחת הקרדיט, אלא כזאת שהיא על טהרת המורשת וגאוות ההתייחסות. זהו כבר כבוד והוקרה שכולה בסימן דבריו האלמותיים של הנביא ישעיהו:
אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהֹוָה יַאַסְפֶךָ!
בקטע הוידיאו הרצ”ב זיידע מצולם באמירת קריאת שמע באשמורת הבוקר. הוא צולם כמובן בהיחבא, לפני כשנתיים (בהיותו כבר כבן 88), בעת ששהה בבית בנו הגדול.
2 תגובות על “על החוט המקשר בדמותם הפלאית של רבי זושא מאניפולי ונכדו סבי הרה”ח ר’ מרדכי דוד אוורבוך זצ”ל. לרגל ב’ שבט – יום ההילולא.1 min read”
תודה על הכתיבה היפה והמרגשת.
ולביאור סיפור זה ועוד סיפור של זקינך ר’ זושא זצ”ל, עיין בשיחת כ”ק אדמו”ר מליובאוויטש זי”ע שבת פרשת וארא תשכ”ט.
ייש”כ גדול!