בכמה מקומות בדברי חכמים מוצאים אנו את קריעת ים סוף כביטוי של קושי עמוק בהתמודדויות שונות בחיים. לדוג׳, קשה זווגם כקריעת ים סוף, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, קשין נקביו של אדם כיום המיתה וכקריעת ים סוף. המכנה המשותף של שלושת הדוגמאות הללו, שמדובר באתגרים קיומיים שנוגעים במקום הכי ראשוני של החיים. צרכי המין, הפרנסה, ובריאות הגוף (המיוצגת בפעילות תקינה של המעיים), הם במובהק צרכים שאין גולמיים מהם בחיינו. כך שהתהייה עולה מאליה, מה פשרה של ההשוואה לקריעת ים, שהוא הלא אירוע שכולו פלא ונס להתנוסס (ואף כתוצאה מהתרחשות מאוד חריגה ובלתי צפויה)?
אלא כי מכאן למדנו, כי עניינה של קריעת ים סוף, הוא בשיעור היותר עמוק אותו נדרשו בני ישראל ללמוד ולהפנים:
העם היהודי נגאל מעבדות לחירות באותות ומופתים. והנה עכשיו, מגיעה המציאות כמות שהיא, אם תרצו, החיים עצמם. לכאורה הכול נראה מושלם, פנטסטי. הם מצוידים ברכוש גדול אותו הם נטלו מהמצרים, עמוד הענן הולך לפניהם יומם, ועמוד האש לילה. מה עוד צריך יותר מזה?
אלא שאז, בדיוק כשהם נקלעים לנקודה בה ים סוף נמצא לפניהם, הם מגלים שהמצרים רודפים אחריהם, ולמעשה הם לכודים במצוקה קיומית בלתי אפשרית. כאן בנקודה הזאת, מתרחש הנס הגדול ביותר שהם חוו מעודם. כי הלא כפי שקראנו בהגדה של פסח, הנס של קריעת ים עולה עשרות מונים על כל נסי מצרים שקדמו לו.
המסר הנלמד כאן, נעוץ ביסוד האבסורדי של החיים. בראייה הזו אין בחיים שום דבר טבעי, הכול הוא פלא אחד גדול, מריש ועד גמירא, מן המסד ועד הטפחות. כמה שנראה לנו לפעמים שהכול הולך חלק, עמודי הענן והאש הולכים לפנינו ומאחורינו, שום דבר מזה לא באמת יציב וקבוע. מי מאתנו יודע עד מה? רגע אחד ונביט אחרונית, ונראה כמה שאנו לכודים במצוקה שאין באמת אפשרות ריאלית להיחלץ הימנה. כך גם כאשר הולך לנו נפלא ביחסים עם המין השני (בהקשר זה, יש לראות את עניין הקושי הזיווגי לאו דווקא במובן של מפגש ההיכרות הראשוני, אלא בתקשורת המתמשכת הנתבעת בין בני הזוג, לאורך שנות יחסיהם הבינאישיים), באופן שבו אנו עושים לפרנסתנו, וכך גם בבריאות גופנו (אפילו ברמה הכי בסיסית של מערכת העיכול ותפקודה הסדיר). אם נרצה ואם לאו, אנחנו תלויים ועומדים, זקוקים תמידית לנס להתנוסס, לפלא גדול שיאפשר לנו כל זאת. וכך כאשר המצוקה כביכול מובנית בנקודה הכי ראשונית של הווייתנו, אנו מסוגלים לראות במציאות את פלאי הפלאים. להכיר כמה שהכול כל כך לא מובן מאליו, תובע מאתנו להכיר בחסד הגדול והנפלא של החיים עצמם.
כאן נעוץ סודה של השירה, של היכולת להפוך את הכול לפלא, לחידה לירית נפלאה ההולכת ונשזרת כמעגל אינסופי של השראה. בשירה אין באמת לוגיקה, כולה תוצר של התפעלות הנובעת מהמקומות הכי עמוקים ופנימיים בנפש האדם. רק עד כמה שאנו מפתחים בתוכנו את תכונת ההתפעלות הפנימית הזאת, אנו מסוגלים להיחלץ מאשליית הריאליות, מהמחשבה הנאיבית שהכול כבכיול מסודר ונפלא בחיינו. זאת נטייה כה עמוקה בנפשנו, מן שריר שכזה שבלב, שחובה עלינו לאמן ולפתח. שנדע להכיר בגודל הפלא, ביקרת החסד האלוהי השופע עלינו מלמעלה.
אז רגע לפני שאנחנו חוזרים אל חיי היום יום האפרוריים, יורדים ממרומי ההשראה הנפלאה של החג הזה, אל ימות הקיץ שמעבר לפינה, אנו מצווים לעצור ולחגוג את החג האחרון של שביעי פסח, להפנים בתוכנו את הרעיון העמוק של גודל הפלא של החיים עצמם בדייקא. כמה שהכול הוא אבסורד מוחלט שתובע חסד והארת פנים מתמדת. ולוואי ולא נאבד את ההשראה ויכולת ההתפעלות הזאת, שלא נפסיק לשיר ולו לרגע אחד, לראות בכול הקורה אותנו כפואמה אחת גדולה מריש ועד גמירא.
חג שביעי של פסח שמח ורצוף הארה לכולנו!
