על איסור כריתת עצי המאכל – והזיקה למצב המלחמה והתודעה הדיס-הרמונית. מאמר מיוחד לחג האילנות טו׳ בשבט – בעיצומה של מלחמה, תשפ״ד. מחשבות בימי מלחמה 111 min read

ישנו דבר מאוד מעניין בהקשרה של ההוראה על איסור כריתת אילנות מאכל. המקום והאופן שבו התורה בוחרת להביע את האיסור הזה, מתייחס למצב המלחמה. וכך ל׳ הוראת הכתוב:

“כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר” (דברים כ’ יט’)

לפנינו תיאור שהוא חריג מאוד באופיו. כמובן שהדבר העיקרי שעלינו לברר בהקשר זה, הוא מדוע בחרה התורה להכניס איסור כה אלמנטרי העוסק בחובת השמירה על העולם הבוטני שסביבנו, דווקא אל סיטואציה כה ייחודית וחריגה כמו מלחמה? והדברים כמובן מפורשים בדברי הרמב”ם:

“אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שנאמר לא תשחית את עצה וכל הקוצץ לוקה ולא במצור בלבד אלא בכ”מ כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה” (הל’ מלכים ומלחמותיהם פ”ו ה”ח).

אך מעבר לכך, מן הראוי שניתן את דעתנו על המטבע הלשונית שבה כמו מטעימה התורה את עניינו של איסור זה של קציצת האילנות: “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר” – ישנה כאן אנלוגיה מרתקת המותחת קו בין האדם לעצי השדה, אשר בגינה גוזרת התורה את האיסור הנחרץ על קציצת אילנות הפרי.

דומני כי העניין הזה שאנו עוסקים בו, נושא בחובו סוד פנימי שיש בו בכדי לשפוך בעדנו אור, לא רק על עניינו של האיסור המסוים הזה – אלא בעניינה של המלחמה כולה בכלל:

האנומליה היא המאפיין המובהק ביותר של מצב המלחמה. העולם המתוקן, מושתת על יסוד בסיסי של הרמוניה. קרי היכולת לחיות בשיתוף בין סך הגורמים בבריאה. אם בקרב בני האדם – בינם לבין עצמם, ואם בין בני האדם לסך המרכיבים האחרים בבריאה. לא בכדי מצב השלום האידיאלי מתואר בל׳ הכתוב כ”וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד” (מיכה ד’, ד’). זהו תיאור נפלא של האופן שבו בני האדם חיים בהרמוניה מובנית עם מרחב הבריאה כולו. הגפן והתאנה משמשים כאינסטרומנטיים ראויים בעבור האדם, הם כך מעניקים לו מטובם. אך בינו זאת, האדם במצב הזה, לא רק שאינו קוצץ ושולל את קיומם של הגפן והתאנה, אלא אדרבה, הוא מחייב את הווייתם ומשתמש בהם לתועלתו – בדייקא כשהם במצבם הנטוע. זאת ועוד, זהו איננו שימוש תועלתני קלאסי, אלא כזה המשקף בעומקו את מצב השקט והרוגע. בתיאור הכתוב יש אפילו משהו מדיטטיבי. כזה שמתחדד שבעתיים במילות הכתוב המסיימות: “וְאֵין מַחֲרִיד“. לפנינו הוראה עניינית ברורה – כזה לעומת זה. המצב של הישיבה תחת הגפן ותחת התאנה, מופיע כאידילי – כאנטי תזה למצב החרדה. וזהו בוודאי דבר שאומר דרשני.

אנומליה וחרדה – חרדה ואנומליה, הילכו שניים יחדיו מבלי אם נועדו. הצו הראשוני ביותר של המלחמה הוא ליציאה של האדם מגבולות עצמו – סך כול עצמיותו. זאת היא היחלצות מכול אותם חומרי גלם קיומיים המכוננים את הווייתו השאננה. לא בכדי מוצאים אנו את המינוח “יציאה למלחמה” כך הוא בל’ הכתוב: “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ” (דברים כא’ י’). למלחמה לא הולכים, אפילו לא רצים או מסתערים, למלחמה יוצאים. משתחררים מכול כבלי הקיום ומאפייניו ההרמוניים, ועושים את הדרך חוצה – אל המקום החיצוני המחריד ההוא. זהו מקום שכולו כאוס ואנומליה, מרחב שהחיים הטבעיים המאופיינים בהרמוניה, אינם קיימים בו. למעשה משוללים הימנו מן היסוד. זה מה שעושה את המרחב המלחמתי – כמרחב שכולו חרדה. פחד, בהלה. במצב שכזה שום דבר לא ידוע. אין דבר צפוי. אותו עולם שבהגדרתו שואף אל ההרמוניה ויחסי הגומלין בין כל הגורמים שבהוויה, נשלל בעצם הווית המלחמה. שם בזירת הקרב, הכל נע בתנועה המבוססת על אלימות ושלילה, ואפילו במידה לא מבוטלת של ברוטליות ואכזריות.

במצב שכזה האדם נמצא במקום שאין מעורער הימנו. הוא לא יודע מה יילד יום, מה צפוי בפינת הרחוב הבאה, ובעיקר כל הווייתו לוטה בערפל סמיך של קרב ושפיכות דמים. הניצחון שאליו האדם, רחוק הוא מלהיות מובטח וטריוויאלי. כדי להגיע אליו עליו לעבור מסכת ארוכה של התמודדויות ואתגרים – דבר יום ביומו. לנוע בתנועה סיזיפית ועיקשת, צעד אחר צעד – עקב בצד אגודל.

במובן זה אין כמו הקרקע להוות בעד האדם את הפלטפורמה – הפיזית והמטאפורית כאחד, ליציבות. הנוכחות על הקרקע יש בה בכדי להעניק לאדם את היכולת לקרוא נכון את המרחב, לכלכל את צעדיו, לעצב נכונה את הווייתו. הקרקע מהווה פלטפורמה לקיומם של יחסי גומלין מתוקנים עם כל מה ששם במרחב – קרי, על פני הקרקע.

לא בכדי החיים בהגדרתם נוכחים על הקרקע, מתגדלים הימנו. שואבים מתוכו את היכולת לצמוח, לשגשג. זאת לעומת המוות, המאופיין בחזרה והתפרקות בבטן האדמה. כך חדלון החיים ואפסיותם מתבטא בקללת אלוהים את האדם: “עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב“.

מעניין להזכיר בהקשר זה, את עניינה של השבת. השבת היא הנושאת בחובה את מצבו השלו והמתוקן של האדם. זהו מצב המחייב את נוכחותו הקבועה של האדם על הקרקע, מבלי שיש בידו את האפשרות להתפשט ולפעול במרחב החיצון. כך מורה לנו התורה: “שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי” (שמות טז’, כט’). זאת היא הוראה המהדהדת לנו את המצב ההוא – של “אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ“. זאת היא המקבילה למיצוב התודעתי שנתבע מן האדם ביום השבת – יומה של המנוחה. האדם במצבו הנייח נמצא בתודעה הרמונית, במקום שעליו ניתן לקרוא “אֵין מַחֲרִיד“. אל המקום ההרמוני והמקובע של השבת, מכוון האדם את מגמת עשייתו ופעולותיו לאורך ששת ימי המעשה. כך מעשה “יציאתו” הרוטיני והבלתי נמנע, מקבל ממד מובהק של סדר ותכלית. זאת יציאה שנקודת הקיום הקבועה והשאננה נמצאת בנקודת הקצה – הייעודית שלה – כסוף מעשה במחשבה תחילה.

ובחזרה לעניינה של המלחמה:

כך גם יש גם לראות עניינם של החוזרים מעורכי המלחמה. אותם אלו המאופיינים על ידי התורה כ”אִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב” שעליהם באה ההוראה הנחרצת “יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ“. אלו הם האנשים שנמצאים בעיצומן של עשיות שעניינן בהגדרה הוא הרמוניה. אם באמצעות הנישואין והקמת הקן המשפחתי, ואם באמצעות נטיעת הכרם או בניית הבית הפיזי. בשלושת המקרים הללו מדובר על עשייה שיש בה מן העצמת נוכחותו של האדם במרחב. כך הוא אינו עוד יישות פרטית, סובייקט אינדיבידואלי, שבן הלילה היה ובן לילה אבד. אלא הנו בעל משפחה, בעל כרם, בעל בית. במובו זה, דעתם של אנשים שכאלה נתונה כולה אל ההרמוניה התכליתית, להשלים את מלאכת השפעתם והנכחתם הממשית במרחב.

במובן זה, אנשים שטרודים בעשייה הרמונית שכזו וטרם השלימו את ייעודם “עלי אדמות” (תרתי משמע). עליהם באה הוראת התורה לחזור לאחוריהם ולהשלים את מה שיש עליהם להשלים בהקשרן של אותן פעולות. ובהקשר זה, מרתק לראות את הזיקה שבין הגפן האמור בעורכי המלחמה “מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ“, לבין המצב האידילי של “תַחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ“.

ההרמוניה מתייחסת בייחוד אל הגפן. הוא זה המייצג את החיבור ההרמוני הנכון והשלם בין בני האדם: “עִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן, דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל” (פסחים מט’ א’). הגפן הוא זה שכביכול מאפשר לאדם להסתפג בדיוניסוס של הטבע, להרגיש חלק משלוות ההרמוניה האורגנית.

לא בכדי בחר נח אחרי המבול ויציאתו מן התיבה, לנטוע כרם. זאת בחירה שבאה אחרי שהעולם חווה את הקטסטרופה הקשה של המבול ומחיקת כל החי מעל פני האדמה. אותו הכרם היווה בעבורו כמקור של נחמה. כך הוא כמו העניק תשובת משקל של קביעות והרמוניה, למצב הדיס-הרמוני המוחלט של המבול (והאנומליה המוסרית ששררה קודם לכן). כך באמצעות ההתמסרות אל הדיוניסוס ותפנוקי הגפן, הוא זכה לתחושה של התפייסות מחודשת עם הבריאה. זאת הייתה בעדו תחושת מזור מזעמו הקטסטרופאלי של האל שמצא לנכון להשמיד כמעט עד תום את הבריאה כולה. אך דא עקא, בהסתגפות הרמונית נעוצה סכנה מוסרית, שבה האדם עלול לאבד את צלילות הכרתו ולהגיע לכלל דפוסי התנהגות שאינם הולמים. כפי שאכן היה בסיפורו של נוח. אך ע”כ יש להרחיב בנפרד.

כך גם יש להבין את מאמר חכמים: “סְחוֹר סְחוֹר אַמְרִינָן לְנְזִירָא לְכָּרָמָא לָא תְקְרַב” (פסחים מ’ ע”ב). כי הנזירות עניינה בהגדרתה, התבדלות מן העולם עד כדי אלמנט מסוים של התכחשות אליו. כך שממילא הגפן מהווה איום אקוטי על מחויבותו זו הבלתי מעורערת של הנזיר.

נמצאנו א”כ, כי העץ הוא זה המהווה את הארכיטיפ של השלום. של מצב הקביעות היצוקה בנאמנות בקרקע. האילן שואב את כל קיומו וכוחו מן החיבור אל הקרקע. זאת היא אותה הקרקע שמתערערת מן היסוד דווקא בתקופת מלחמה. יש בכך אף עומק נוסף: לא מעט מן המלחמות נעשות דווקא מתוך מטרה לכבוש ולהשיג כמה שיותר קרקע. במובנים רבים גורלה של מלחמה נגזר מן היכולת להתקבע מחדש בקרקע, לנעוץ את דגל האחיזה והשליטה בקרקע שאליה מכוונת מכונת המלחמה.

כך שבמובן זה, לפנינו צוהר עמוק בהבנת הזיקה דווקא בין מצב המלחמה הכאוטי, זה שגורם לנו לצאת ממקומותינו – להתנתק מכול מה שאותם “עצי גפן ותאנה” מייצגים בהווייתם, לרעיון העומד מאחורי ההוראה התורנית שבה פתחנו האוסרת כל כריתת עצי המאכל בתקופת מלחמה.

פשרה של הוראה זו מוכמן למעשה במילות החידתיות החותמות את הפסוק: “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר“. לפנינו כאן אבחנה עמוקה במקומו של האדם במלחמה. דווקא העובדה שהמלחמה נושאת אופי כה מובהק של יציאה דיס הרמונית, בשלילה כמעט מוחלטת של הקיום במובנו המתוקן והשאנן, אנו נתבעים להזכיר לעצמנו על מה ועל למה אנו נלחמים. איננו מקדשים את הכאוס לשם כאוס, את הדיס הרמוניה באשר אנו שוללים את ההרמוניה. אדרבה ואדרבה, כל הלגיטימציה מלכתחילה להיכנס למצב כה אנומאלי וכאוטי, הוא דווקא באשר אנו שואפים אל ההרמוניה. אל זה האנושי הרצוף ברגשות של הזדהות, חמלה וסולידריות. אבוי לה למלחמה שהיא תהיה אך לשם מלחמה, בתאוות נקם וצימאון לשפיכת דם חסר תוחלת.

האדם, במובנו היותר אנושי, זה שאמון דווקא על חיובם של החיים והאחריות על שמירתם. הוא זה שהמלחמה אמורה להיות כמכוונת בעדו. מלחמה – שהיא בהגדרתה פנומן דיס הרמוני, שאינה הולכת – כתנועה דקונסטרוקטיבית (קרי, באופן של פירוק והרכבה מחדש) דווקא אל ההרמוניה, אל מקום שבו האדם יוכל לחזור ולשבת שאנן תחת גפנו תחת תאנתו, אינה ראויה בשום פנים ואופן – לשם מלחמת מצווה, ע”כ המשתמע מכך מוסרית והלכתית כאחד.

כך גם מוארת בעדנו ההדגש המופיע בכתוב ע”כ בל’ של “לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן”. זהו ביטוי מובהק של אלימות. הגרזן כחומר מתכתי גס, יש בו לסמל את כל מה שמנוגד לרכות האנושית, לחמלה והרגישות שכה מאפיינים את הרוח האנושית. הגרזן הוא לא כזה שחותכים או מסירים באמצעותו, אלא “מדיחים” בו. זאת תנועה של אגרסיביות הבאה רק לגדוע ולשלול. אין בה שום דבר פוזיטיבי של יצירה. וכאן באה ההוראה התורנית הדוחה את שלילת העצים, אותה היא מזהה כ”הדחה של גרזן” – קרי, מעשה של ברוטאליות טהורה.

התזכור על נוכחותו של האדם – כנקודת מרכז הכובד של המלחמה, היא זו שעושה את כל ההבדל. האדם מזוהה בל׳ הכתוב כ”עֵץ הַשָּׂדֶה”. מושג האדם מתברר דווקא בזירת המלחמה. זאת היא הזירה שבה לכאורה האדם נטול מקום, הקביעות היא ממנו והלאה. הוא נתון כולו באותה “יציאה” המוכמנת במצב המלחמתי. זאת הזירה שבה נדרש האדם להתחקות אחר שורשיו. להבין הוא נושא על גבו אחריות הרמונית מְתַכְלֶלֶת על ההוויה כולה. בראייה זו, האדם לא באמת מסוגל להתנתק משורשיו, כך שגם כשהוא עודנו נתון עמוק במצב המלחמתי, הוא נשאר מעוגן בשורשי הווייתו האנושית. זאת ועוד, דווקא במצב המלחמה שבו מצד נדרש האדם להקרבה טוטאלית לשם השגת יעדי המלחמה והניצחון המיוחל, עליו דווקא להעצים בתוכו את תחושת החיבור אל הקרקע. אותה תשומת הלב שנתבעת מהאדם אל כל עץ פרי באשר הוא, יש בה בכדי לאותת לאדם על המקום שממנו המלחמה יוצאת ובהכרח אליו היא אמורה להתכנס ולחזור.

כך שבמענה לשאלתנו בפתיחת המאמר: אכן האיסור על כריתת עץ המאכל הוא תקף בכל מצב – מלחמה או שלום גם יחד, אך עדיין דווקא בתקופת המלחמה, הופכת ההוראה הזאת, לחריפה שבעתיים. היא בוהקת בזוהרה המוסרי. באופן שבו היא תובעת מהאדם שלא לאבד את תודעת זיקתו ההרמונית למרחב. את אותה מחויבות קדמונית – עמוקה של: “לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ” (בראשית ב’ טו’), עליה הוא הצטווה כבר אי אז רגע אחרי בריאתו במעשה בראשית. במובן זה, המלחמה היא זו החוזרת ומזכירה לאדם את אותו יסוד הצֶלֶם אלוהים שהוא מגלם בתוכו. כמי שכביכול אלוהים הפקיד בידיו את האחריות למעשה הבריאה ומהמחויבות לתכליתה ההרמונית.

ובתקופה זו שהעם היושב בציון נלחם על נשמת אפו. נתון במלחמה עקובה מדם, רצופה בכאוס ואנומליה מחרידה מאין כמותה. כאשר התחושה שנדמה שאין רווחת ומוכרת הימנה, היא באיבוד מוחלט של תחושת הקביעות והעוגן ההרמוני של חיינו, שומה עלינו לזכור שבעתיים דווקא את העובדת החיבור אל האדמה, חיבור שכולו בסימן של מחויבות ונאמנות. אנחנו נלחמים פה בשביל העצים, הפרחים, הגינות והדשאים. או בחמש מילים: אנחנו במלחמה הדיס-הרמונית הזאת, בשביל ההרמוניה. לא חלילה סתם לשם הדחת הגרזן הברוטאלית – גם אם יש בה מן המתיקות המתעתעת של הנקמה וגביית המחירים. שלא נשכח חלילה שהיעד המגמתי-אולטימטיבי, הוא דווקא אותו מצב של “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. או אפילו באופן אחר, המצב האידילי כפי שהוא מופיע בל’ של הנביא ישעיהו: “וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה” (ב’, ד’).

זאת א”כ חובתנו גם בימים האפלים ביותר, לזכור ולהזכיר כי עלינו להילחם את מלחמת האין ברירה הנוראית הזאת – במלוא הגבורה והעוז, אך כל זאת, על מנת שבאמת נוכל לראות בישועת ה’ ההרמונית. בקיום נבואת נחמתו של ירמיהו:

“כֹּה, אָמַר יְהוָה, מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר, עַם שְׂרִידֵי חָרֶב; הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל. מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל: עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים, בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן; נָטְעוּ נֹטְעִים, וְחִלֵּלוּ” (ירמיהו לא’, ב’– ד’).

העם היהודי הוא זה ששורד את הניכור של המדבר ובו זמנית הוא גם שריד חרב. קרי רצוף בטראומות מאותה מציאות שבה השלילה היא תהומית וברוטאלית. אך אלוהים כמו בא “להרגיע” אותנו. לעודד ולאותת על כך כי שם באותה נקודה שבה “מרחוק” אלוהים נראה לנו, ישנה את החמלה ואת האהבה אינסופית, משיכה מופלאה של חסד. כך מתוך המגע הכה עמוק פנימי ואינטימי, תבוא גם מיניה וביה הבנייה עוד ועוד. אותה בתולת ישראל, עוד תצא לחולל בחגיגת ההרמוניה העתידית הזאת. כאשר הביטוי השלם לכך, הוא דווקא בנטיעת כרמים בהרי שומרון. אלו הם הגפנים שעוד יחזרו לגדול במלוא תפארתם, בכושרם להעניק לאדם את התחושה הפוזיטיבית הרחוקה ביותר ממצב המלחמה.

כך היא א”כ פניה ההולמות של המלחמה. ושרק נזכה לכוונן עצמנו גם ברגעים ובמצבים הקשים והאפלים ביותר, אלא אותו מקום עמוק של חיבור ותקווה, של הרמוניה וחיבור אמת אל הקרקע. ומי ייתן ובחג האילנות בשנה הבאה, נהיה כבר במקום שלם והרמוני לאין ערוך ממה שאנו נמצאים כיום.