ישנה תחושה עמוקה של חדירה לפרטיות, לבוא ולהשתתף כך בהלוויות של כל מיני חיילים אלמוניים. כאלו שבקושי אתה אפילו יודע את שמם.
אתה עומד שם ושומע דיבורים בעלי אופי כ”כ אישי ופרטי. אישה המקוננת על מות אהובה, אחות המייבבת על אח שלא הספיקה לראות הולך לחופה, הורים שממש מתמוטטים שם לנגד עיניך. ואו אז אתה עובר בסך, מנסה לומר כמה מילים. ומה בעצם יש לומר? מה הם בכלל בשבילך? ואיך, איך אפשר לנחם הורים ומשפחה שזה עתה עליהם עולמם!.
אבל מה שהיה מוזר, זה כי לצד התחושה הזאת, הייתה שם דווקא הרגשה שזה משהו שהוא של כולנו. אירוע שרחוק מלהיות משהו שהוא רק אישי. פתאום אתה מבין שבעצם מרבית האנשים שעומדים שם דחוקים לידך, כשעיניהם נפוחות כשלך מדמעות, בוכים גם הם על מישהו שעד לפני יומיים כשכול האימה הזאת נחתה על ראשינו, לא היה להם מושג ירוק שהוא קיים בהיכן שהוא.
והבכי הזה שהדהד שם על ההר בערב הסתווי הזה, היה על כולנו. על עצמינו, על איך הגענו כך באחת למקומות של אופל ואימה שלא האמנו גם בחלומות היותר שחורים שנגיע אליהם. ואיך בכלל יוצאים מהמקום הזה וממשיכים הלאה? ומה צופן לנו המחר, או ליתר דיוק, השעה הבאה?
ושורת הקברים הטריה, עם המספר הבלתי נתפס הזה של המתים ששכבו שם גם הם דוממים, מתחת לרגבי העפר ואינסוף הזרים הצבעוניים, נבטה שם לעינינו. שורה ארוכה של צעירים מלאי חיים, חדורי אומץ ורוח חיים, שעכשיו, כך פתאום, הפכו להיות הנפקדים הכי נוכחים בחיינו. ממלאים בהווית ההיעדר שלהם, את כל מה שניטל מחיינו פתאום. איך הפכנו ברגע אחד למן מתים מהלכים, שטופים בבהלת מוות אינסופית. צלי אדם, שבקושי מתפקדים.
ובכל זאת, היחד המצמית הזה, היה בו משהו שאין מילים שיכולות לתאר את עצמתו. תחושת הגורל המשותף, הרצון לכבד את ההולכים מתוך הוקרה אמתית לגודל הזכייה שלנו על הארץ הזה. הפתיחות להיות שם אחד בשביל השני. להצדיע ולהרכין ראש, בפני גיבורי האומה הללו. כך שדווקא שם ביחד הכ”כ טרגי הזה על ההר, הרגשתי משהו מן התקווה. המשהו הזה שבכל זאת גורם לנו להתיך את עצמנו אל הגרעיון הכי עמוק וראשוני של הוויתנו, של מי ומה שאנחנו.
וכשעמדתי שם, ופתאום הבנתי איזה גיבור ישראל מופלא יש לי הזכות ללוות למנוחתו האחרנה, וקראתי במעט על גבורתו העילאית, איך ביחד עם חברו עמיחי וייצן הי״ד, הם עזבו באחת את חגיגת שמחת התורה שאותה הם הובילו ביישוב כרם שלום, ויצאו להגן במו ידיהם על היישוב כנגד מתקפה מפצלתית בהקיפה וברשעות שאפיינה אותה. איזה אומץ כביר!
וחשבתי שאולי זה מה שמתכוון הנביא ירמיהו בקינתו:
“בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ”. כי יש מצבים שהשבר של בת עמי הוא כה עמוק ובלתי נתפס, עד כי האבל הקולקטיבי הופך להיות בעצם האֵבֶל יָחִיד, כאילו זה הפרטי של כל אחד מאיתנו. וחוזר חלילה, האֵבֶל יָחִיד – אותה פרטיות אינטימית של הנופלים, היא בעצם בו זמנית, חלק בלתי נפרד מהאבלות והיגון הלאומיים-קולקטיביים, של אותה בַּת עַמִּי, הדוויה והסחופה.
אז עוד נבכה, ועוד פעם נבכה, ונתכנס ביגוננו העמוק, נרגיש אפילו לרגעים שאנו טובעים ממש בים הדמעות הזה, אבל בסוף, הרוח הגדולה הזאת עוד תקום ותנצח. היא תעמוד שם בעדנו להתקומם מן העפר והאפר, ולצאת חזקים ומלוכדים לאין ערוך ממה שהיינו עד לפני חמש דקות. אין לי בזה צל צלו של ספק.
אז אלוהים הטוב שבמרומים, אנא ממך עזור לנו לזכור איך היינו בימי הרעה הזאת, תן לנו הכוח והאומץ להישאר גם כך בימים הטובים שעוד בוא יבואו ויגהו על כולנו, אחרי שנשכיל לנצח ולהכריע את אוייבנו, במכת מוות שאין עמה תקומה. איך השכלנו למצוא בעצמנו את כוחות הנפש הפלאיים הללו, להפוך את אותה בַּת עַמִּי הקוקלטיבית, לתחושת אֵבֶל יָחִיד פרטית ואישית ממש של כל אחד ואחת מאיתנו, ובו זמנית, לרתום את הפרטיות שלנו לטובת המחויבות אל היחד הקוקלטיבי המזהיר הזה שלנו.
ואולי, מי יודע, זה אפילו יוכל לגרום לנו להביט לאחור, לחוש כי בכל זאת, משהו מתוק אחד, יצא מכול הזעף המחריד הזה. שנרגיש שמתקיים בנו, ולו במשהו, נחמתו ההיא של הנביא ישעיהו:
וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְהוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי!
א-מ-ן ! !
