הפילוסוף פרופ’ יוסף אגסי, הלך הבוקר לעולמו. וזה החזיר אותי באחת למעלה מעשרים שנה אחרונית. אל שנותיי ההם בישיבה שבבני ברק. אותם ערבים מתוקים שהייתי מאזין לו במחתרת לסדרה המנומונטאלית “מהי נאורות” – שהעביר ב”גלי צה”ל” בתכנית “האוניברסטה המשודרת”, אי אז בשלהי המאה 20.
אלה אזכרה ואשפכה עליי נפשי. כמה היו אלו היו ימים מתוקים של גילוי וחשיפה, ממש כמו תינוק ההולך ומגלה לאטו את העולם, תוחם ומגדיר את הוויתו. ימים שבהם למדתי לאט אבל בטוח, את כוחה של הספקנות. את היכולת לערער, לפקפק ולשאול, על כל דבר והנחה אקסיומטית שעליה גדלתי. והו, כמה כאלה היו שם. קשה לי לדמיין מציאות רצופה כ”כ הרבה אקסיומות והנחות מוצא מוחלטות, כמו אזור המחיה התרבותי – רוחני ההוא.
אז בימים ההם, פרופ’ אגסי היה לי מן ראש חץ אל הערעור המוחלט, כמו סלל בעדי הדרך אל המיצוב הרפלקטיבי כנקודת מוצא הכרחית. כך מצאתי את עצמי מאמץ באדיקות כמעט דתית, את הזכות ואולי אף החובה, לפקפק, להפריך ולפרק, ורק אז לראות ולשקול איך להרכיב מחדש (אם בכלל). הוא חשף בעיניי את קרל פופר במלוא נוקבותו הספקנית. ככלל, דומני שלא היה כמותו לשרטט בעדי את אופייה האמתי של חשיבה מדעית, ומהי נאורות במובנה היותר רחב. אך מה שהיה בולט אפילו מרהיב אצל אגסי, באופן שבו הייתה זאת לעולם כסותר על מנת לבנות, כסתירת זקנים שלעולם עניינה בניין. אלא שבמקרה של אגסי, תכלית הבניין גם הוא לסתירה, וחוזר חלילה. זהו לאסוקי שמעתתא שלא אליבא דהלכתא, אלא דווקא אליבא דספיקא. וכמה שזה היה בעבורי חדש ומסעיר.
באיזשהו מקום, אגסי הגדיר לי מחדש את אתוס “חובת האדם בעולמו” עליו גדלתי מינקות ממש, אלא שהפעם היה זה במובן היותר הפכי, לא “שיתברר ויתאמת לאדם” (כל’ של הרמח”ל בהקדמתו ל”מסילת ישרים”) אלא שיתערער ויתפקפק.
כך שכמה שהיה בזה משהו מתוק, היה בזה לא פחות, גם משהו מייסר ותובעני. הספיקות ולצדם החרדות, עלו וצפו תכופות. לא באמת היה לי מושג מה אני רוצה ולהיכן אני חותר. החילוניות לא באמת נראתה לי כאופציה ממשית, מפתה דיה, אבל האופציה להישאר במקום ולהיות כ’שב ואל תעשה’, גם היא לא נראתה לי כאופציה אפשרית. ואני מדבר במישור הקיומי היותר עמוק ובסיסי.
ומאז, הרבה מאוד מים זרמו בנהר החיים שלי, הכיוונים שלקחתי את ספקותיי ההם, הלכו למקום שונה לחלוטין מהתוויית הדרך אליה הצביע אגסי. כך שעולמינו רחוקים בהחלט זה מזה. אבל עדיין לא הייתי מגיע לשום מקום, אם לא היה לי האומץ באמת לפרק, לשאול ולערער. זאת דקונסטרוקציה עדינה ושברירית, שעדיין מגשתת את דרכה, עתים באפלה ועתים באור גדול. אך תמיד אזכיר לעצמי כמה שהוודאות נושאת בחובה סכנה לשאננות ורפיסות מחשבתית, וכמה שהספק הוא כנראה הישג מחשבתי שלא נופל בחשיבותו האינטלקטואלית, מכול וודאות כזאת או אחרת.
ועל כך, דומני שבבוקר הזה חובתי לומר לאיש התבונות הכה מיוחד הזה, רק מילה אחת: תודה.
ולמי שחשקה נפשו בממתק אינטקטואלי של האיש המיוחד הזה, בצוותא חדא עם אינטלקטואל חשוב ומשפיע לא פחות, פרופ’ ישעיהו ליבובי’ץ, ממליץ לכם על הסדרה הקצרה הזאת, הריחתא דאורייתא שם ביניהם, היא לפחות בעבורי משהו של ללקק ת’אצבעות.
תגובה אחת על “מילים אישיות לדמותו ולזכרו של פרופ׳ יוסף אגסי ז״ל שהלך הבוקר לעולמו (1927-2023).1 min read”
R.I.P , Joseph Agassi .