את יום השואה הזה תשפ”ה, אני מציין סמוך ונראה לביקור רב העוצמה שזכיתי בו, אך לפני שבועות ספורים בעיר סלוניקי שביוון. נסעתי לשם עם צוות מצומצם, על מנת לצלם ולהפיק סרט תיעודי על תולדות הקהילה היהודית האדירה שהתקיימה שם עד לשנת 1943. היה זה לא עוד ביקור בעיר שבה פעלה והשפיעה קהילה יהודית גדולה, אלא משהו שגרם לי בפעם הראשונה לחוות ולגעת במשהו שאולי הייתי מודע לו, אבל בוודאי שלא בצורה כ”כ קרובה ואינטימית.
כי מה שלמדתי שם בסלוניקי אודות הקהילה היהודית, היו כמה עובדות שכל אחת מדהימה יותר מחברתה, ואציין רק שלוש עובדות:
א. זאת הייתה אחת הקהילות היהודיות העתיקות והקדומות ביותר בעולם. כזאת ששורשיה הולכים רחוק עוד עמוק אל תקופת בית שני. למעשה החיים היהודים התוססים של סלוניקי לא פסקו למעלה מאלפיים שנה ברציפות! ומי שרוצה עדות כרונולוגית ברורה לכך, מוזמן לבקר בבית הכנסת “יד זיכרון’ (שהוא היחיד שעודנו פעיל באופן קבוע בעיר) שעל קירותיו חרוטים שמות של עשרות קהילות ובתי הכנסת שפעלו בעיר החל מהמאה הראשונה לפנה”ס, ועד המחצית הראשונה של המאה עשרים – בעת שעלה הכורת באופן סופי על הקהילה היהודית במתכונתה המפוארת ההיא. היה זה כבר ישו בשנת 52 לספירה (עשרים שנה עוד קודם חורבן הבית), שהבין כי הדרך ללבם ואמונתם של היהודים בתפוצות, עוברת דווקא דרך הקהילה היהודית המפוארת של סלוניקי. עובדה שגרמה לו לשגר לשם את שליחו הנאמן, שאול התרסי (הידוע יותר בשמו הלטיני פטרוס). דא עקא, שלאחר דרשתו הנלהבת בשבת בבוקר בבית הכנסת, היהודים פשוט גלגלו אותו מכול המדרגות בבושת פנים (מאוחר יותר הוא גם יכתוב שתי אגרות למאמינים שם, הידועים כ”אגרות אל הסלוניקאים”). כך גם חזר הסיפור עם משיח אחר – בעיני עצמו, שבתאי צבי, בשנות השישים של המאה 17, כשזה האחרון החליט לשאת את התורה לאישה לכל דבר, דווקא על בימת ביה”כ הגדול “עץ חיים” שפעל בעיר. ההמשך כבר ידוע, הוא נאלץ להתקפל משם בבושת פנים ולהמשיך במסעו לארץ הקודש. או במילים אחרות, מה שהיא נכון אצל ישו נכון היה גם אצל ש”צ, כך שבמשך מאות רבות של שנים, בשביל לזכות בהכרה כמשיח אולטימטיבי, כנראה שלא היה מנוס מלעבור את מבחנם הנוקב של יהודי סלוניקי. כך שאין פלא מדוע קהילה זו הייתה הידועה בשמה הספרדי כ’מאדרה דה ישראל’, או בשמה העברי ‘ירושלים של הבלקן’.
ב. ככלל, הייתה זאת קהילה יהודית שניחנה בעוצמה כלכלית/תרבותית/חברתית ואפילו פוליטית, שבלתי ניתנת לשיעור. מסופקני אם היה (או ישנו) לכך איזשהו אח ורע בסיפורו ההיסטורי של עמנו בתפוצות (אולי באלכסנדריה שבמצרים אי אז בתקופה ההליניסטית). הדוגמא המובהקת ביותר לכך, הייתה בעובדה כי נמל סלוניקי, שהיה אחד מצירי התחבורה הכלכליים החשובים בעולם, היה סגור ומסוגר החל מיום שישי אחר הצהרים ועד ליום ראשון בבוקר. זאת כמובן לאור העובדה שרוב מכריע מעובדיו – מן המסד ועד הטפחות, היו יהודים למהדרין.
מי שהטיב לבטא את גודל הפליאה מתפארתה המזהרת של קהילת יהודי סלוניקי, היה הנשיא השני של מדינת ישראל יצחק בן צבי, שבמכתבו הנודע אחרי ביקורו בסלוניקי בראשית המאה 20 כתב כך: “מי שלא ראה את שאלוניקי בשלוותה בשבת או ביום חג ומועד, לא ראה מימיו יד ישראל בתוקפתה”!
העובדה הזאת קשורה כמובן בטבורה לעובדה נוספת, בכך שהעיר סלוניקי הייתה למעשה עיר יהודית: למעלה מ50% מתושבי העיר היו יהודים. אתם כבר תקחו את זה מפה.
ג. ודווקא אחרי שציינתי את שתי העובדות הדי מטורפות האמורות, העובדה השלישית נעשית טרגית ומחרידה שבעתיים. כי תקשיבו טוב: אחוז הכחדה של הקהילה היהודית בסלוניקי במפעל ההשמדה הנאצי (לעומת כל הקהילות היהודיות האחרות באירופה), הוא הגבוה ביותר! למעלה מ96% מיהודי העיר (ומיהודי יוון בכלל), עלו בעשן השמימה במשרפות של אושוויץ ומיינדק. כך תוך פרק זמן של חודשים ספורים, היהדות האדירה הזאת בת למעלה מ2000 שנה, זאת שגם לא היה כדוגמתה בעוצמה ובשגשוג, פשוט הוכחדה כמעט לחלוטין.
אבל העובדה המצמיתה לא פחות שרציתי לחלוק עמכם היום, קשורה למאורע טרגי אחר בתולדות יהודי סלוניקי, שהתרחש כמה עשרות שנים קודם לכן:
בשנת 1917 התרחשה שריפה ענקית במרכז העיר, ממש בלב אזור המגורים היהודי. השריפה כלתה למעלה מ7000 מבתי היהודים ועשרות רבות של בתי כנסת ומוסדות קהילתיים. קשה להפריז במשמעות והשפעת האירוע הזה על חיי היהודים וכמה היא הייתה אסונית בעבורם. תוצאת הלוואי המיידית של שריפת הענק, הייתה התפוררות מוחלטת של מרקם הלכידות הקהילתית ומצב כלכלי ותרבותי קשה ביותר, שממנו הקהילה כבר לא חזרה להיות מה שהייתה קודם (זאת עובדה טרגית שנכרכה באירוע היסטורי אחר שהתרחש שנים ספורות קודם לכן בשנת 1912, בכך שהשלטון העותומאני בן ה500 השנים, הגיעה לסיומו, ואת מקומו תפס השלטון היווני – נוצרי. אבל זה דבר שראוי להתייחסות נפרדת).
וכאן אני מגיע לנקודה המרכזית בדבריי: באותה נקודת זמן היסטורית, מיד לאחר האירוע המכונן של הצהרת בלפור, ועוד קודם להופעתו של הספר הלבן הידוע לשמצה, היה ניתן להביא לעלייתם ארצה של רוב מניין ובניין של בני הקהילה היהודית. ליישב כאן מחדש בארץ חמדת אבות, רבבות יהודים. כך גם הייתה ההזדמנות להפוך את אבלם הגדול של יהודי סלוניקי למחול של תקומה וגאולה גדולה.
זאת ועוד, לצעד שכזה הייתה גם יכולה להיות השפעה דרמטית לא רק על אפשרות תקומתה של הקהילה (ובדיעבד בהצלתה הבטוחה מאותה גזירת כליה נוראית שנכרתה עליה אך כעשרים וחמש שנים לאחר מכן), אלא אף על התנועה הציונית כולה. היא יכלה להוות נקודת מפנה אדירה בתהליך שיבת העם היהודי לארצו, ובשינוי דרמטי ביחסי הכוחות והפערים הבטחוניים והדמוגרפיים בין יהודים לערבים בארץ ישראל, באותם שנים מאתגרות כ”כ שבין שתי מלחמות העולם.
אך לצערנו מכול מני סיבות כאלו ואחרות (שנבעו בעיקר מפאסיביות מדינית – פוליטית של כל הגורמים שיכלו לפעול ולהשפיע בעניין), המהלך הזה לא יצא לפועל, כאשר כיום אנחנו יודעים איזה הפסד היסטורי מחריד היה כאן. אך זהו אירוע שיש בו בכדי להדהד כתזכורת מסוף העולם ועד סופו – להוודע ולהגלות, כי אחרי ולפני הכול ישנו רק בית ועוגן קיומי אחד ויחיד (גשמי ורוחני גם יחד) בעבור יהודים באשר הם. כאשר חלילה וחס הימנעות מנקיטת יוזמה והסקת מסקנות, תוך כדי היאחזות בכול מני אשליות וחזיונות שווא, עלולה להיות בכייה לדורות.
אז ייכתב זאת לדור אחרון: יהודים יהיו בהיכן שיהיו, וחזקים ומוצלחים ככול שיהיו, לא יכולים להרשות לעצמכם בשום צורה לתלות את יהבם בבטחונם של אחרים. להעמיד את עצמם על חזקתם. וכן, גם אם זה הצליח ועבד לא רע, במשך למעלה מאלפיים שנה. כי ההיסטוריה היהודית חזרה והוכיחה לנו פעם אחר פעם, כי ברגע אחד הכול פשוט יכול לעלות בעשן השמימה. להימחק כלא היה מעל פני האדמה. או כפי שקרא זאת יהודה פוליקר בשירו המצמית על השמדת יהודי סלוניקי, לעשות את הנצח לאפר ואבק..
