דרשה לשבת שובה – בעניינה של התשובה והתיקון לעומת מצב החטא והריחוק. קריאה רעיונית בהפטרה בס׳ הושע פי״ד1 min read

״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם..״[1]

החטא הוא כישלון. בהגדרתו מלכתחילה כמו נועדה דרכו לכישלון, לשבר, לאכזבה. האדם יוצר לעצמו מציאות מדומיינת. הוא מספר לעצמו סיפורים, יוצר בדמיונו נרטיבים של כוח, של שליטה. הוא נכנס לדימוי כוחני נרקיסיסטי. לרגעים ממש נדמה לו שהוא אדון לחייו, שעל פיו יישק דבר. הרצונות והתאוות נמצאות לו ממש בהישג יד. אין באמת דבר שיכול להגביל את השגת יעדיו, הגשמת החלומות הכי פרועים שלו. זהו מצב שבהגדרתו הוא חטא. ולא בגלל שבהכרח מעשיו של האדם במצב תודעתי שכזה, הם רעים, או מזיקים למאן דהו. ממש לא. החטא נעוץ בכישלון. בהחטאה הטוטלית שלו של מה שהאדם שואף להגיע אליו. העובדה שבמקום מנטאלי שכזה, דרכו סלולה ובטוחה לתהומות. להתרסקות מוחלטת על סלעי יהירותו ושכרון הכוח שהוא שבוי בו. זהו היבריס אשלייתי שבאופן בלתי נמנע גוזרת את תוצאת הנמסיס, והיא כמו כתובה לו מראשיתו.

האדם נקרא לקחת עמו דברים. אם תרצו, לפרק ולהרכיב מחדש את כל הסיפורים שהוא מכר לעצמו עד כה. לכונן לעצמו שפה חדשה של זהות, של הגדרת האפשרי והבלתי אפשרי בעבורו. הרצוי לעומת הדחוי, האמתי והאותנטי לעומת הכוזב והמזויף. כך הוא כמו מתקלף מכל מיני שכבות גסות ובלתי רלוונטיות של מעטה זהותי, מכונן עצמו מחדש, במקום קולע ומכוון שבעתיים בעבורו. זאת תמציתה של התשובה כתהליך דה־קונסטרוקטיבי בהוויית האדם.

האדם כמו מוסר את עוונותיו אל האלוהים. הוא לוקח את סך מעשיו שטופי שכרון הכוח, ומוסר אותם אל הגדול והנשגב הימנו. הוא מכיר שקיומו הוא צר, יחסי ונפסד. מכיר באומץ בעליבות הקיומית שהוא לכוד בה. באקראיות ובשיממון שהוא מצוי בתוכה. ממקום של גבהות לב ועזות פנים, הוא ממצב עצמו במקום של צניעות ועוונה. נושא פניו אל הממעל לו. פתאום יותר ממה שהוא נראה בעצמו כחוטא, הוא נראה בעיניו כעלוב, פתטי. יצור דל שראוי בעיקר לחמלה. הפנמתו הראשונית כשהוא מתייצב כלפי מעלה היא: כי ״לֹא־בְחֶסֶד וְלֹא־בְמַעֲשִׂים בָּאנוּ לְפָנֶיךָ. כְּדַלִּים וּכְרָשִׁים דָּפַקְנוּ דְּלָתֶיךָ..״[2] כך הוא לוחש. מגשש דרכו, כמו מנסה למצוא חתירה, מקום לחסות בו. למצוא ולו קורה אחת של אמת, של פשר ומשמעות, להיאחז בה. לזכות במזור של חמלה והארת פנים.

וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ.. האדם מקריב את עצמו, את עצמיותו כלפי מעלה. הוא מדבר מחדש. מדברר את הווייתו באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו היא דובררה על ידו עד כה. השפתיים הם דרכו של האדם להקרבה. במקום פרים שמנים, הוא מציע שפתיים מדובבות, לוחשות בצניעות. כך הוא מפלס דרכו אל התשובה, לחתוך בבשר החי של גאוותו חסרת הרסן, ברצון הבלתי מרוסן שלו לשליטה וכוחניות. ולאו דבר ריק הוא לזעזע כך, כשהוא אולי דווקא בשיא כוחו, את חוצפתו הקיומית שאינה יודעת שובע. ומכאן סלולה גם דרכו חזרה אל הברית. אל ההתקרבות המחודשת למקום שאינו סובל כישלון ואכזבה. מקום שיהיה שמור וספון עמו, וכי גם כי יזקין ועוד יחלש, לא יסור הימנו.

זאת הצהרתו הגדולה של הנביא שהוא כמו שם בפי האדם. הצהרה של אומץ, ללא כחל ושרק: אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם..[3] הישועה והאלוהים, אינם עוד נגזרת של המיניה וביה שלו, של מטעני הכוח והיכולות האצורים בו. האלילות נעוצה ביצירת השפה וקשירת הנרטיבים לאובייקטים שסביבנו. חיים ומוות ביד הלשון. אנו מספרים לעצמנו סיפורים על חפצים, על ישויות עלומות, בונים הררים של מיתולוגיות, וכך אנו מעניקים להם חיים, יוצקים בהם נשמה של אמת. הופכים אותו למקור לתשועה, עוגן של גאולה (ומהו המיתוס, אם לא סיפור שעובר כך מדור אל דור, ומייצר דימוי אלמותי של אלוהים וכוחות עליונים).

העם היהודי באחד מרגעי השפל היותר מחפירים שלו, בונה לעצמו עגל לתפארת. ישות דוממת וחסרת פנים ופשר, הופכת להיות להם האלוהים האולטימטיבי. והכול במן אברא כדברא להטוטני, שבו הם קוראים לעומתו: ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..״[4] הדעת מתקשה להבין, איך החוויות והסיפורים האדירים שהיו מנת חלקם אך זמן כה קצר קודם לכן, בנפלאות יציאת מצרים, מתן תורה וכו’, הומרו באחת באותו תוקף וחיים שהם העניקו בהכרזתם זו כלפי גוף דומם נפסד מעשה ידיהם? איך כבמטה של קסם הם ייצרו בעדם אלטרנטיבה של תחושת עוצם וכוח ואבסולוטי? כי זהו סוד כוחו של הבל פה, של שפה היוצרת מציאות. הופכת את הזמני ובר החלוף לדימוי נצחי של אלוהים. לישות אלמותית מעשי ידי אדם, שתהיה עמם בזה ובבא.

ולא בכדי דימו חכמים את הגאווה וגסות הרוח לעבודה זרה. עד אשר הכריזו על אדם שכזה ‘שראוי לגדעו כאשירה’. האגוצנטריות המדושנת, השטופה בניהיליזם ובציניות מחוספסת, יש בה מן הפטישיזם האלילי. במקום בו אומר האדם אלוהים לכוחו ועוצם מידו, שבוי בדמיון שווא של קיומיות נצחית, ראוי לו להיעקר כמו היה ישות פגאנית שאחת דינה לעבור מן העולם.

אז לא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו. אנו נושאים התחייבות, מקריבים את השפה שלנו לטובת הגדול והנשגב מכל מי ומה שאנחנו. ניקח סך הדברים כולם, נישא אותם בתנועת התשובה – עד ה’ אלוהיך. שם בעומק תנועת התשובה, נעוצה פעולת הווידוי. זה שכול עניינו הוא דווקא בהגייה המילולית. מגמתו של הווידוי היא האנטי תזה המובהקת לאמירת אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ..

״אָנוּ עַזֵּי פָנִים. וְאַתָּה רַחוּם וְחַנּוּן. אָנוּ קְשֵׁי עֹרֶף וְאַתָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם אָנוּ מְלֵאֵי עָוֹןְ ואַתָּה מָלֵא רַחֲמִים. אָנוּ יָמֵינוּ כְּצֵל עוֹבֵר וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ״[5].

זאת תמציתה של ההכרה, האני העלוב, הנפסד, הנכשל בהגדרתו. לעומת האלוהים, מקור בלתי אכזב של כוח ושלמות, נצחיות והצלחה.

ומכאן יוצאת ובאה ההבטחה:

״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן. יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן..״[6]

דווקא המיצוב הזה, בצניעות ובעוונה המתחייבת. בהתייחסות אל המעבר ולא אל המצוי הכוחני הנוכח, היא זו שמבטיחה להיות מקור בלתי אכזב של פריחה והצלחה, שגשוג ונביעה לאין קץ.

וזה אולי קל לדרוש ולהגג, אבל כמה שכה בלתי מובן מאליו. לעתים אפילו נראה בלתי אפשרי ליישום של אמת. כך שכול שנותר הוא להביא את סיום דברי הנביא:

‘מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה’ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם..״[7]

[1] שם יד׳ ב׳

[2] מתוך נוסח הסליחות המסורתי

[3] הושע יד׳ ד׳

[4] שמות לב׳ ד׳

[5] מתוך נוסח תפילת הווידוי

[6] הושע יד׳ ה׳

[7] שם יד׳ י׳