אני רוצה לספר לכם על יום כיפור שלי השנה. או באופן אחר, אני רוצה לספר לכם על יום הכיפורים המופלא ביותר שחוויתי בחיי. כן, לא
מאמר זה עוסק באבחנה המהותית שבין ברכה לקללה בפרשת ראה, כשהקללה מתוארת בפירוט עקב טבעה המוחשי המגביל, בעוד הברכה, המופשטת יותר, דורשת חיפוש פנימי מתמיד. המאמר מטעים כיצד בחירה בחיים היא בחירה בברכה ובדינמיות, לעומת קיפאון הקללה. הוא מדגיש את החיפוש אחר “המקום” המסתורי כצורך רוחני המאפשר חיבור לטרנסצנדנטיות. המאמר משלב ניתוח לשוני, הקשר תלמודי, ודברי הרמב”ם והרמב”ן בנושא. בסיומו נוגע המאמר במשל החסידי הנודע המדמה את חודש אלול למפגש אינטימי בשדה עם המלך, וכמייצג את האפשרות לחיפוש רוחני אישי ושוויון בדרך לקדושה.
המאמר בוחן את מושג הקדושה לא כפרישות מבודדת, אלא כערך הממומש דרך זיקה חברתית ודיאלוג בין בני אדם. המחבר מסביר כי קדושה יחידאית שאינה מכירה בזולת עלולה להיות הרסנית, כפי שניתן ללמוד מחטאם של נדב ואביהו ומפירוש רש”י על שירת המלאכים. דרך דמותו של אברהם אבינו, מודגש המעבר מהשגה רוחנית פנימית להפצת אמונה במרחב הציבורי באמצעות “ברית הלשון” והשיח. המקורות המקראיים בפרשת קדושים מחזקים תפיסה זו, שכן הם משלבים בין יראת שמיים פרטית לבין חובות מוסריות וחברתיות כלפי האחר. בסיום המאמר, חזון הגאולה מתואר כמצב שבו ה”שפה הברורה” וההכרה ההדדית יוצרות הרמוניה קוסמית המאחדת בין הקדושה לבין המציאות הממשית. כל זאת מתמצה בקריאת “שמע ישראל”, המהווה הכרזה על אחדות האל מתוך הקשבה וחיבור קהילתי.
המאמר בוחן את מהות הקדושה לא כפרישה מבודדת מהעולם, אלא כיסוד דיאלוגי וחברתי המבוסס על הכרה הדדית בין בני אדם. המחבר מסביר כיצד אברהם אבינו התמיר אמונה פנימית ויחידאית לשפה משותפת, ובכך הוריד את הנוכחות האלוהית אל המציאות הממשית. דרך ניתוח המושג “עדה” ופרשנות למעשי המלאכים, מובהר כי קדושה שאינה מחוברת לכלל עלולה להיות הרסנית, כפי שקרה בסיפורם של נדב ואביהו. המאמר מדגיש כי “ברית הלשון” והתקשורת הבין-אישית הן הכלים המרכזיים לתיקון עולם ולהשראת השכינה בארץ. בסופו של דבר, היעד האנושי הוא הגעה ל”שפה ברורה” ולהרמוניה קיומית שבה הידיעה הרוחנית ממלאת את החיים כולם.
מאמר זה התחדד והתלבן בשיח משותף עם ש”ב הגאון הר’ נתנאל אדלר שיחי’. והתודה והערכה נתונה לו על ההפריה וההעשרה בלתי רגילה – כדרכו בקודש מקדמת דנא.
המאמר בוחן את מהות הקדושה ביהדות, המוגדרת לא רק כמושג נשגב ומרוחק אלא כנוכחות ממשית המתקיימת בתוך הקהילה האנושית, ובפרט במניין של עשרה. המחבר מסביר כי תפילת הקדיש משמשת ככלי להורדת הקדושה אל המציאות היומיומית והחברתית, גם במצבים של אובדן ומוות המאיימים על לכידות הקולקטיב. דרך הקישור ליום עשרה בטבת, המאמר מציג את נצחיות עם ישראל כערובה להמשכיותה של השכינה בעולם לאחר חורבן המקדש. יום זה, שנקבע כיום הקדיש הכללי, מסמל את הניצחון הרוחני של הזיכרון על פני ואקום הקדושה שנוצר בשואה. בסופו של דבר, המקורות מדגישים כי הקדושה תלויה בדיאלוג החי שבין האל לעמו ובנכונותו של הציבור לאשר נוכחות זו בחייו.